לבנות מחדש

בקיצור: השרים והמנכ״לים רוצים להותיר חותם, המערכת פוליטית, המורים בורחים והתוכן לא מספיק עדכני. מבט מעמיק על מערכת החינוך, מגלה את מה שידוע לכולנו: יש הרבה יותר מדי בעיות. הבשורה הטובה: אפשר לתקן, צריך רק כוונות טובות והשקעה נכונה.

---

מערכת החינוך היא אחד היסודות החשובים ביותר בכל מדינה: זו שמעצבת את דור ההמשך, שאמור לקחת את המושכות ולהוביל את החברה בעתיד. לא מעט נכתב בשנים האחרונות על מערכת החינוך הישראלית, על הקשיים שהיא חווה, על בריחת המורים ממנה. דווקא כעת, במבט לימים שאחרי המלחמה, זה הזמן לחשב מסלול מחדש, מכיוון שהעתיד שלנו בסכנה. 

צלילה לעומק מערכת החינוך במתכונתה הנוכחית, מגלה שאנו מגדלים ילדים בדרך שמדגישה את התוצאות ולא את העבודה, דרך שמתייחסת למספרים ולא לאנשים. התלמידים בישראל טובעים בים המידע שנשפך עליהם בשיעורים, במקם לפתח את הכישורים והמיומנויות ולתת להם את הכלים לצמוח. 

נראה לעיתים כי הממונים על המערכת הזו, הגדולה והמשמעותית כל כך, שואפים – כל אחד בדרכו – לאינדוקטרינציה. לא לגרום לילדים חלילה לחקור ולפתח דעות באופן עצמאי, אלא לטפטף להם את הדעה הנכונה. 

הפוליטיקה והאנשים

״הבעיה במערכת החינוך בישראל היא שכל שלוש שנים בערך מתחלף שר חינוך ומכניס תוכנית חדשה שיורדת לשטח מהמפקחים, דרך המנהלים אל המורים, ואלו צריכים להטמיע אותה ולעבוד על פיה, למרות שבעוד זמן קצר יגידו להם שהיא לא שווה שום דבר ויבקשו להטמיע תוכנית חדשה, בעקבות החלפת ממשלה והשר״, אומרת חברתנו למערכת עינב עמרם־אשרוב, מרצה בחוג לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו, שאמורה לסיים בקרוב דוקטורט בחינוך בלתי פורמלי. ״אי אפשר לתפעל ככה מערכת חינוכית. צריך להוציא את המערכת מהידיים של הפוליטיקאים ולהעביר אותה להתאגדות השכלתית כלשהי. כל זמן שהמערכת פוליטית – אין לה תקווה".

רוני זיו, שעוסק בעולם החינוך כבר 24 שנים, מתוכם עשר שנים כמנהל בית ספר וכיום כמדריך ומלווה רב מערכתי להורים, מצטרף לדבריה. ״אם אני לא טועה, בעשור האחרון התחלפו 14 שרים ומנכ"לים, וכל אחד הביא את הרפורמה החינוכית החדשה שלו״, הוא אומר. ״זה מטורף ומייצר חוסר יציבות. כמו שהציע שר החינוך לשעבר שי פירון, אני תומך בהוצאת כל החלטות החינוך מהפוליטיקה. הן צריכות לעבור לוועדה א־פוליטית שתמונֶה לשבע שנים ותחצה ממשלות. האג'נדה החינוכית לא תשתנה והשר יהיה מקצועי ולא פוליטי. זו מגמה קריטית לשינוי".

כמו כל מערכת אחרת, גם מערכת החינוך מתבססת על אנשים, והחשובים שבהם הם המורים. אמנם כאשר מביטים מלמעלה – המקום שממנו מגיעות ההחלטות – המשרה הזו ממוקמת בתחתית שרשרת המזון, אך בפועל, עתיד הילדים נמצא בידיהם של המורים שבאים במגע ישיר עם התלמידים. 

כיום ישנו מחסור חריף במורים: רבים פורשים, ומעטים בוחרים להצטרף. "לפני השכר, שצריך לפחות להכפיל את עצמו, צריך ליצור עלייה דרמטית ביוקרת המקצוע״, ממשיך רוני זיו. ״בזמני מורים היו דוקטורים, אוטוריטות. היום אנשים איכותיים לא נכנסים למערכת כי התדמית נוראית".

זיו מאמין שהעלה דרמטית של השכר, מתן אוטונומיה, חיזוק תדמית המקצוע ואמון, הם התנאים שיובילו לשינוי. הצעה נוספת שהוא מעלה: ״בית הספר צריך לעסוק בהכשרה ובפיתוח ילדים ובני נוער בבקרים, ואחר הצהרים בהדרכת הורים. כשכל האנרגיה תלך לקידום הילדים תוך שיתוף פעולה ובניית שפה משותפת והבנת הצרכים של הילד, התהליך של הצמיחה, הפיתוח, ההעצמה וההשכלה יהיה מהיר ויעיל".

