ו' החליטה לעזוב את הכפר שבו התגוררה לטובת יישוב יהודי לאחר שחברה לכיתה נורה בטעות אל מול עיניה. עבד עזב לתל אביב בעקבות לימודים ועבודה, ונשאר בגלל השליחות והנוחות. מחמוד התייאש מהתשתיות ומהיעדר הנגישות. שדא ומראם נטשו כדי להתפתח | תופעה: יותר ויותר ערבים עוברים ליישובים יהודיים ולערים מעורבות. חמישה מהם מסבירים איך מרגישים כשזה קורה

״אני לא רוצה לחיות בתוך מציאות שתחייב אותי לחשוב מיליון פעם לפני שאני מחליטה להוציא את הזבל מהבית שלי, כי אולי כדור תועה יהרוג אותי״, מסבירה ו' את החלטתה לעזוב את הכפר שבו גדלה עם משפחתה המורחבת לטובת יישוב יהודי בצפון הארץ.

החשש הזה שמביעה ו' אינו אמורפי, אלא מוחשי. מוחשי מאוד במקרה שלה. לפני שנים אחדות, כשהייתה תלמידה בבית הספר, נורה למוות ממש מול עיניה חבר לכיתה. ״בטעות״, היא אומרת. ״האלימות כבר פגעה בחבר טוב שנהרג בלי שום סיבה, והמחשבה שזה יכול להגיע גם לילדים שלי ולבעלי הפחידה אותי מאוד״.

ו' אינה חריגה בנוף. בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, יותר ויותר צעירים מהחברה הערבית בוחרים לעזוב את היישובים והערים שבהם גדלו ולעבור לערים המעורבות הגדולות ואף ליישובים יהודיים. חלקם עושים זאת באופן מובהק בשל סוגיית האלימות, אחרים בשל התשתיות הלקויות או כדי לספק לילדיהם תקווה למציאות טובה יותר, בסביבה חזקה יותר מבחינה סוציו־אקונומית, עם מערכת חינוך איתנה יותר.

וישנה כמובן גם אפשרות חיובית יותר: הדרך לקיום משותף עוברת בהכרח בחיים משותפים, וישנם גם כאלה הבוחרים ליישם את האידיאולוגיה או את הערכים באמצעות מגורים בסביבה משותפת ולהשפיע עליה מבפנים.

70% מהצעירים רוצים לעזוב

במחקר שערכו לאחרונה סטודנטיות בחוג לחינוך וחברה בקמפוס חיפה של הקריה האקדמית אונו בקרב נערים ונערות מהחברה הערבית, התברר כי יותר מ־70% מבני ה־16 ומעלה יעדיפו לעזוב את היישובים שבהם גדלו ולעבור לערים המעורבות או ליישובים יהודיים בשל האלימות המשתוללת בחברה הערבית.

לכאורה, אין בכך פלא: בשעת כתיבת שורות אלו הגיע מספר הנרצחים בחברה הערבית בשנת 2021 ל־129, והיד עוד נטויה. זו אחת הסיבות לכך שכאשר התבקשו התלמידים לדרג את תחושת הביטחון שלהם במקום מגוריהם בין 1 ל־10, הציון הממוצע, בניכוי תלמידים מן הערים המעורבות, עמד על 4.2 בלבד.

״אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו בסביבה שבה האלימות משתוללת״, סיפרה תלמידה אחת. ״אני לא מסכימה לגור בכפר שלי, ראיתי מספיק אלימות״, סיפרה אחרת. ״אחפש אזור בטוח יותר כדי שאוכל לחיות בנוחות ולא לפחד״, סיכם תלמיד שלישי. גם אלה שהביעו נכונות להישאר, הסבירו זאת בקושי לעזוב את האדמה ואת המשפחה. ״כאן נולדתי״, הסבירה אחת התלמידות, ״אני אוהבת את המשפחה ואת המקום״.

