נתונים מטרידים מלמדים כי רוב מוחלט מקרב בעלי השכר הגבוה שעובדים בירושלים מתגוררים מחוץ לעיר | במקום פנטזיות נטולות בסיס על אימפריית הייטק, הדרך היחידה להציל את העיר היא אכיפת החוק הדורש מכל יחידות הממשלה לפעול מהבירה
חלומות מופרכים על מפעלים בתעשיות עתירות ידע שבהם יעבדו חרדים, ערבים וסטודנטים בוגרי מדעי המחשב; עמק סיליקון מדומיין בעיר בת מיליון וחצי תושבים; תעסוקה איכותית ואוויר הרים צלול כיין וריח אורנים.
אך ללא הכרה של המנהיגות העירונית ושל משרדי ממשלה במאפיינים הייחודיים של ירושלים כעיר בירה שניונית, היא תמשיך להתחרות בגוש דן עם פנטזיות מופרעות, שבדרך להגשמתן ייעשה פיתוח בלתי מבוקר וייפגעו נכסים אורבניים שיש להם משמעות כלכלית־תעסוקתית; ההגירה השלילית תגבר; וירושלים תהיה ענייה עוד יותר, מקוטבת, חסרה מעמד בינוני ממלכתי וללא הזדהות של חלק גדול מאזרחי ישראל עם בירתם.
עוני, מתחים ודמוגרפיה
ראשית, מעט רקע: עיר בירה שניונית היא קטגוריה חדשה יחסית במחקר, המובחנת מערי בירה טבעיות שמשמשות מרכז היסטורי, כלכלי, סמלי, תרבותי, פוליטי ותקשורתי כמו פריז, פראג, לונדון, סיאול או קופנהגן.
ערי בירה שניוניות הן יותר מרכז שלטוני־סמלי ופחות מוקד הפעילות הכלכלית במדינות מפותחות כמו רומא, וושינגטון, ובצורות אחרות האג, קנברה ואוטווה, שמשתייכות לקטגוריה של בירה שניונית "מלאכותית". חלק גדול מערי הבירה השניוניות מתמודד עם זליגה של עוצמה פוליטית, של נכסים כלכליים ושל אוכלוסייה למרכזים הטבעיים. כל הקשיים הללו קיימים בירושלים במינון חריף יותר בשל מאפיינים ייחודיים של העיר כמו העוני, המתחים הקהילתיים והדמוגרפיה.
הניסיון ההשוואתי מלמד כי האסטרטגיה של חיזוק ערי בירה שניוניות צריכה להתבסס על מיצוי הבירתיות בכלכלה ופחות על ניסיון להתחרות במרכזים הכלכליים הטבעיים.
ירושלים נולדה כעיר בירה שניונית, שהממשלה והמנהיגות המוניציפלית היו מודעות לקושי הכלכלי הצפוי לה. הקמת "החברה הכלכלית ירושלים" בזמן המצור על העיר סימנה את ההכרה המוסדית בקושי של ירושלים להחזיק את עצמה כעיר ספר המתפקדת כבירת ישראל.
שני היזמים המוסדיים שגויסו למשימה, יצחק נבנצל ומרדכי שטנר, נדרשו לפיתוח העיר באמצעות ארגז כלים שהשתנה רק במעט. גם הם הכריזו על שיפור התשתיות, על הנחה בארנונות, על מענקים, ובעיקר על אזורי תעשייה שמפת העיר מנוקדת בהם כמו בתל ארזה, ברוממה ובמקור ברוך ועד תלפיות וגבעת שאול, שנהפכו לאזורי מסחר ותעשייה זעירה. בשנת 2000 היו רוב המפעלים באזורי התעשייה הללו עם פחות מ־50 עובדים והיו מכוונים למשק הפנים־עירוני.
המאמץ הסיזיפי להעלות תעשייה לירושלים לא צלח, וההגירה השלילית של ותיקים מבוססים נמשכה בהיקפים של מאות עוזבים בשנה. כמות המועסקים בענפים תעשייתיים והיקף המפעלים המייצרים לשוק הארצי נותר נמוך מאשר שאר אזורי הארץ.
