בקיצור: המציאות במאה ה־21 מלמדת אותנו שאסור לעצור לרגע. שחייבים לעבוד, כל הזמן, להשיג עוד. שאסור להשתעמם. אפילו העברית של אליעזר בן יהודה, הגדירה את השעמום כ״לאות הנפש״. האומנם נגזר עלינו לחיות כמו עכברים במבוך, להתרוצץ כל העת מצד לצד, לא לתת למוח אפילו רגע אחד של מנוחה כדי שחלילה לא נבוא לכדי בטלה? המציאות היא שאף אחד עדיין לא מת משעמום, אך לעומת זאת ישנם בהחלט כאלה שהלכו לעולמם בגלל עודף חריצות ועבודה קשה מדי.
מיווה סדו הייתה עיתונאית חרוצה ושאפתנית בערוץ השידור הציבורי ביפן, כאשר יום אחד החלה לסבול מכאבי ראש, בחילות והתקפי חרדה. זמן קצר לאחר מכן נמצאה ללא רוח חיים. בדיקה שנערכה קבעה שהיא מתה כתוצאה מקארושי – מוות מעבודת יתר: 159 שעות נוספות במהלך חודש אחד. סדו לא הקריבה את חייה רק על מזבח השאפתנות האישית. מאחורי גבה עמדה תרבות של עבודת־יתר, רעילה כמו עישון סיגריות. אם לא תפסיק אותה, היא תפסיק אותך.
קארושי היא מילה יפנית ייחודית ללא מקבילה בשפות אחרות, בשל התאמתה לתרבות היפנית. אולי כדאי שתהיה כזו גם בעברית, מפני שאידיאולוגיה שמהללת עבודה קשה ופרודוקטיביות יש גם כאן.
המערכת הקפיטליסטית שאנחנו חיים בתוכה, מעניקה לאלה שנותנים תפוקה לא רק גמול כלכלי, אלא גם הערכה רבה. אנחנו מאמינים שהצלחה שמורה למי שעובד קשה, בנחישות, בעשר אצבעותיו. במקביל אנחנו חיים בחשש מתמיד ממצוקה כלכלית ומאבטלה. לכן אנחנו סולדים מהמלים: בטלה, מנוחה, שעמום.
אני מוצא ברשת תמונות ישנות של ישראלים שחיו כאן בשנות החמישים: גברים, נשים וילדים ממתינים בכניסה לקופת חולים, בתחנת אוטובוס, בתור למכולת. יושבים על ספסל עץ ארוך או עומדים זה לצד זה מתחת למאוורר תקרה ישן. אחד טומן את ראשו בעיתון גדול, אחד מביט בשעון שעל ידו, האחרים תולים את מבטם בנקודה לא מוגדרת בחלל, ובוהים. דקות ארוכות, לעיתים שעות. יושבים וממתינים לתורם. הם שרויים בשלווה משונה, כאילו ויתרו מראש על הניסיון להתנגד או להתאמץ; אווירה זרה לגמרי למי שחי בישראל המתוחה והלחוצה של המאה ה־21, ישראל של "להגיע רחוק", "לעשות קריירה" ולהיות ״ווינר״.
האם יש משהו שהם הבינו שחמק מאיתנו וממיווה סדו המסכנה?
ביניים: לא יודעים להשתעמם
כשאליעזר בן יהודה קבע שמשמעות המלה שעמום היא "לאות הנפש והרוח בשֶבֶת ללא עבודה", הוא הסתמך על המקורות היהודיים. שם מזהירים ש״הבטלה מביאה לידי שעמום״.
המחקר בפסיכולוגיה תומך ברעיון הזה. ממצאים רבים מראים שאנחנו פשוט לא יודעים איך לא לעשות כלום. הבטלה מובילה אותנו מהר מאוד לשעמום: לאות וחוסר שקט, אדישות ותסכול, רוגז, חוסר סבלנות, חוסר עניין, היעדר משמעות, והקשה מכול – תחושת הריקנות. כשאתה לא עושה כלום, שום דבר לא קורה. כששום דבר לא קורה, שום דבר לא קיים, גם לא אתה.
לעיתים מופיעה תחושת הריקנות יחד עם הפחד להחמיץ (פומו, בשיח של ימינו): בזמן שאנחנו דורכים במקום, אחרים מתקדמים, צוברים הישגים ונהנים מחיים טובים יותר.