מספר האזרחים הערבים שעוברים לגור בעיר מעורבת או יהודית הולך וגדל בכל שנה. ברוב המקרים מדובר בערים מעורבות. עיר מעורבת מוגדרת על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ככזו שבה לפחות 10% מהתושבים הרשומים הם ערבים.

על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנת 2018 כבר יותר מ־10% מהאוכלוסייה הערבית חיה בערים מעורבות – בחיפה, בתל אביב, בעכו, ביפו, ברמלה, בלוד, במעלות־תרשיחא ובנצרת עילית. בעכו, למשל, שיעור הערבים מתוך כלל תושבי העיר הגיע ל־31%, ובחיפה ל־11.2%, והמספרים הללו מוסיפים לעלות גם היום.

עבד עאסלה, בן 36 מעראבה, עזב את הכפר כבר לפני 17 שנים וכיום הוא מתגורר עם אשתו ובתו בתל אביב. מבחינתו, זו הייתה כבר אז החלטה מורכבת מאוד, שקיבל כאשר החליט לצאת מתוך הקהילה כדי ללמוד ולרכוש ידע עם כוונה לחזור. כשסיים את הלימודים בחיפה וקיבל הצעה לעבוד בירושלים, המציאות שינתה את מחשבותיו.

המחסור בהזדמנויות תעסוקה בתוך הקהילה הוביל אותו לירושלים, ואחרי תקופה מסוימת עבר לתל אביב כדי לעבוד במשרה אחרת. תוך כדי תנועה, גם המחשבות על חזרה לשורשים השתנו מתישהו, הפעם בשל איכות החיים שחסרה ביישובים ערביים והרצון להשתלב בתוך החברה ולהשפיע על מרקם החיים המשותפים מבפנים.

״הייתי יכול לעבוד בתל אביב ולחזור לעראבה בסוף היום, או לבחור לעבוד במקום יותר קרוב לעראבה״, סיפר עבד, ״אבל מה ששינה את התפיסה שלי בסוף זו ההבנה שכל עוד אנחנו חיים בקהילות נפרדות, המציאות כאן לא תשתנה, ואם אני רוצה עתיד יותר טוב לילדה שלי, אני צריך להישאר כאן, להשתלב בתוך החברה ולהשפיע עליה מבפנים תוך שמירה על הזהות שלי״.

אף שהרגשת הבית והקהילה חסרה לו בעיר הגדולה, כאבא חשוב לו להתיישב קבע במקום שמספק לו איכות חיים טובה. ״הבת שלי, אלמה, כבר בגיל שנתיים יודעת את השמות של כל בעלי החיים מפני שגן החיות נמצא לידנו ואפשר ללכת לשם בקלות״, הוא נותן דוגמה פשוטה, טריוויאלית כמעט. ״לעומת זאת, אם הייתי גר בעראבה הייתי צריך להשבית את עבודתי כדי ללכת״.

״בכלל״, הוא ממשיך, ״אין לך הרבה אופציות לבילוי בתוך היישובים הערביים ולמפגש אמיתי עם האחר. אלמה משתמשת במילים כמו ׳רכבת׳, ׳מטוס׳, ׳מונית׳, והיא יודעת מה תפקידם ויכולה להסביר לך על כל אחד מהם. אני עליתי לרכבת בכיתה י"א, אלמה בגיל שנתיים כבר חוותה את כל זה ויכולה לדבר על זה ולהסביר. היא נפגשת עם יהודים ומכירה את התרבות שלהם ומשתלבת כבר מעכשיו, משהו שאני חוויתי רק באוניברסיטה״.

נוסף על כך, עבד גם התייחס למרכיבי החיים השונים, ובפרט להיעדר הנגישות למערכת הבריאות ברוב היישובים הערביים, דבר המוביל לעיתים רבות לפגיעה קשה באיכות החיים ובמקרים מסוימים אף לאובדן חיים – שיקול חשוב עבור מבוגרים וגם עבור הורים לילדים. ״איכות החיים שיישוב יהודי מספק לי עדיפה משמעותית״, הוא אומר. ״כשנכנסים לעראבה, ממש בתוך שניות את מתקבלת בברכה על ידי הבורות שברחוב והתשתית הגרועה, דבר שלא מרגישים בתל אביב״.

