לא פשוט להיות אישה. עוד פחות פשוט להיות נערה מתבגרת. המסרים שמועברים בנושא מבלבלים, ואף סותרים, כשהם מועברים אל הנוער מהתקשורת, מסרטים, מסדרות, מרשתות חברתיות, ממשפחה ומחברים. המקום היחיד שאמור להיות נטול פניות ואובייקטיבי, מתוך חשיבה על עתיד הדור הבא, זו מערכת החינוך. לאור פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב שמחזיר אותנו לדון בזכות הנשים על גופן, ביקשתי לבדוק מה נעשה כדי לחנך את הדור הבא של הנשים והגברים לשוויון מגדרי, והאם מערכת החינוך שלנו מצליחה בכך.
שוחחתי עם ליאור, שרי, טליה, רננה, רועי וגאיה, בני נוער בשכבות הגיל ט' עד י"ב. אף שהן מבתי ספר שונים, בערים שונות, המצב אצל כולן דומה: בבתי הספר מדברים יפה על שוויון מגדרי והעצמה נשית, אבל כשמגיעים למעשים, מתגלים מסרים שמשמרים הפרדה מגדרית, שוביניזם, האשמת הקורבן וסטיגמות על נשים וגברים. גם קוד הלבוש שעליו דובר לא מעט בשנים האחרונות עדיין נאכף ביתר קפדנות כלפי בנות, ואילו הבנים גדלים לעולם מעוות, שכמו בעבר, משמר את שליטתם במרחב.
"בתיכון שלי רוצים להראות שהם בעד שוויון מגדרי והעצמה נשית", מספרת ליאור, תלמידת כיתה י'. "אבל באחד משיעורי ביולוגיה כששתי בנות נכנסו באיחור והיו לבושות בלי תלבושת בית הספר המקובלת (אבל לא משהו יותר מדי חושפני או לא מקובל), המורה החליטה להפוך אותן לדוגמה, עצרה את השיעור ובמקום ביולוגיה קיבלנו ממנה הרצאה על תקנון בית ספר. היא התחילה לדבר על תלבושת אחידה אבל אז היא אמרה שהבעיה היא שבנות נמצאות היום בחממה בבית הספר ולא יודעות מה קורה בחוץ. ואז היא אמרה: 'יש מי שמתלבשת חצי ערומה או חשופה לטיקטוק, ואז מתפלאת שמטרידים או אונסים אותה'".
"היינו בשוק. התחלנו לצעוק עליה איך היא מעיזה בכלל לומר דברים כאלה. היא מיהרה להגיד שלא לזה היא התכוונה, אבל זה בדיוק מה שהיא אמרה בלי לחשוב שיש כאן בנים ובנות שאולי יושפעו מהדברים האלה"
הבנות לסטיילינג, הבנים לכושר
טליה, תלמידת כיתה ט', חוותה כיצד ההתנהלות הבית ספרית הגדירה תכנים מסוימים לבנים ותכנים אחרים לבנות במסגרת יום חווייתי שכלל סדנאות שהוזמנו מחברה חיצונית: תוכני הבנות התמקדו בגופן ובנראות החיצונית שלהן, ואילו תוכני הבנים כללו כושר וסדנאות הומור.
"קיבלנו לו"ז בוואטסאפ הכיתתי ליום בריאות ערב קודם", טליה מספרת. "קודם כל העובדה שמראש יצרו חלוקה של בנים ובנות הייתה לא נעימה, אבל אז בדקנו מה היו הסדנאות והיינו מזועזעות. הבנים קיבלו מאמן כושר וסדנת 'מה קורה אחי' של צחוקים. והבנות? דימוי גוף, סטיילינג. זה היה הזוי. התלוננו כבר באותו הערב בקבוצת וואטסאפ, אבל לא עשו עם זה כלום. עירבנו את ההורים, ולמחרת ביטלו את הפעילות לגמרי. ראשת המועצה גם התערבה, כי זה הגיע עד אליה. בסופו של דבר ערבבו את הבנים והבנות יחד, וכולם יכלו לבחור מה שהם רוצים, אבל העלבון נשאר. גם לא עשו לנו שיחה, אלא מיהרו לנפנף אותנו ב'כן, נכון, אז הנה שינינו את זה', אבל לא מספיק לטאטא את זה מתחת לשטיח".