לא פלא שהבטלה מעוררת דחף חזק לפעול: לקחת עוד עבודה, להביא אותה הביתה, לצאת לאימון, לצפות בטלוויזיה, לגלול את הפיד לאינסוף. לעשות משהו כדי למלא את החלל הריק.
מחקר שפורסם בכתב העת היוקרתי Science לפני מספר שנים, דיווח על תלמידי קולג' אמריקאים שהיו מוכנים לתת לעצמם שוק חשמלי כואב כאשר השאירו אותם לבד בחדר למשך רבע שעה. אכן, זה הרבה זמן להישאר לבד עם עצמך בתוך השקט הנורא.
פעילות עוזרת למלא את הריקנות, מפני שהיא מחזירה לנו את התחושה שאנחנו שולטים במה שקורה, במקום להיסחף ללא שליטה בזרם הזמן. היא מקנה לנו תחושה של עוצמה אישית. בתרבות שסולדת מבטלה, השאיפה המרכזית היא לסחוט כמה שיותר תוצר מכל רגע, למקסם פרודוקטיביות. בקלות רבה גולשת התפיסה הזו משעות העבודה אל שאר שעות היום, וממקום העבודה אל שאר תחומי החיים.
בסוף מתברר שכל דבר נתפס כסוג של עבודה. אנחנו נדרשים להתמודד עם הזמן ולנצח אותו בכל מקום שבו הוא נמצא.
זה מכבר הציע לי גוגל לבדוק בלוגרית טיולים פופולרית בשם אלכס, ילידת העיר ניו־יורק שמספרת על עצמה שעזבה את ביתה כדי לחקור את העולם באופן יסודי משום שהיא "פשוט אובססיבית לצילום, צלילה וקריאת ספרי הדרכה".
כדי שהחופשה תהיה מוצלחת, היא כותבת, יש לבצע את רצף הפעולות הבאות: להכין רשימת יעדים ומסלולים ולחשוב מראש איך תבחרו ביניהם; לקבוע תקציב, לערוך מחקר לגבי היעד ולתכנן חוויות, פעילויות ואטרקציות; לשקול אם לתאם מראש אמצעי תחבורה; להשוות מחירי ביטוח ולהזמין מקום בטיסה, בדירה, בהוסטל או במלון; לארוז קל ובחוכמה, באמצעות קוביות אריזה, שקיות דחיסה ופריטים רב תכליתיים (כאן הופיע קישור ממומן לרכישה באמזון) כדי לחסוך במקום ובמשקל.
הבשורה הרעה היא שאנחנו בתהליך מתמשך של עלייה בכמות שעות הפנאי. במאתיים השנים האחרונות התקצר שבוע העבודה הממוצע מ־70 ל־40 שעות. בחישוב מהיר, תוספת של 1,500 שעות פנאי כל שנה, 48,000 שעות פנאי לאורך החיים, 30 שנים נוספות של פנאי! בעתיד הקרוב צפויים אלגוריתמים לומדים להחליף אותנו במגוון גדול של עבודות שהם יבצעו טוב יותר מאיתנו. בעלי מקצוע בתחומים רבים ימצאו את עצמם עם פחות עבודה ויותר זמן ריק שיש להמיר לפעילות. היפנים יצטרכו להמציא את המילה פנארושי: "מוות מעבודת־יתר בשעות הפנאי".
מעגל קסמים אינסופי
כמה קל לשקוע לתוך תרבות רעילה של עבודת־יתר. פעילות היא דבר מושך מאוד ובעל יתרונות רבים. היא מאפשרת לפגוש אנשים, תורמת לערך העצמי, מסייעת לפתח מיומנויות חדשות; נותנת תחושה של מטרה, זהות, ויציבות בחיים. מעל לכול, היא נותנת תחושת שליטה, הזדמנות להתרגש מהצלחה, לצאת מנצח.
הבעיה האמיתית היא שכל פעילות שנעשה, אם נחזור עליה מספיק פעמים למשך מספיק זמן, סופה להביא לידי שעמום. זה אולי אחד הממצאים המפתיעים במחקר בפסיכולוגיה מהשנים האחרונות. בני אדם מסוגלים להשתעמם מכל דבר: קפה, חנויות ספרים, חברויות, טוב לב, יחסי מין, מצבים מביכים, כתיבת מאמרים. בשלב מסוים הדברים מתחילים לחזור על עצמם ואנחנו מרגישים תחושת מיצוי, עייפות וחוסר סבלנות.
