בקיצור: כדי להתמודד עם גילויי גזענות צריך לשנות את אופן הכשרת המורים בישראל. במקום להפחיד אותם מפני עיסוק בנושאים רגישים, יש להתייחס אליהם כאל אנשי המקצוע המומחים בתחומם, ולאפשר להם חופש וגמישות לאמץ פדגוגיות ושיטות הוראה הנוגעות במישרין במרכיבי התרבות וחיי היום-יום של תלמידיהם. המחקרים שערכנו מלמדים שהדרך לשם עוד ארוכה, אך בהחלט אפשרית
במהלך עבודת השדה עבור מחקר על־אודות תפיסות אזרחות של בני נוער, ערכתי מפגש עם קבוצה של תלמידים נבונים ומעורבים, הגרים ולומדים בדרום תל אביב. "גן חיות", הם ענו לי כאשר ביקשתי מהם לתאר בפניי את השכונה שלהם. "כלומר, זה כמו גן חיות?" עניתי בחזרה, בניסיון להבין את המטאפורה. "לא, לא. גן חיות של ממש", הם תיקנו אותי. "אם תסתובב אצלנו בשכונה תראה חמורים, תרנגולות, טווסים, גן חיות פה. וגם בני האדם פה הם כמו חיות", סיכמו.
אמירה זו הזכירה לי עד כמה תפיסות גזעניות, גם כאלה המופנות כלפי עצמנו, הן בין השאר תולדה של מציאות חברתית מסוימת. אפשר להבין גזענות בהקשר הפסיכולוגי, קרי מה בנימי הנפש של האדם מאפשר להשליך באופן קולקטיבי תכונות על קבוצות מוגדרות של האוכלוסייה; אבל בדבריי כאן ברצוני להוסיף נדבך, להפנות את המבט החוצה ולהאיר תופעה זו מזווית חינוכית־חברתית.
מנגנון דיכוי
כדי להבין נקודת מבט זו, יש לאמץ תחילה שלוש הנחות יסוד. הראשונה: החברה היא זירה של מאבקי כוח. חשיבה גזענית וביטויה במרחב הציבורי אינם רק השתקפות של תפיסות עולם אישיות, הם משקפים מנגנונים של דיכוי, אפליה ונישול הבאים לשמר את מעמדן של הקבוצות החזקות בחברה כבעלות עוצמה.
מכאן נובעת ההנחה השנייה, לפיה זהות, וזהות קולקטיבית, הן מרכיב מרכזי בהבנת יחסי כוח אלו. הנחה שלישית נשענת על העובדה כי במציאות חברתית מעין זו, קיימים מנגנונים ממוסדים שמטרתם ליצור העדפה של קבוצות זהות מסוימות על פני האחרות, ובכך לשמר את מעמדן.
אימוץ שלוש הנחות אלו מוביל לתובנה כי תופעת הגזענות אינה רק ביטוי של רגשות שנאה או דה־הומניזציה המופנים כלפי קבוצה זו או אחרת, אלא מנגנון חברתי רשמי, מוסדי ומסודר שבא לשמר את עוצמתם ותיעדופם של חברי קבוצות זהות חברתית מסוימות על פני אחרות.
אם כן, כיצד נוכל להילחם בתופעת הגזענות? אילו אמצעים חינוכיים קיימים בידינו כדי להתמודד עם מציאות חברתית גזענית מעין זו? לפי התפיסה החברתית־ביקורתית שהוצגה, ניתן להבין כי המטרה הראשית של חינוך נגד גזענות היא קודם כל לחשוף ולהבין את הדרכים שבהן הקבוצות החזקות בחברה משתמשות בשיח הגזעני כדי לשמר את מעמדן, תוך הפעלה של אותם מוסדות ומנגנונים רשמיים.
דוגמה טובה להבנת תופעת הגזענות מתוך זווית ראייה זו, והאמצעים החינוכיים הקיימים כדי להילחם בה, אפשר למצוא בשיח הנוכחי בארצות הברית סביב "תיאורית הגזע הביקורתית" (Critical Race Theory). תיאוריה זו משמשת, כדרכן של תיאוריות, נקודת הסתכלות אנליטית על המציאות. היא צמחה בשנות ה־70 בדיסציפלינת המחקר המשפטי, כדרך להבין כיצד חוקים והסכמים משפטיים יוצרים הלכה למעשה אפליה כנגד קבוצת השחורים. אחד המחקרים הראשונים אשר אימץ תיאוריה זו עסק באפליה ממוסדת במתן משכנתאות עבור דיור ציבורי. עם השנים תיאוריה זו חלחלה לתחומי מחקר נוספים, והיא נלמדת כיום בין השאר גם במסגרת לימודי חינוך והוראה.
חוקרות וחוקרי חינוך אשר מאמצים תיאוריה זו, מנסים להבין כיצד סוגיות של גזע משפיעות על המציאות החינוכית של מנהלים, מורים ותלמידים.
מטרות המחקר על פי גישה זו אינן בהכרח למצוא תשובות "נכונות" לשאלות פדגוגיות, אלא לספר סיפור, להציע נרטיב נגדי, ובעיקר לשמש שופר עבור קולות מתוך מערכת החינוך שלא תמיד נשמעים במסגרת השיח הדומיננטי. הבנת החוויות האישיות של המשתתפים בתהליך החינוכי אשר נפגעים מתופעות של גזענות, משמשת למעשה אמצעי מרכזי להילחם בה.