הפערים מדברים

מחמוד חמודה, בן 29 מבועיינה־נוג'ידאת, עבר מיישובו לחיפה מסיבות שונות מעט. "כאדם עם לקות ראייה, אני מתקשה מאוד להתמודד בכפר ותמיד תלוי באנשים אחרים. אני לא אוהב את זה, מפני שאני תמיד שואף להיות עצמאי בצורה מוחלטת. זה החזון שלי, אבל זה דבר שקשה מאוד להשיג בבועיינה״.

היעדר ההתאמה והנגישות לאנשים עם מוגבלות הוא אכן סוגיה בעייתית בחברה הערבית, עוד יותר מבזו הכללית, בשל התשתיות הלקויות והעוני המוניציפלי. בשל כך, קשה לאנשים כמו מחמוד להיות עצמאים ולהתנייד בלי להיות תלויים באחרים, מה שמאלץ אותם לעבור לערים אחרות שבהן ישנה יותר מודעות לנגישות ולאנשים עם מוגבלות.

״חוסר ההתאמה מתבטא למשל במחסור בתחבורה ציבורית ביישובים הערביים", מספר מחמוד. נוסף על כך, לרוב גם אין רמזורים מותאמים לאנשים עם מוגבלות ולא סימנים מיוחדים על המדרכות, שלא לדבר על חוסר המודעות והיחס לאנשים עם מוגבלות.

״יותר מפעם אחת שמעתי אנשים מרחמים עליי, ואני עוצר ושואל אותם בגין מה אני מסכן, ומוסיף שהם המסכנים שלא עושים חצי ממה שאני עושה״, אומר בצער מחמוד, שסיים תואר שני בייעוץ חינוכי, והיום מתמחה כפסיכותרפיסט. ״אני לא טוען שבחיפה אין אנשים כאלה, אולם אני מרגיש את זה פחות כיוון שכל אחד חי את חייו בלי להתערב בחיי האנשים האחרים״.

כמו שתיאר עבד, גם מיעוט הזדמנויות התעסוקה והיעדר מקומות הבילוי, תרבות הפנאי והספורט הם מאתגרים עבור צעירים. מחמוד, למשל, ספורטאי שרץ ומשתתף במרתונים, לא יכול להתאמן בבועיינה, כפי שהדגמנו כאן בכתבה בגיליון אוקטובר, על הפערים בין המרכז לפריפריה – בעיקר הערבית – בכל הנוגע למתקני ספורט. בחיפה, לעומת זאת, מגוון האולמות ומסלולי האימונים גדול ומאפשר לכל מי שירצה להתאמן.

לתפיסתו של מחמוד, הסיבה לפערים היא ניצול לא נכון של התקציבים בידי הרשויות המקומיות הערביות. ״גם המדינה מעדיפה לא להשקיע בפריפריה״, הוא אומר בכעס.

מראם אמין, בת 31 מעין מאהל, משתפת בנקודת מבט נוספת. היא עברה להתגורר בחיפה כדי להתפתח עצמאית ותכננה לחזור לכור מחצבתה, אך במהרה התחברה לעיר ולאווירה בה. ״אני מכירה אנשים שיש להם מנטליות שונה״, היא אומרת. ״בכפר כולם מכירים אחד את השני, ולא באמת יוצא לך להכיר תפיסות ומסורות חדשות ואחרות משלך. אני לומדת משהו חדש בכל יום כמעט, ומנצלת את זה כדי לשנות את עצמי, וכמובן – את החברה שלי״.

כמו במקרים האחרים, גם עבור מראם הייתה התעסוקה אתגר, שהיה בו כדי להשאיר אותה בעיר הגדולה. ״היה לי קשה למצוא עבודה בעין מאהל, בייחוד בתקופה שהחלטתי לעבור – לפני שמונה שנים״, היא אומרת. ״אני עובדת ברפואה משלימה, ולא היו חברות או מקומות שאפשר לעבוד בהם אצלי בכפר. נוסף על כך, המנהגים והמסורות של החברה פחות מתאימים לי״.