בתרבות שבה בטלה לא באה בחשבון, לא נותר לנו אלא לאתר פעילות חדשה, פיסת זמן בתולית שאפשר לכווץ כדי לסחוט ממנה איזה תוצר. כך אנחנו רודפים אחרי עצמנו במעגל קסמים אינסופי.
האשם הוא המוח שלנו. כשאנחנו נחשפים לגירוי חדש, מופרש חומר שנקרא דופמין, שיוצר תחושת הנאה. אם הגירוי חוזר על עצמו ונהיה מוכר, עוצמת ההנאה נחלשת ואיתה מופיע דחף לחפש ריגוש חדש. אבל אם נמצא ריגוש חדש, לא סביר שנחווה שוב את תחושת הריגוש הראשונית. במוח מתקיימת הפחתה טבעית בעוצמת התגובה. נהיה זקוקים לגירוי חזק יותר כדי לשחזר אותה.
כך, חיפוש מתמיד אחרי דרכים חדשות להתרגש, מפחית את הסיבולת שלנו לשעמום, ובאופן פרדוקסלי תורם להופעתו בתדירות ובעצמה גבוהות יותר. סופם של כל הריגושים לאבד מעוצמתם.
איש לא הבין זאת טוב מהפילוסוף ארתור שופנהאואר, שטען שהמאפיין המהותי ביותר של האדם הוא הרצון שלו, שהוא עבורו מקור בלתי נדלה לסבל. למשל, ברגע שאנחנו מספקים את הרצון להצליח בעבודה, מיד מאבדת ההצלחה מהטעם שלה ונעשית תפלה. את מקום הסיפוק ממלאת תחושה של שעמום, והחיים שוב מרגישים ריקים באופן בלתי נסבל. השעמום מצמיח דחף חדש לריגוש ואיתו כאב ההשתוקקות. מיד נפעל כדי לספק את הדחף החדש. אבל ברגע שהוא מסופק יופיע שוב שעמום־הסיפוק. החיים נעים כמו מטוטלת אחורה וקדימה בין כאב לשעמום.
לשבור את המעגל
לנסות לנצח את השעמום באמצעות פעילות, זה כמו לקחת אנטיביוטיקה למחלה ויראלית. אנחנו עושים את זה, רק כי לא עולה בדעתנו אפשרות אחרת.
לפני מספר שנים ביקשה שדרנית רדיו ניו־יורקית מהמאזינים שלה להשתתף בניסוי משונה. ראשית, הם התבקשו למחוק מהנייד את האפליקציות שהם אוהבים ביותר. דמיינו את זה. לאחר מספר ימים, הם התבקשו להפסיק להשתמש בנייד בכלל. לאחר מכן, להפסיק להשתמש בכל מכשיר אלקטרוני למשך מספר ימים נוספים.
בסוף הניסוי הם שיתפו את שאר המאזינים בחוויות שלהם. כמובן, היה להם קשה מאוד, אבל מי שהצליח להיכנע לשעמום, גילה שלבסוף מתחילים להופיע דמיונות ומחשבות יצירתיים. מחקרים מהשנים האחרונות תומכים בכך: כאשר מצליחים להתגבר על הדחף למלא את החלל הריק בפעילות, השעמום עשוי להוביל לנדידת מחשבות ואיתה להבזקי חשיבה יצירתית. נדידת המחשבות משחררת חסמים שאנחנו מטילים על עצמנו בזמן שאנחנו מנסים להיות פרודוקטיביים. יוצא שבטלה אמיתית עשויה לתת לנו הזדמנות למחשבה מעמיקה על אודות עצמנו ועל אודות העולם.
מי שהחליט לבדוק את זה באופן אישי, היה הפסיכולוג הבריטי טים לומס שתיעד את החוויות שלו במהלך טיסת עבודה מסינגפור ללונדון: "מול עיניי נפרש נוף אחיד ובלתי משתנה של מושבי מטוס וראשי אנשים. כאשר התחלתי לחוש מוגבל באפשרויות הפעולה שלי, ידעתי שהשעמום עומד להגיע. כיוונתי את הטלפון לזמזם כל שישים שניות ורשמתי מספר מלים על תחושותיי".