קוד לבוש וקוד צניעות
רועי, תלמיד כיתה י', מציג עוד דוגמה לאפליה לא סמויה. "יש קטע כזה של לבוש לבנים ולבוש לבנות", הוא אומר. "להן אסור לבוא עם מכנסיים קצרים, וגם לא עם טייץ מלבד לשיעורי ספורט. אז הן כל הזמן באות במכנסיים ארוכים. אני בא עם מכנס ברמודה לבית הספר אבל לבנות מותר רק מכנסי שלושת רבעי. לשיעור ספורט יש בנים שמגיעים עם המכנסיים הממש קצרים האלה, שאפילו לא מכסים את הירכיים, כמו תחתוני בוקסר. פעם באתי עם טייץ לבית הספר כי תכננתי להבריז לים לגלוש. לא התייחסו לזה בכלל".
גאיה, תלמידת כיתה י', מדגימה איך זה נראה מהצד שלהן: "כשבנות נכנסות בשער בית הספר ישר כל העיניים עליהן. מצד המורים, הכוונה. מחפשים לראות אם יש טיפה של עור חשוף ומיד קופצים עליהן. ברור שבנים נכנסים חופשי יותר, כי פשוט לא מתייחסים אליהם כשהם נכנסים ולא מחפשים אותם בשער. אם זה מכנסיים, התלמידה צריכה למדוד עם כף היד כמה סנטימטרים המכנס גבוה מקו הברך. על חולצה שמגיעה לקו החגורה ולא ארוכה יותר אין בכלל על מה לדבר, הם קוראים לזה חולצת בטן, כי חלילה אם אני ארים את היד ייראו עור חשוף".
נועה, תלמידת כיתה י"ב: "המורה שלנו לספורט ממש ניהלה איתנו קרב על זה. היא רצתה שנבוא עם חולצות מאוד ארוכות כדי שלא יראו כלום אם נתכופף או נרים ידיים. אנחנו בשיעור ספורט! רואים לנו? לכי אליהם שלא יסתכלו. הבנים מורידים חולצה אחרי ריצה כי חם להם. להם אין קוד צניעות.
"יש בבית הספר תלמידה שמגיעה עם חולצות קצרות כי חם, כאלה שחושפות קצת בטן. היא כל יום במזכירות ומבלה שם שעות כי יש מורה, גבר, שכל הזמן מחכה לתפוס אותה על זה. הוא פשוט מחפש אותה, מסתכל עליה ומאשים אותה. יש לנו רגליים, יש לנו כתפיים ויש לנו בטן. אם מסתכלים עלינו זו אשמתנו. ואם יש מישהי עם חזה גדול בבית הספר היא ממש סובלת. הרי זה לא משנה מה היא לובשת, הכל בולט כל הזמן. ותמיד מאשימים אותה שהיא צריכה להסתיר את עצמה יותר.
"לבנות עם מבנה גוף מסוים מעירים יותר, כי לא משנה מה ילבשו, המיניות שלהן בוטה יותר. במערכת החינוך לא קולטים שאין מה לעשות. זה מה יש. לתלמידות עם חזה גדול גם יותר קשה בשיעורי ספורט, ויש הרבה בנות שמבקשות פטור משיעורי התעמלות בגלל החזה, זה לא רק לא נעים, זה ממש כואב".
קשה להישאר אדישים למילים שנאמרות בשיעור ולשיח שמתקיים בין המורים והמורות לתלמידות. אבל כשהדברים מופיעים שחור על גבי לבן בטקסטים של ספרי הלימוד – בהיסטוריה, בלשון וכמעט בכל תחום אחר – אין ספק שאלה המסרים המועברים לתלמידים.
למשל, בשיעור ספרות: "יש הגדרה נשית והגדרה גברית לחריזה בטקסט", מדגימה טליה. "חרוז גברי שהוא חרוז חזק, וחרוז נשי שהוא חרוז חלש. למה?"