סוגיית השמרנות מול הליברליות באה לידי ביטוי גם אצל שדא זידאן, בת 24 מנצרת, שבחרה לעבור לתל אביב, כעיר רב־תרבותית שמעניקה הזדמנות להכיר אנשים מגוונים מכל הארץ והעולם, ולהיפתח להזדמנויות שלא קיימות בנצרת.

״יש כאן הרבה משרות ואפשרויות להתקדם, בייחוד בתחום שלי – אומנות״, היא משתפת. ״לכן החלטתי לבנות את הבסיס שלי בתל אביב, ואולי כשאהיה מיומנת מספיק, אחזור עם כל הכישרונות שפיתחתי לנצרת, כדי שאוכל להעביר את זה בחזרה לחברה שלי. אני לא רוצה ללמוד תואר ולחזור לנצרת בלי מיומנות ובסיס חזק שיאפשרו לי להחזיר לחברה שבה גדלתי ולהיות חלק מבנייתה״.

האומנות עודנה ז'אנר חדש בחברה הערבית. אומנם צעירים רבים מתחילים לעסוק בתחום, אך עדיין יש עוד דרך ארוכה של התפתחות, ויש צורך להשקיע תקציבים נכבדים בערים הערביות כדי לצמצם את הפערים ולעודד את הקמתם של מוסדות אומנות ותרבות.

״ברחתי, לא עברתי״

כמי שגדלה בעיר ערבית ומתגוררת כיום בעיר מעורבת – ירושלים – היה חשוב לי לדעת אם העוזבים מתכוונים לשוב ביום מן הימים כדי לתקן את המצב שהביא לנטישתם את הכפרים, ואם הם לא מרגישים שעצם העזיבה את הכפרים היא חלק מהבעיה ובריחה מהמציאות המורכבת.

עבד, שפעיל בחברה האזרחית, לא חש שהעזיבה שלו את הכפר היא בריחה. ״אחרי שסיימתי את בית הספר התנדבתי שנה למען שינוי בחברה הערבית״, הוא מספר. ״היו לי הדאגה והשאיפה לשנות, לקחתי אחריות, ואני עדיין רואה את עצמי כחלק מהשינוי, אבל צריך שיתוף פעולה.

״נוסף על כך״, הוא ממשיך, ״אפילו אם כולנו היינו רוצים לחזור, אין אפשרות לבנות או לקנות דירה בשל המחסור בקרקעות והמחירים הגבוהים, וזו אפילו לא הבעיה היחידה. בעיות נוספות הן נושא האלימות בחברה. עם זאת, יש עיסוק תקשורתי מוגבר רק בבעיה הזו ולא ניתנת במה לנושאים חיוביים בחברה הערבית כמו יוזמות של שינוי. התקשורת נדרשת כדי לתת ליוזמות הללו במה ותמיכה״.

גם מחמוד מעדיף לא לקרוא להחלטה לעבור ״בריחה״. ״אדם ששואף להגשמה עצמית ורואה שהיישוב שבו הוא מתגורר לא מספק לו את זה ולא מותאם בשבילו, צריך לעבור לתחנה חדשה״, הוא אומר. ״אין סיבה שאדם שנולד במקום מסוים יחיה רק בו וגם ימות בו״.

״אגב״, הוא מוסיף, ״תושבי בועיינה התחילו לדרוש שינוי ולפתח את היישוב, אבל הכל נעשה בצורה איטית מאוד. חוץ מזה, גם אם כל תושבי בועיינה שעזבו יחליטו לחזור ולשתף פעולה, אין מספיק מקום בשבילנו״.