אותם מפעלים שנותרו בעיר − כמו טבע, פרידמן ואמקור − נזקקו לסיוע, לתמיכה תקציבית ולפיצוי. מדי כמה שנים יזמו המפעלים משברים ואיימו לעזוב את העיר. כיום יש רק שתי חברות בירושלים המעסיקות מאות עובדים וכמה חברות סטארט־אפ קטנות המתקשות לגייס כוח אדם.
ב־1970 הוקם אזור התעשייה הר חוצבים, שנועד להיות מעין חממה לפיתוחים עתירי ידע של האוניברסיטה, עם קמפוס נלווה בגבעת רם. 50 שנה מאוחר יותר משמש הר חוצבים את מעט תעשיית ההייטק הירושלמית, אולם המאזן הכולל של הענף שלילי בהשוואה למרכז הארץ, ומספר העסקים הגדולים מצומצם. למעשה, לאחר הקטנת הנוכחות של אינטל בעיר, מדובר בשניים או בשלושה מפעלים עם כושר קליטה גדול של עובדים חדשים.
אזור התעשייה עטרות, שתוכנן במקביל, עם יומרה ל־1,000 מפעלים, עומד כאנדרטה של תפיסת אזורי התעשייה כאמצעי לחיזוק כלכלת ירושלים. קל לתלות את כישלון עטרות בביטחון, אבל הנחות היסוד – כמו החלום המוקדם להחליף את נתב"ג בשיקום של נמל התעופה בעטרות – היו מופרכות.
בשנתיים האחרונות תוכננה עטרות לשני ייעודים שונים. מהנדס העיר לשעבר שלמה אשכול תכנן במקום ריכוז חרדי שיפחית עומס דמוגרפי מן השכונות המעורבות והחילוניות בדרום העיר. ג'ארד קושנר חשב על עטרות במונחי הגדלת העוגה במשא ומתן על ירושלים במסגרת הסכמי אברהם, בגישה שאימץ למחצה הממשל הנוכחי.
לעומת זאת, חלקו של המגזר הציבורי בירושלים היה תמיד גדול בעשרות אחוזים מאשר מבמרכז הארץ, אך גם הוא סבל מקשיים מבניים. ירושלים היא בירה של ימי ראשון עד רביעי, בין ישיבת הממשלה לבין סיכום הדיונים בכנסת, שלאחריהם יורדת הפקידות הבכירה לתל אביב – שם המרכז הפוליטי, המפלגתי, התרבותי והכלכלי.
עד היום, 200 משרדים, יחידות ממשלתיות וגופים שלטוניים נותרו מחוץ לירושלים, למרות החלטת הממשלה. העלאת המכללה לביטחון לאומי לירושלים עומדת על סדר היום של צה"ל וממשלת ישראל מאז 1975, וגם החזון של הקמת קמפוס המכללות בירושלים טרם מומש.
מי יעבור?
מבנה העומק הרעוע של שוק העבודה בירושלים והשפעתו השלילית על העיר ניכר בנתונים שהוצגו להנהלת העירייה בשנת 2019, ימים לפני התפרצות הקורונה. על פי הנתונים, שוק העבודה בירושלים כלל כ־320,000 מועסקים, מתוכם 75% תושבי העיר ו־25% המגיעים ממעגל ראשון של מבשרת, צור הדסה, מעלה אדומים וגוש עציון, וממעגל שני של מודיעין וגוש דן.
ניתוח עומק של סקר כוח אדם גילה כי 90% מתוך אותה קבוצה העובדת בעיר ומתגוררת מחוצה לה אינה חרדית או ערבית. אולם הגילוי החשוב יותר היה ההרכב ופערי השכר הממוצע בין אלו העובדים ומתגוררים בעיר לבין אלו היוצאים ממנה בתום יום העבודה.
