'הם כבר בבית?'
לרבים מאיתנו יש חברים ומשפחה שנחטפו. גם מי שלא, לא יכול שלא לחשוב על ילדיו. אשתו. אמו ואביו שניבטים מבעד לכמות הבלתי נתפסת של התמונות. כשעברתי בין גדודי החטיבה ושמעתי את נאומי הכניסה לקרב, החטופים עלו שוב ושוב כמוטיבציה משמעותית ללחימה. למענם ולמעננו, שיכולנו להיות במקומם. שנוכל להיות הבאים בתור.
החוויה מורכבת ומטלטלת לכולם, אבל כאן עם החיבור המוגבל לעולם שבחוץ (ואנחנו עוד פריווילגים יחסית), המידע מגיע מאוחר ובאופן מוגבל. הרגשות דווקא לא.
והרגשות מורכבים: החשש מעצירת ההתקדמות בשטח האויב מול ההתרגשות מחזרה של חטופות וחטופים הביתה, התקווה שמכרים שלי יהיו ברשימה מול אשמה כלפי האחרים, ואז האימה לגלות שאהוביי ויקיריי נשארו מאחור.
זה בא ביחד, הכעס והחשש. התמיכה וההסתייגות. הכעס והתקווה. סיר פויקה מתובל בהרבה חול פודרה וריח של אבק שריפה.
'אז מה דעתך, בעד או נגד?'
עיתונאי מפורסם כתב מאמר נחרץ נגד העסקה. נזכרתי איך זמן לא ארוך לפני המלחמה, אותו אדם דיבר באותו להט ואותה ידיעת-כל על העיסוק המוגזם בעוטף, על זה שההרתעה עובדת ושהדרום הוא הסחת דעת לחזיתות החשובות באמת. אני זוכר שהתחרפנתי אז מהטקסט ההוא, גם כי כתושב העוטף חשבתי שחמאס הוא סוגיה בוערת ושהדחיינות בעניינו והנרמול שלו ושל עזה החמושה עד צוואר יתפוצץ לנו בפנים (לא ידעתי עד כמה), אבל בעיקר בגלל הנחרצות. אותה נחרצות שמופיעה בטקסט ההפוך בתכלית שכתב עכשיו. מהצד השני, קראתי חברים יקרים תוקפים בחמת זעם את הביקורת על העסקה כהתנגדות לשחרור נשים וילדים.
השעה היא שעת אחר הצהריים אבל ענני הגשם מייצרים תחושה של שעה מאוחרת יותר. בחוץ בדיוק סיימו את ההערכות ללילה הגשום שלפנינו: חפירת תעלות ניקוז מאולתרות, הנחת שקי חול על דפנות האוהלים וכיסוי ציוד רגיש בנגמשים בניילון עבה שהשגנו כתרומה מהיכן שהוא. עשינו כמיטב יכולתנו ועכשיו אנחנו בוהים בחורים של האוהל הצהלי, מקווים שהצלחנו הפעם להנדס את מיקום המיטות כך שהמים לא יפגעו בו.
לחבר'ה המתפללים פה התקבע נוהג להזכיר את החטופים. האדוקים את כולם בכל תפילה, אחרים במקטעים. בתחילה נעזרו בדף, אחר כך השמות כבר זרמו באופן טבעי אצל כולם. כולנו. חלק אינטגרלי מהטקסט השגור של התפילה. בימים האחרונים היה בלבול בנסיבות משמחות, כי צריך לארגן את הרשימה מחדש. לעדכן, לראשונה מזה יותר מ-50 יום, כלפי מטה.
אני פונה לחברי למשמרת שבדיוק מקפל את התפילין ושואל אם הוא בעד או נגד העסקה. הוא משתהה ומחייך חיוך נבוך, משל שאלתי אותו בדרך לשירותים מה היא משמעות החיים.
עסקת החטופים מורכבת. מצד אחד, מחירה הצבאי ברור. היא נותנת לאויב הזדמנות להתארגן, יוצרת קושי דיפלומטי לחזור שוב ללחימה עצימה ועלולה להביא לשחיקה במשמעת המבצעית. וזה בזמן שלא כל החטופים יחזרו והאויב יכול לתת דרור לחיבתו המפלצתית של ללוחמה פסיכולוגית באמצעות ילדים.