גם שדא מצטרפת לדברים. ״אדם צריך לחשוב על עצמו ועל איפה טוב והוגן לו יותר לחיות״, היא אומרת. ״נוסף על כך, זו הזדמנות להכיר אנשים ולרכוש ידע״. בנוגע לאפשרות החזרה לנצרת, לשתף פעולה עם האומנים שם כדי להחיות את התחום בחברה הערבית, היא דווקא סקפטית. ״כל עוד אין כסף ומשאבים, קשה לשנות את המצב״, היא אומרת. ״בתל אביב, אפילו עבודות פשוטות יכולות להכניס לך משכורת טובה, דבר שלא יכול לקרות ביישוב ערבי. פה, בתל אביב, את יכולה לעבוד בבר ולקבל 200 שקל בשעה. ביישובים הערביים יש הרבה כוחות יפים, אבל אין את הבמה והחשיפה שמגיעות לנו וישנו מחסור בתקציבים״.

מראם נמצאת באותו סירה, ולתפיסתה, העזיבה שלה אינה בריחה מהמציאות, אלא להפך – התאמה אליה. "כשיוצאים, אנחנו נחשפים לתפיסות עולם שונות, למחשבות ולהתפתחות – ומחזירים את זה ליישובים הערביים כדי לשנות את המצב", היא אומרת. "למשל, אנשים ביישובים הערביים חופשיים היום יותר בהשוואה לעבר, ולדעתי היציאה מהיישובים הערביים עזרה בכך.

״בעיניי, מי שיש לו סקרנות להכיר חברות ותרבויות שונות – חשוב מאוד שינסה לעבור. זו גם דרך חשובה מאוד כדי לגרום לכך שנחיה יחד, נקבל מה ששונה מאיתנו, וכמובן נאמץ כלים חדשים כדי לשנות המציאות אצלנו״.

ו' היא היחידה שרואה את הדברים אחרת. ״כן, ברחתי ולא עברתי״, היא אומרת. ״הייתי במצב נפשי קשה מאוד. בעקבות האירוע הטראומטי כעסתי מאוד על החברה שלי, כולל על ההורים שלי, שגם הם שתקו. כולם החליטו לא לדבר ולהתעלם מזה, כאילו זה לא התרחש״. עם זאת, יש גם לה נקודות אופטימיות. ״אני חייבת לומר שהיום הדור הצעיר לא מפחד כמו הדור הישן״, היא אומרת. ״אם יצליחו לשתף פעולה, אני מאמינה שיהיה שינוי. אף אחד לא אוהב לעזוב את החברים והמשפחה, אבל כל עוד אין שינוי משמעותי מכל הבחינות – כלומר לא רק לתקן תשתיות ולהקים פארקים, אלא לעצור את סוחרי הסמים ואנשי עולם הפשע שמסתובבים בנינוחות ברחוב – אני לא מתכוונת לחזור.

״שומר החומות״ כאתגר

כל חוויית מעבר, עבור כל אדם, עשויה לעורר קשיים. ודאי כאשר מדובר על מעבר מיישוב קטן לעיר; ושבעתיים, כאשר מדובר בפערים תרבותיים, ועוד בישראל, שבה ישנו חיכוך מתמיד בין יהודים לערבים.

עבד, המנוסה יותר מבין המרואיינים בכתבה זו, משוכנע שמעברים כמו שלו חשובים מאוד כדי להיפתח ולהתפתח מבחינה חברתית וגם כדי לשנות את התפיסות שיש לאוכלוסייה היהודית או לחלקים ממנה על ערבים. התפיסות הללו, הוא מעיד, מובילות לעיתים לקשיים או לאי־נוחות, אבל זה צריך להיות חלק מהשליחות של הצעירים הערבים למען עתיד טוב יותר.