רננה, תלמידת כיתה י"א, מוסיפה: "בשיעורי היסטוריה מלמדים על היסטוריה גברית. כאילו לא היו נשים בהיסטוריה, ואם היו, בטח הן לא עשו הרבה. אולי רק הסבר קצר על מתי נשים נכנסו לשוק העבודה, אבל לא מתעמקים בזה יותר מדי ובטח שלא למדנו על זכויות נשים, מתי קיבלנו זכות הצבעה וכל ההפגנות והמחאות שהובילו לכך"
שרי, תלמידת כיתה י', מציגה ספר לשון: "יש רוב מאוד גדול של דוגמאות על גברים בכל הספר ומעט מאוד דוגמאות על נשים. וגם הדוגמאות האלה לא מחמיאות במיוחד, מאוד סטריאוטיפיות. בכל עמוד מציגים משפטים שמתארים גברים עובדים, מכובדים, בעלי מעמד ובעלי משמעות. אפשר למצוא אולי משפט אחד בכל עמוד על נשים, וגם אז הן אוכלות, יולדות, או שהן דוגמניות".
ילדה בגוף אישה
גם במערכת החינוך, מרגע שילדה מפתחת גוף נשי, כל הסובבים אותה מפסיקים להתייחס אליה ועוברים להתייחס אל הגוף שלה. הגוף של נערות צעירות כבר לא שייך להן אלא למי שמסתכל עליהן, מתפתה בגללן, מבקש לנצל אותן או להסתיר אותן. המערכת החינוכית משמרת ומעצימה את המסרים הפוגעניים שמועברים לבנות צעירות. מהר מאוד נערות מבינות שבשום מקום הן לא יכולות להרגיש בטוחות והן כבר לא יכולות לדרוש ולקבל שליטה על עצמן ועל גופן. הגוף המתפתח שלהן מהווה איום וסכנה לעצמן ולסדר החברתי בבית הספר ובכלל. תקראו את נועה:
"רואים אותנו כחתיכת בשר. גברים, בנים שנמצאים לידנו, אפילו מורים שבוהים בלי בושה. משפילים אותנו, את איך שאנחנו נראות ובכלל את הזכות שלנו לסרב. אנחנו מפחדות. אם זה על עצמנו, אם זה לא להשתלב, להפסיד חוויה, או שלא יאהבו אותנו. ובגלל זה, לא תמיד אנחנו מסוגלות להגיד 'לא'.
"זה מתחיל מגיל 12. מתחילים להסתכל עלינו, גם גברים מבוגרים. אני לא יודעת מה הם חושבים לעצמם בדיוק, אולי חושבים שאנחנו קטנות, ותמימות ופגיעות. האם זו פדופיליה מובנית אצל גברים? שדחפו להם לראש שבנות צעירות זה סבבה? קטנות, בלי שיער על הגוף, עם קול תינוקי, עדינה, קלה, תמימה, קלה לפיתוי. אם אני לובשת חצאית זה בשביל לפתות אותם? כמו הפנטזיות שלהם או הפורנו שלהם על נערות בית ספר. כבר קרה שגברים מבוגרים הרגישו נוח לספר לי על פנטזיית נערת בית הספר שלהם.
"פעם עמדתי בתחנת אוטובוס ולבשתי חצאית קצרה. זה היה בחורף אז זה לא היה משהו חושפני מדי. מעבר לכביש בתחת האוטובוס שמולי עמדו שלושה גברים שלא הפסיקו לבהות ועשו תנועות לכיווני. חיכיתי שבע דקות לאוטובוס ומתי מפחד שהם יחצו את הכביש ויגיעו אליי".
חינוך למיניות ומשטור הגוף
"עיקר האינפורמציה שלי מגיעה מסרטים, סדרות, פורנו, חברים, אינטרנט", ממשיכה נועה. "לא מדברים איתנו על מערכות יחסים בשום מקום, אפילו שזה הדבר היחיד שמעסיק בני נוער מתבגרים: איך לתת ולקבל אהבה, איך לקבל הסכמה. אמצעי מניעה. בריאות של נשים. למי שאין אמא לדבר איתה או חברות שהיא סומכת עליהן, מאיפה היא תביא את המידע הזה? בכיתה ה' היו שיעורים לחינוך מיני, אבל בעיקר הראו לנו תוכנית מצוירת ישנה מלוגי, על כל מערכות הרבייה. מלבד זאת אין תוכנית מסודרת לחינוך מיני, לפחות לא אצלי בבית הספר.