לומס האמיץ חווה עיוותים בתפיסת הזמן: לעיתים דקה חלפה במהירות, לעיתים היא התמהמהה עד אינסוף. לעיתים הזמן היה דינמי ומשתנה, לעיתים הוא היה סטטי וללא תנועה. כמו כן, הוא חש סקרנות משונה לגבי הסביבה, גם זו הקרובה וגם העולם בכללותו. מה שנראה לו בהתחלה מאוד לא מעניין, הפך להיות מהפנט. לפתע הוא שם לב לדגמים עדינים של צבע וצורה בסביבה, למרקם של כיסויי המושבים, למבנה של ידיות תאי המטען. לבסוף, הוא שם לב שהמחשבות שלו מופיעות באופן מפתיע ולא מאורגן.
הוא החל לחוות דימויים של אוקיינוס רחב בעל מצולות עמוקים, או מרחבי דשא שמשתרעים עד לאופק. בשלב מסוים הוא דמיין שקיימת פקעת כלשהי מאחורי המצח שלו, וחשש שאם הפקעת תיעלם, גם הוא יעלם.
קחו סיכון
לומס לא מת משעמום. אולי זה בלתי אפשרי, כשכל שישים שניות צריך לרשום משהו. האם זה באמת לא לעשות כלום? מה באמת קורה כשכלום לא קורה? מדוע אנחנו כל כך חוששים לגלות? דמיינו שפוטרתם מעבודתכם. לוח השנה שלכם ריק וכל מקומות התעסוקה והבידור סגורים. בהיעדר כל אפשרות אחרת, אתם יושבים על הספה ומביטים מהחלון אל נקודה לא מוגדרת בחוץ. אין שם אף אחד. רק טבע דומם. די מהר השעמום מגיע, אתם נותנים לו לבוא ומביטים בעיניים פקוחות אל הגרוע מכול. בהתחלה אתם חשים אדישות כללית כלפי הסביבה הקרובה וכלפי העולם בכללותו. הכול נראה לכם מוכר, סתמי, וחסר ייחוד. אחר כך הראייה מתחדדת. פתאום אתם מתחילים להבחין בתנועות קלות של עלים, גוונים עדינים בשמיים ובאדמה.
כשם שמילה שחוזרים עליה בקול מספר פעמים הופכת לרצף חסר משמעות של צלילים, כך מה שנראה עד עתה מוכר, הופך לזר. גם אתם לעצמכם. כמו אצל לומס, מתחילות להופיע מחשבות־עצמי מפתיעות ולא מאורגנות. אתם מוצאים את עצמכם תוהים מה מתרחש מאחורי המצח שלכם או מאחורי הרקות – "האם זה עדיין אני שם?"
לא בדיוק. מבחינה פסיכולוגית, מי שנמצא שם הוא בוודאי לא אוסף ההגדרות שבאמצעותם אנחנו חושבים על עצמנו יום־יום: מוצא אתני, דת, מגדר, נטייה מינית, לאום, מקצוע, מעמד סוציו־אקונומי. ההגדרות האלה לא רלוונטיות כלל. הן נראות מקריות וסתמיות. למעשה, כל סדרי החיים הרגילים נראים לפתע קצת לא אמיתיים. כמו משחק משונה או צירוף מקרים. פתאום אנחנו מעלים על דעתנו את האפשרות שיכולנו להיוולד בארץ אחרת, בזמן אחר, תחת שם אחר, להיות מישהו אחר. ומה נותר ללא שינוי? רק הזמן הטהור, במלוא הפאר המיותר והמונוטוני שלו; ואנחנו, שמתקיימים בתוכו באופן פלאי כמו מטבע שמתגלגל בתוך צינור.
בדרך כלל אנחנו חושבים על השעמום כמצב שבו אנחנו מנותקים ואדישים כלפי העולם. אבל התנסויות כאלה חושפות אפשרות הפוכה ומפחידה בהרבה: העולם אדיש לגמרי כלפינו. במובן מסוים, ברובד הבסיסי ביותר של החיים, זה לא מאוד משנה מה נעשה, כמה נהיה פעילים, פרודוקטיביים, מוצלחים. אי אפשר לצאת מנצחים מול עולם גדול, כבד ועתיק, שעומד ומתבונן בנו באדישות של פרה לועסת עשב.
ועכשיו, מה? מסיטים את המבט מהחלון, קמים מהספה, וחוזרים לעבוד. אלא מה. בחזרה אל לוח הזמנים, הפרויקטים, תכנון החופשות בחו"ל. מבחוץ שום דבר לא ייראה שונה, בטח לא לאלה שהמשיכו לעבוד בזמן שאנחנו חלמנו. אבל מבפנים, בכל זאת, הדברים יקבלו משקל אחר.