כך, השכר הממוצע של העובדים המגיעים מחוץ לעיר גבוה מזה של תושבי העיר, והגיע ל־14,000 שקל. הענפים הבולטים שבהם היה ייצוג יתר של עובדים המתגוררים מחוץ לעיר היו היייטק, רפואה, אקדמיה, מנהלים בשירות הציבורי, פיננסים, אדריכלות, משפטים וניהול עסקי. כל מי שעומד בפקקים של יום חמישי או בשעת ערב ברכבת היורדת לתל אביב יודע זאת, ואפילו חלק לא מבוטל מהמנהלים בעיריית ירושלים עצמה מתגוררים מחוץ לעיר.
בחינה של סקר כוח אדם לפי משלח יד מלמדת כי כמה מאות המנהלים הבכירים שעובדים בירושלים ומתגוררים מחוצה לה מרוויחים בממוצע 38,000 שקל בחודש; בשעה שמקביליהם שעובדים ומתגוררים בעיר מרוויחים בממוצע 25,000 שקל.
מדי יום מגיעים לירושלים אלף מנהלים מתחום ההייטק עם שכר ממוצע של 29,000 שקל. לצידם, בפקקים או ברכבות, הם ימצאו בכירים בשירות המדינה, רופאים מומחים ופרופסורים רבים מהאוניברסיטה העברית.
זאת ועוד, 1,400 אחיות נכנסות להדסה, לשערי צדק ולבתי החולים בעיר מדי יום, כאשר שכרן בממוצע עומד על כ־20,000 שקל, יותר מאשר האחיות המתגוררות בעיר. כך, הקבוצה החזקה ביותר בשוק העבודה בירושלים, ברוב הענפים, לא מתגוררת בעיר.
הדברים אינם קשורים בשיכון או בשוק העבודה, אלא בכוח הדחייה של העיר מבחינת הציבור הממלכתי. תוכניות פיתוח ובינוי שיביאו להיצע דירות במחירים נמוכים יותר ממרכז הארץ לא יביאו את אותה קבוצה לעבור לירושלים. רוב הסיכויים הם כי הדירות שייבנו בהתחדשות עירונית יהיו מאוכלסות בציבור עם כוח קנייה מוגבל בעיר ענייה מאוד.
לוותר על ההתחרות בתל אביב
האסטרטגיה השגויה של פיתוח לקראת עיר של מיליון וחצי תושבים לא תמנע תהליכים שליליים אלא תביא לתוצאה הפוכה – הגירה החוצה של קבוצות חזקות כלכלית מהמעמד הבינוני הלא חרדי.
בדומה לערי בירה שניוניות אחרות, ירושלים זקוקה לתהליך של right sizing, שפירושו חיזוק הקבוצה הכלכלית החזקה יותר של מעמד הביניים בעיר. לשם כך צריך לבנות פחות דירות, אך באיכות ובעלות גבוהות יותר.
ערי בירה שניוניות אינן יכולות להתחרות במרכזים הכלכליים באמצעות פיתוח לא מבוקר וגידול דמוגרפי לא מאוזן כלכלית. ירושלים צריכה להיות מתוכננת למשך דור עבור אוכלוסייה חזקה, כולל חרדים עובדים. אלפי יחידות דיור "לצעירים" הן מרשם לאוכלוסייה ענייה שתישאר בעיר.
בשנים האחרונות עלו הרבה הצעות סרק להתמודדות עם חולשתה הכלכלית של העיר. אחת מהן נשענה על גישה שלפיה יהיה אפשר להגיע למיצוי של הבירתיות באמצעות יוממות של עובדי מדינה אשר יתגוררו מחוץ לעיר, אולם יסעדו ויעשו קניות בתוכה.
הפנטזיה הזו, של עובד מדינה בכיר או רופא בהדסה שיוצא באמצע היום לסעוד עם הקולגות ב"קפה יהושע" או בעמק רפאים, מופרכת. היא זו שהביאה גם לרעיון שעל פיו יש לפרק את קריית הממשלה ולפזר את היחידות הממשלתיות ברחבי העיר.