"פעם אחת המחנכת החליטה להעביר שיעור בנושא. היא הראתה לנו את 'הנאשמים' עם ג'ודי פוסטר שנאנסת שם. סרט ממש מזעזע, ואחר כך היא קישרה את זה לאונס בשומרת ומה שהיה באילת. זה היה דיון לבנים ולבנות יחד, וזה היה טריגרי בטירוף, במיוחד בשבילי. אני יושבת שם ולא יכולה להחזיק מעמד בכיתה והיא בכלל לא חשבה שזה עלול להיות בעיה. אני עם טראומה כבדה בנושא והייתי וצריכה להקשיב לבנים בכיתה שמדברים על זה בקלילות ומצדיקים אונס כי בעיניהם יש בנות 'קלות' אז זה בסדר".
לאן ילך הדור הבא
מסיפוריהם של בני ובנות הנוער נראה שדבר לא השתנה, ואנחנו אף הולכים לאחור בכל הקשור ליחס לנשים. רגע לפני שכתבתי פוסט בפייסבוק לצאת לשרוף חזיות, עצרתי לשיחה עם ד"ר רחל הלל אברהם, מומחית למגדר וראשת התואר השני בחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו.
"יש להפריד בין אנשים למערכת", היא אומרת. "'מערכת החינוך' זהו ארגון שמנהליו מנסחים ערכים ואג'נדות, אולם, בקצה השני, יש אלפי מורים ומנהלים שאחראים בסופו של יום על התיווך של הערכים הללו לתלמידים – והם אנשים כמוני וכמוך. במפגש בינם לבין התלמידים מתקיים תהליך של פרשנות אישית ואופני תיווך שמושפעים גם מערכי המורה והתרגום שלהם לאיך נכון לחנך. כך נמצא מנהלת אחת שאומרת 'לא' למכנסיים קצרים והשנייה אומרת 'זה לא מתאים, אבל אם את רוצה זה שלך'. בתוך המנעד הזה של האנשים, הם פוגשים את הילדים שלנו בכיתות".
אבל מי קובע את הטון?
"מערכת החינוך אמורה לקבוע. יש מדיניות, יש פרוטוקול ותכנים, אבל בסוף הצוות הוא זה שנותן את הטון. היום גם הנהגת ההורים יכולה להיות מעורבת. יש שינוי במערכת החינוך ובתפיסה של מי בעלי העניין שחשוב לערב בתהליכים בבית הספר. בעבר, בשיח הגלוי והסמוי, היו מסרים לא שוויוניים בעליל. היום יש יותר מודעות, במיוחד אצל מורות ומורים צעירים וגם בקרב התלמידים עצמם. המסרים הסמויים מוכיחים שיש עוד דרך, אבל ניכר כיוון. מערכת החינוך עורכת בדיקות לספרי הלימוד כדי לוודא שיש שם שוויון מגדרי. כמה זה הועיל, אני לא יודעת. מערכת החינוך מעבירה הכשרות מגדריות לסגל, אבל האם כל מורה רגישה למה שהיא אומרת? אני לא יודעת. זהו תהליך חברתי רחב ואיטי שנמדד גם בהתנהגות במסגרות החינוכיות. יש עוד דרך לעשות אבל מבחינת מדיניות, יש יותר מודעות".
קוד הלבוש הוא מדיניות שמגדירה מפורשות שמירה על צניעות הגוף, בייחוד עבור בנות. הוא לא נאכף באופן שוויוני.
"יש דברים שאני לא מסכימה איתם, כמו הוויכוח על אורך המכנסיים. האופנה מכתיבה היום מכנס כל כך קצר, שפגשתי אמהות שניסו לעצב עם התופרת מכנס מתאים לתקנון. אין את זה לבנים, להם יש מגוון בחנויות. זה מעצבן אותי כי במקום להילחם בתכתיבי האופנה – שהקשר בינם לבין השפעות שליליות בדימוי הגוף של נשים ובריאותן הנפשית ברור – נלחמו למען לבוש בית ספרי, שממקד את המבט במיניותו של הגוף. בעיניי זו בגידה בעשייה הפמיניסטית. שלא ישתמע מדבריי שאני נגד בחירה חופשית בעומק המחשוף ושלבוש לא צנוע הוא הגורם להטרדות, אבל מדובר בתלבושת אחידה, בשעות הלימודים בלבד ולא הכתבה לחייה של נערה.