מותר לשאול שאלות?
דוגמאות למחקרים כאלה משקפות את הכוח הטמון בהם. כך, העיסוק בזהות האישית והמקצועית של נשות ואנשי חינוך הראה כי מרבית המורים בארצות הברית הן בכלל מורות, לבנות, ממעמד סוציו־אקונומי בינוני. עובדה זו עזרה להבין מדוע תלמידים בנים, שחורים, ממעמד סוציו־אקונומי נמוך לא מצליחים לראות במורות שלהם מודלים לחיקוי או השראה להצלחה.
דוגמה נוספת היא מחקרים על־אודות התכנים המועברים במסגרת תוכניות הלימוד הרשמיות. בחינה של הקאנון החינוכי הראה כי אין מספיק ייצוג של ידע, דמויות מפתח או אירועים מרכזיים הקשורים ישירות לקבוצות מיעוט.
כך הפך הלימוד של הנרטיב הכללי למנותק ולא רלוונטי לחיי אותם תלמידים. דוגמה שלישית היא זרם מחקרי העוסק בשיטות הוראה. חוקרות זיהו כי האמצעים החינוכיים המקובלים אינם תואמים בהכרח את ההוויה התרבותית של קבוצות מיעוט, ובכך יוצרים התנגדות ואנטגוניזם המובילים להשתתפות מועטה בשיעורים.
לאור מסת המידע הגדולה שיצרו מחקרים כאלו, ניתן לעמוד על מספר מרכיבים אשר מהווים פתרון חינוכי למציאות של גזענות. ראשית, יש להתייחס למורות ולמורים כאנשי מקצוע המומחים בתחומם, להעניק להם מרחב וחופש כך שיוכלו להתאים את הוראתם להקשרים החברתיים והתרבותיים שהם מלמדים.
הכשרת מורים היא מרכיב מהותי בהקשר זה של פיתוח יכולות רפלקטיביות בקרב מורות ומורים לעתיד. שנית, יש לערוך התאמה של תוכניות הלימודים כך שייווצר ייצוג חיובי, שוויוני והוגן לכלל מרכיבי החברה. שלישית, יש לאפשר גמישות פדגוגית כך שמורות ומורים יוכלו לאמץ שיטות הוראה המתייחסות באופן ישיר למרכיבי התרבות וחיי היום־יום של תלמידיהם, מה שמכונה "פדגוגיה רלוונטית לתרבות" (Culturally Relevant Pedagogy).
היה זה הסוציולוג והסופר האמריקאי Du Bois אשר קבע כי, "מכל זכויות האזרח אשר למענן העולם נאבק ונלחם במשך 5,000 שנה, הזכות ללמוד היא ללא ספק הבסיסית ביותר".
בישראל של ימינו יש מקום לשאול, האם כלל התלמידים אכן זוכים לזכות זו? האם לתלמידים במערכת החינוך הישראלית ניתנת בכלל ההזדמנות לשאול שאלות ביקורתיות על־אודות הגזענות בחברה?
ממחקרים של עמיתי ושלי מהשנים האחרונות עולה כי האווירה הציבורית הנוכחית לא מאפשרת שיח פתוח בסוגיות אלו. כך למשל, בראיונות שערכתי עם מכשירי מורים לאזרחות, כפי שהתפרסם במאמר בכתב העת Teaching and Teacher Education, עלתה תחושה של פחד מעצם העיסוק בנושאים המוגדרים במחלוקת, ויתרה מכך – הפעלה של צנזורה עצמית והימנעות מנגיעה בהם.
הכשרת מורים לאזרחות, כפי שעלה במחקר, התמקדה בעיקר בממדים הטכניים של מקצוע ההוראה – פרקטיקות של ניהול שיעור והתמודדות עם בעיות משמעת בכיתה. מחקר נוסף אשר במסגרתו אני עוקב אחר פרחי הוראה, מראה שמורים עתידיים העדיפו שלא לעסוק בסוגיות עומק חברתיות, וביקשו במקום זאת להתמקד בפן הפרקטי של אופן העברת החומר. אין ספק שמרכיבים אלה הם נדבך חשוב בעשייה היום־יומית של המורה, אבל עולה השאלה, האם כלים אלו מספיקים במציאות שבה תלמידים מסוימים תופסים עצמם כחיות?
נותר אם כן רק לקנא בשיח האמריקאי אשר, על כל מגרעותיו, מאפשר לפחות את עצם העיסוק והדיון בהקשר חברתי זה של גזענות. במפגש היום־יומי שלי עם נשות ואנשי חינוך בהווה ובעתיד, אני מנסה לעמוד בציווי של איש הפדגוגיה הביקורתית Giroux אשר קרא למורים להיות "אינטלקטואלים מחוללי שינוי". טיפוח נשות ואנשי חינוך בעלי מוטיבציה, ידע, ויכולות להתמודד עם תופעת הגזענות היא בעיניי אחת המשימות החינוכיות המרכזיות בימינו.
ד״ר אביב כהן הוא מרצה בכיר בית הספר לחינוך ע"ש שלמה (סימור) פוקס באוניברסיטה העברית