מהניסיון במשרדי הממשלה שניצבים בכניסה לעיר אפשר ללמוד כי ארוחת הצהריים של עובדי המדינה מורכבת מאוכל שהביאו מהבית ומחומם במיקרו ליד פינת הקפה. ירושלים אינה לונדון או פריז, שבהן אלפי עובדים יוצאים לאכול בסיטי או בביסטרו במסגרת ה־la pause déjeuner.
בקבוצות מיקוד של עובדי מדינה המתגוררים מחוץ לעיר עולה כי רבים מהם לא אוהבים את ירושלים, בלשון המעטה. כך, למשל, כשהוקמה לפני כמה שנים במשרד לביטחון הפנים בירושלים יחידה שאיחדה את תוכנית "עיר ללא אלימות" עם הרשות למלחמה בסמים, ועובדים תושבי המרכז נדרשו לעלות לגבעת שאול, רבים מהם בחרו לפרוש.
בכל מו"מ על העלאת משרדי ממשלה לירושלים, ועדי העובדים יוצאים נגד המהלך, ועובדים רבים מכריזים כי יפרשו משירות המדינה. הזום והרחבת האפשרות של עבודה מהבית רק יחריפו את התופעות הללו.
ירושלים לא זקוקה ליוממות מדומיינת של עובדי מדינה, אלא לתושבים חזקים עם כוח קנייה שילדיהם בחינוך הממלכתי – כולל הממלכתי־חרדי – ומתגוררים בעיר.
שקר קטר ההייטק
מדיניות ריאלית לירושלים צריכה גם לנטוש את חזון ההייטק כ"קטר" כלכלי. בניתוח של סקר כוח אדם, שהוצג להנהלת העירייה ב־2019, נחשף כי ענף תעשיות המידע (ICT) בירושלים מעסיק פחות מ־4% משוק העבודה בעיר.
ניתוח שנעשה בידי בכיר במובילאיי בחן אם התשתית של כוח העבודה בירושלים יכולה פוטנציאלית להביא להתרחבות של תעשיות המידע. לצורך כך הוא בחן את מספר המועסקים כמהנדסים, מפתחי תוכנה, מנתחי מערכות, תכנות וייעוץ בתחום המחשבים, מו"פ בהנדסה ומדעי הטבע, והוסיף עליהם את ההנדסאים בתחומי המחשב ומי שעסקו בייצור רכיבים ולוחות (אינטל לשעבר). גם בהגדרה הנדיבה הזו, מספר העובדים לא הגיע אפילו ל־10,000. רחוק מלהספיק כדי להגשים את מה שמוצג בסרטי התדמית על ההייטק בירושלים.
הניתוח של שוק העבודה בירושלים לפי ענף חושף כי אירוח, הסעדה ועסקים קטנים הם חלק ניכר הרבה יותר במשק הפרטי בעיר. הם חשובים גם בהקשר של הערבים והחרדים במשק הפנימי, ורלוונטיים בחלק העילי שלהם לתיירות. 18% מכוח העבודה בירושלים מועסק בהסעדה, באירוח ובמכירות. שיעור שמגיע לפי שישה מבועת ההייטק הירושלמי הכוזבת.
בירושלים יש גם כמה עשרות עסקים בקצה הגבוה של תיירות מזון פנימית וחיצונית. המקומות הללו הם חלק מיתרונות אורבניים של ירושלים, וענף ההסעדה בעיר מייצר חדשנות בקטבים כה מרוחקים, מהצ'ולנט של שערי חסד ועד העסקים סביב טלביה.
נקודת הפריצה הכלכלית של ירושלים כרוכה בבירתיות. קשה להאמין כי לאחר מספר רב של החלטות ממשלה, עדיין פועל חלק גדול כל כך של משרדי הממשלה וגופים ציבוריים במרכז הארץ, ובעיקר בתל אביב. לפעמים גופים ממשלתיים מוקמים ישירות בגוש דן כמו מערך המאו"ר, העוסק בפגיעות, פשיעה ובריונות ברשת.