״בהתחלה לא באמת הרגשתי שיש קושי, אפילו כשגרתי בירושלים לתקופה מסוימת״, הוא אומר. ״הרגשתי מקובל והכל היה בסדר, עד שהתחלתי לחפש דירה. פתאום הרגשתי כאילו קיבלתי מכה בפרצוף והתחלתי להבין שאני לא באמת מקובל ולא רוצים אותי כמו שחשבתי. אומנם בסוף מצאתי דירה, אבל התהליך היה קשה מאוד ומלא כישלונות כאשר גילו שאני ערבי. יש קשיים שמבוססים על תפיסות מטעות וסטריאוטיפיות ואפשר להתמודד איתם, אבל יש סיטואציות שגורמות לשריטות – וחיפוש אחר דירה הוא אחד מאלו״.

בשל העובדה שלעבד יש בת, הוא חווה אתגרים נוספים בעניין הזהות וההגדרה העצמית. בתו אלמה, הוא מספר, מדברת ערבית ועברית והולכת לגן יהודי. ״בגן היא נחשפת לתרבות, לפעילויות ולחגים שונים משלנו, אבל אנחנו תמיד מדברים איתה ומסבירים לה כדי שיהיה לה איזון, ונותנים לה את החופש לבחור ולעשות מה שנוח לה״, הוא מודה. ״אנחנו לא מכריחים אותה. היא תגבש את הזהות שלה, והתפקיד שלנו הוא להעשיר את מרכיבי הזהות שלה ככל שאפשר. את השורשים היא לעולם לא תפספס״.

לדבריו, אלמה עדיין קטנה ועל כן הוריה טרם דיברו איתה על עניין הזהות באופן ישיר. אף על פי כן, הם ״דואגים כל הזמן להעניק לה היכולות להתמודד עם המציאות, להיות אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה, בלי להרגיש שהיא שווה פחות מאף אחד אחר. אנחנו מכינים עבורה תשתית חזקה כדי שתוכל לעצב את הזהות שלה על בסיס השורשים ובראייה עתידית״.

ו' מספרת שבתחילה היא לא הרגישה קושי, מלבד הפער השפתי, שעליו היא התגברה במהלך הזמן. לדבריה, היא רואה את ילדיה משחקים עם השכנים יחד, והכל היה על מי מנוחות עד לאחרונה. בשנה החולפת היא חוותה את האתגר במלוא עוצמתו, במהלך תקופת ״שומר החומות״ בעזה והמהומות בערים המעורבות.

״במהלך המהומות שהתרחשו התחלתי להרגיש את המתח״, היא מודה. ״ניסיתי לנהל שיח עם השכנים שלי ולהסביר להם מה קורה מנקודת המבט שלי, אבל הם סירבו לשמוע אותי. לא היו מעוניינים לשמוע דעה שונה משלהם. לאט־לאט, אחרי תקופה מסוימת, הפחד והמתח פחתו״

גם עבד חווה באותה תקופה קשיים רבים. ״הגענו לנקודה שאנחנו מפחדים לצאת לעבודה כי לא יודעים מה יתרחש בדרך״, הוא מספר. ״לפעמים, כשהבת שלי הייתה מחכה לי במרפסת וצעקה לי בערבית כשראתה אותי ברחוב מתקרב לבית, הייתי רק מחייך בלי לתקשר איתה או להגיד משהו בערבית. אם הייתי גר ביישוב ערבי, כמובן זה לא היה מתרחש. את זה בדיוק אני רוצה לשנות״.

למראם, מחמוד ושדא, מאידך, לא היה כל קושי. שלושתם מספרים על חוויה טובה, היכרות עם אנשים ושכנים טובים והסתגלות מהירה לסביבה החדשה. עבור מראם, האתגר העיקרי היה ההרגל לראות את אמה בכל יום, הרגל שכעת לא יכול להימשך. עם הזמן, היא מספרת, גם זה חלף.

בסופו של דבר, נראה כי הכל קשור לבסוף בדרך שבה כל אחד מגדיר את סדרי העדיפויות שלו – נוחות אל מול קהילתיות. מסקנה אחת שנראה כי כבר אפשר להסיק היא שדווקא התופעה הזו – שראשיתה בפערים העצומים בין החברה היהודית לערבית ובמצוקות ההולכות וגדלות – יכולה להפוך להזדמנות לקירוב לבבות בין שני העמים.