"עם זאת, השיח על לבוש הוא סימבול למשהו עתיק יומין שעדיין ממשטר נשים. מי שנושא את התרבות והמסורת בחברה אלה הנשים, ולכן תראי גם מורה אישה ממשטרת נשים, והיא תגיד לך שהיא פועלת באופן זהה גם לבנות וגם לבנים, מבלי לשים לב שהשפה שהיא נוקטת אותה שונה כלפי בנות. כל הנושא של צניעות בכל הדתות כמעט, הוא תמיד יותר נוקב כלפי בנות מאשר כלפי בנים, ונולד במקור כדי למשטר את הבנות. אגב, בנות בעבר לא היו מרגישות מושפלות אלא שזה בסדר שמעירים ושומרים עליהן. היום הן מרגישות שזה לא בסדר. אז יש פה התקדמות, גם אם לא מטאורית".
מערכת החינוך מלווה את הילדים מגיל צעיר מאוד, והילדה רוצה לסמוך על כך שרואים אותה ואת טובתה, ואז היא מגלה בגיל ההתבגרות שכל מה שרואים בה זה את החזה והישבן. וגם הכתפיים, אוי ואבוי שיראו כתפיים. ופופיק זה בכלל הפקרות.
"יש מחקר חמוד מאוד שעשה תצפית בגן ילדים כדי לראות איך מתנהגים לבנים לעומת איך מתנהגים לבנות. הוא מראה שכשהילדים יוצאים מהשירותים ומעלים את המכנסיים קצת עקום, בלי לשים לב הגננת תסדר את הבגדים של הבת פי שלושה יותר מאת של הבן; ופי שלושה תסדר את השיער של הבת יותר מאת של הבן. זה משהו עמוק שמתכנת אותנו לכך שבנות תמיד צריכות להיראות יותר טוב, יותר אסתטי, יותר מסודרות. אני מסכימה איתך שזה משהו עמוק מאוד".
אולי נתעורר בוקר אחד לעולם שחושב ששוויון זה לשמור את הבנות הרחק מעיני הבנים כי זה מה שמתאים למגדר שלהן?
אני ממש לא חוששת שזה יקרה, נשים וגברים הבינו שחברה שוויונית טובה לכולם, וזה לא מאבק רק של נשים או קבוצות מוחלשות. לענייננו, שוויון מגדרי הוא שוויון הזדמנויות. אנחנו לא רוצות להיות דומות לבנים ואין באמת דבר כזה 'שווה', אנחנו רוצות שוויון. איך זה יקרה? אם ידברו על זה. הילדים כיום חשופים יותר ומודעים יותר ואפשר לשתף אותם בהתלבטויות ובערכים הסותרים ולא להכתיב להם ולקיים מאבקים מעל הראש שלהם. ככה נרוויח פעמיים: גם נלמד אותם איך מנהלים דיאלוג על נושאים בוערים או שנויים במחלוקת ומגיעים להחלטה משותפת וגם נהפוך אותם לאזרחים אחראיים ומודעים יותר".
עשו ואל תעשו
זה מכבר החלה שנת הלימודים, ואין זמן טוב יותר מאשר לחשוב כיצד לגשת מעתה לנושא החינוך לשוויון המגדרי. כיצד? אסכם את דברי המרואיינות שלי: בני ובנות הנוער המרואיינים לכתבה מציעים לבנות תוכנית, להשקיע זמן ותקציבים, להכניס למערכת השעות ולמבנה לימודי לכל שכבת גיל; ד"ר הלל אברהם מציעה לשאול את הילדים, לשתף אותם בתהליך ולא להכתיב להם.
ואילו אני רוצה לומר לצוות החינוכי: רוצים קוד לבוש? אחלה. לא בודקים את התלמידות בשער. תנו להן להיכנס בשקט במקום להפוך אותן להצגה לכל שאר התלמידים. אם יש בעיה עם הלבוש, בשביל זה יש מחנך או מחנכת, ואני מקווה שהיא או הוא יוצרים יחסי קרבה ואמון עם התלמידים. לא כל מורה מעיר לתלמידים, זה לא התפקיד של כולם. רק המחנכת, ורק היא משוחחת עם התלמידים, בשקט, בנעימות, בחדר פרטי.
לא פחות חשוב: בואו נשנה את השיח, יש לחנך לשוויון מגדרי קודם כל את המורים ורק אז נוכל להגיע לילדים. לעצב מחדש את ספרי הלימוד, התכנים והתפיסות. בואו נתחיל משם.