מצד שני, המחיר אמנם כבד אבל בעיני רבים (בטח בעיניי) הוא פיצוי חלקי ומאוחר לכשלוננו בשבעה באוקטובר. חבריי ושכניי, חברותיי ושכונתיי לא היו חיילות וחיילים על משמרתם אלא אזרחים שחיו את חייהם. שבטחו במדינתם, בשלטונם ובצבאם שיגנו עליהם. אף אחד מאלו לא היה ראוי לאמון. כולם נכשלו. האם ישנו מחיר שנשלם על העסקה, מעבר לזמן ולמחבלים המשוחררים? כנראה שכן. אבל על טעויות, כמו שאמרו אצלי בשכונה, משלמים.
ויש גם טעמים אחרים בעד. ההפסקה כוללת גם יכולת התרעננות והתארגנות. המשך הלחימה אולי תהיה פשוטה מעט יותר אם נדע שלפחות חלק מהחטופים, בוודאי הילדים, נמצאים בחוץ.
וישנה גם הסיבה הערכית, זו חזרה בכל נאום פיקודי ששמעתי ומהדהד עמוק בליבי ובשיחות שנשמעות פה בכל עבר. כוחנו הוא לא רק במערכות הנשק המתקדמות ובאימונים האינטנסיביים, אלא בעולם הערכים שלנו. בביתינו האידיאולוגי.
יש כח באהבת האדם. בקידוש החיים. כח שהוא מעבר לחימוש התותחים ושרשירי המא"ג. הכח הזה הוא לב הסיבה שכל אדם סביר לא היה מעלה על דעתו לחיות, ולו יום אחד, באיזושהי מדינה של אויבנו. הפונדמנטליזם האלים שמקדש מוות וכח הוא נמר שלעולם יתפרע לכל כיוון. ישראל איננה מושלמת, אפילו לא קרוב, אבל בעיניי הכמיהה לחזרת החטופים והנכונות לשלם בעיניים פקוחות מחירים היא ביטוי לעוצמתה, לא לחולשתה.
אז מה השורה התחתונה? אני לא מהאו"ם וזה לא מאמר שנועד לסקור טענות הנגד והבעד. אבל אני בוחר בשיח האמצע הזה, כי אני חושב שהוא הכרחי לעכשיו ולאחר כך.
החברה הישראלית זקוקה למורכבות כמו אוויר לנשימה. אנחנו פצועים לא רק ממהלומות האויב אלא משנים ארוכות של חילופי מהלומות אינסופיים בשיח רדוד ומתומצת ל-240 תווים. כל נושא ניתן לסיכום בטקסט קצר, מלא פאנצ'ים ועם מסקנה ברורה, חדה ויחידה. ובד"כ עם תוספת עוקצנית לערימת הטיפשים והרשעים שהם כל מי שחושב אחרת. אני לא כותב את המילים הללו מבחוץ אלא גם על עצמי.
לפנינו עוד תקופה ארוכה ומורטת עצבים של לחימה. כציבור, אנחנו עומדות לעמוד בצמתים לאין מספר של החלטות קשות ומורכבות. דיני נפשות של ממש. לא נוכל לעמוד בהן בלי היכולת לנהל שיח ציבורי מורכב. בלי להוציא מתוכנו את הפובליציזם הזול, הרדוד והמחנאי שמסדר את כל המפה, בכל נושא שהוא, במונחי טובים ורעים. צבועים והגונים.
בלי לשים לב האוהל הצפוף שאני נמצא בו החשיך לחלוטין. 50 יום שאני כאן. מתקלח אחת לשבוע וחצי, מדבר עם הילדים בערך אחת לאותו זמן. את המשפחה ראיתי במצטבר פחות מחמישה ימים.
לא מזמן התפרקתי בבכי, אבל אשכרה בכי שהייתי רוצה שייעלם בנהמת מנוע הנגמש אבל מה לעשות, התברר שהבכי שלי רועש יותר.
הסיבה על פני השטח הייתה קצין שצעק עליי באגרסיביות, מאוד לא בצדק לשיטתי. בעומק זה כנראה קשור הרבה יותר לכל מה שלמעלה. למרחק מהילדים, מאשתי ומהשגרה, לחוסר הוודאות לגבי העתיד, לעייפות הגוף והנפש, לשילוב בין הקושי לבין תחושת האשמה על הפריווילגיה היחסית.
אותו קצין גדל גם הוא בעוטף. גם לו יש משפחה וחברים שנחטפו. גם הוא עבר חוויה נוראית בשבעה באוקטובר. אי אפשר לומר שהסתדרנו או השלמנו, אבל בזכות העסקה חזרנו לדבר: מי שוחרר, מי לא. מתי. מה קורה עם השלב הבא.
מדברים הרבה על אחוות לוחמים אבל כנראה שגם הכאב המשותף יוצר סוג של אחווה. הצעקות, הקללות, הבכי, והגורל המשותף. גם זו מורכבות.