במקום להתאמץ להביא יזמי הייטק מן השוק הפרטי נגד מגמות השוק והענף, מוטב לדאוג שכל מה שכרוך בפיתוח תעשיות מידע ורגולציה מטעם המדינה ייעשה בירושלים. אם כבר הייטק, שיהיה כזה המשרת ממשלה ובירתיות, ומפעיל מנופים של מכרזים הנותנים עדיפות לפיתוח בירושלים.
לפעול עכשיו
עם הגופים הממשלתיים הפועלים בתל אביב נמנים משרדים כמו הביטחון והחקלאות, הנגב והגליל, יחידות של משרד הכלכלה כמו מכון היצוא, המוסד לגהות ובטיחות, מרכז השקעות, רשות לתחרות, רשות הנמלים, הוועד האולימפי, ההתאחדות לכדורגל ועוד. אליהם נוסיף גופים נתמכים כמו קופ"ח, ארגוני חברה אזרחית וקרנות, שעיקר עבודתן בתקציבים ציבוריים כמו קרן רש"י או שותפים מן הסוג של ארגון "מעוז".
מדובר בפוטנציאל של יותר מ־200 ארגונים ויחידות, המעסיקים בהגדרת מינימום 50,000 עובדים. כל עובד עם שכר יציב מעל הממוצע מייצר 1.2 מקומות עבודה – מרחב מבטיח הרבה יותר מאשר המאמצים הנוכחיים לחיזוקה הכלכלי של הבירה.
בעבר נהנו חלק מן היחידות הללו מפטור לעלות לירושלים, שיש בו הודאה משפילה בחולשתה של הבירה. ההתגברות על ההתנגדות של ועדי העובדים קשה, אולם יש גם חסם הנובע ממדיניות של מינהל הדיור הממשלתי, שהיעד של בירתיות כלל לא מצוי בהגדרת התפקידים שלו.
התפיסה של מינהל הדיור הממשלתי מבוססת על קריות ממשלתיות גדולות שטווח הזמן של הקמתן נמדד בעשורים. עד שיקימו את קריית בגין המורחבת, המתוכננת בשייח ג'ראח, יכריעו המגמות השליליות את העיר.
דגם הקריה הגדולה פחות מתאים לגופים קטנים וייחודיים כמו הוועד האולימפי או ישראל דיגיטלית. עשרות הגופים הקטנים שצריכים לעלות לעיר זקוקים לפתרון מקומי במרחב של מרכז ודרום־מערב העיר. העדיפות היא לבית או למשכן ייחודי, עם היסטוריה רלוונטית, ברדיוס של 3 קילומטר מהכנסת וממשרד האוצר. קשה, אבל מבטיח יותר מאשר תחרות עם המרכז בתחומים נעדרי יתרון יחסי.
לראשונה הקימה העירייה גוף צנוע שמקדם את מעבר היחידות ממשלתיות אל העיר. זה טוב יותר מאשר המדיניות הקודמת, אולם לא מספיק. בירתיות היא סוגיה פוליטית שמחייבת התגייסות נרחבת הרבה יותר, שבמסגרתה העירייה מפעילה את הממשלה ויוזמת.
בעבר הוקמו שיכונים של עובדי מדינה והלוואות כתמריצים, מן הסוג שניתנו לקצינים שהיו צריכים לעבור לדרום עם מעבר בסיסי צה"ל לנגב. כך הוקמו בירושלים שיכוני משרד החוץ, חברת החשמל ורסקו, שבהם התגוררו אלפי פקידים במשרדי הממשלה, המוסדות הלאומיים.
בנקודה זו משיקה הסוגיה של בירתיות לאורבניות. תכנון של ירושלים כעיר צפופה, בנויה לגובה כמעין ראש העין או מודיעין לעניים, תכרסם את מעט היתרונות האורבניים שבה, המרוכזים בעיר הטורקית, המנדטורית ובשכונות הוותיקות. מבחינה זו, שימור מוקפד של מרקמים, ולא של בניין כזה או אחר, יכולים להגדיל את כוח המשיכה של העיר. בירה עם היסטוריה אורבנית ייחודית שמתגוררים בה "פקידים שפרנסתם מצויה".