צפוף ויבש

הנושא השחוק מכול, ככל הנראה, הוא סוגיית הצפיפות בכיתות. על פי נתוני ה־OECD לשנת 2020, המספר הממוצע של תלמידים בכיתות היסודי ובחטיבות הביניים בישראל עומד על 27.3 תלמידים בכיתה, 5.3 תלמידים יותר מהממוצע במדינות ה־OECD. 

על פי המסקנות של סקירת מדיניות בינלאומית וממצאי מחקר שכתב ד"ר איתי אשר, עולה שיש קשר חיובי בין הקטנת כיתות לבין הישגים לימודיים, במיוחד כאשר מדובר בהקטנה לכמות של פחות מעשרים תלמידים, אך נטען כי הדבר לא מספק. 

בשל העלות הגבוהה של המהלך, לד״ר אשר יש רעיון אחר: שילוב של שני מורים בכיתה. "עלות השכר של שני מורים מוסמכים המלמדים ביחד בכיתה של 40 תלמידים עשויה להיות זהה לעלות השכר של פיצול הכיתה לשתי כיתות של 20 תלמידים, אך האפקטיביות אינה בהכרח זהה״, הוא מסביר בדוח. ״באופן תיאורטי, שילוב של שני מורים בכיתה עשוי לאפשר סינרגיה לחוזקות של כל מורה, עידוד יצירתיות בתכנון שיעורים, תמיכה הדדית ותשומת לב ממוקדת יותר לכל תלמיד".

אסייג רק ואטען כי רוב המחקרים העוסקים בהשפעה של הקטנת כיתות, בדקו את הקשר בין מספר התלמידים בכיתה לבין ההישגים הלימודיים. וגם זה חלק מהבעיה. 

חטא נוסף של המערכת, הוא העובדה שהעולם מתקדם בקצב מסחרר בעוד התכנים נותרו מאחור. אם בעבר בית הספר וספרי הלימוד היו המקור לידע, כיום המידע זמין לכולם. לעומת זאת, הכישורים הנדרשים בחיים בתקופה כזו הם דחיית סיפוקים, יכולת ניהול זמנים, התנהלות כלכלית חכמה, עבודת צוות בריאה וכדומה. התכנים הללו לא קיימים ברוב בתי הספר, שמתנהלים בתוך עולם ישן, מיושן ואיך נאמר בעדינות – דיקטטורי. 

"המורה כל הזמן אומרת לנו שאנחנו דור העתיד", אומרת מאיה, תלמידת כיתה ח', "אבל לא מלמדים אותנו להתעסק עם כסף או להחליט דברים. רק נותנים לנו המון שיעורי בית ומבחנים״. 

בשנים האחרונות הכניס ה־OECD למטרותיו לקדם למידה רגשית חברתית (SEL). למידה זו כוללת בתוכה נושאים כגון מודעות עצמית וחברתית, ניהול עצמי, ניהול מערכות יחסים וקבלת החלטות. בתי ספר המעודדים את לימוד הכישורים הללו מביאים לרוב חברה חיצונית, המעבירה סדנאות ומצגות בנושא הנבחר. 

דוגמא לדרך שונה, ניתן למצוא בשיטות החינוך הפועלות כיום באופן פרטי, ונותנות מענה כמעט אך ורק לילדי המעמד הסוציו־אקונומי הגבוה. כך בתי הספר הדמוקרטיים, וכך גם הגישה האנתרופוסופית, הרואה את האדם כישות מתפתחת. 

"אנחנו מאמינים במשפט חנוך לנער על פי דרכו", מספרת שרית גולדין, מחנכת בבית ספר אנתרופוסופי. "אין דבר כזה ילד או ילדה שמתפספסים, כולם מקבלים תשומת לב ולכולם יש אוזן קשבת. וגם בשיעורים אנחנו משתמשים הרבה באומנות וביצירה״.

דרך טובה למנוע את האליטיזם של הגישות הללו בחינוך, היא פשוט להטמיע עקרונות מהחינוך הדמוקרטי, האנתרופוסופי ואחרים, בתוך מערכת החינוך הממלכתית. גם זה יכול להיות חלק משינוי מערכתי והתאמת המערכת לצרכי הילדים בעידן הזה, ולצד העלאת שכר משמעותית והבאת כוח אדם איכותי, ניתן יהיה לבנות עתיד טוב יותר – לחברה הישראלית כולה.