מקלה, בירת תיגראי. בכל יום מתים כאן, לפי דיווחים שונים, כ-700 איש מרעב וממחלות. בתי הספר, המרפאות והמלונות השונים הפכו למחנות עקורים; ילדים וצעירים משוטטים ברחובות, ללא חינוך ופרנסה, מכיוון שלא נותר דבר; אנשים שותים מים מזוהמים, ממאגרים שמהם שותים גם בעלי החיים; אלפי ילדות ונשים שעברו אלימות מינית זקוקות לסיוע נפשי; ומעל לכל רעב – בתיגראי שורר חוסר ביטחון תזונתי מהחמורים בעולם.
שנתיים חלפו מאז שפרצה מלחמת האזרחים באתיופיה, במסגרתה נלחם השלטון בתיגראי. שנתיים שהסתיימו במשבר הומניטרי חריף, כשהעולם כולו, כהרגלו, עומד מנגד.
״העיירה שירה, שם מתגוררת משפחתי, ספגה אבדות עצומות, כשעל פי הערכות שונות יותר ממחצית מתושביה נרצחו״, מספרת מרון טפרי, פעילה חברתית שנולדה בתיגראי, עלתה לישראל וכיום היא שם, מבקרת את אביה ומשפחתה. ״הרחובות מלאים בילדים רעבים ובמשפחות עקורים שנאבקים כדי לשרוד, ללא גישה למזון או לסיוע רפואי ונפשי. רבים נאלצים ליצור בתים מאולתרים עם מעט המשאבים שיש להם. בתי ספר ומרכזי חינוך, הפכו כעת למחנות לעקורים. הרבה משפחות ברחו והותירו מאחור את כל רכושם, כשהממשלה הפדרלית כבשה את האזור באכזריות.
״הדיכוי של המיעוט התיגרי בא לידי ביטוי גם במחוזות האחרים של אתיופיה. את המסע שלה החלה מרון באדיס אבבה ושם, היא מספרת, זיהתה כי עסקים בבעלותם של תיגרים נסגרו בכוח, ורק מי שיכול להרשות לעצמו לעמוד בדמי הכופר הנדרשים יכול להמשיך לפעול. בשכונה "אלה אוליג'אי", שבה שגשגה קהילה תיגרית, כבר כמעט לא נשמעת השפה.
״כאשר ביקשתי להמשיך, הערימו עלי השלטונות שלל קשיים, ׳כדי למנוע העברת סיוע לאזרחים בתיגראי׳. פתחו לי את התיקים וגנבו מהם חפצים חיוניים, לרבות תרופות ובגדים, בשל היעד שאליו המשכתי.
״מאז שביקרתי כאן לאחרונה, המחוז שינה לחלוטין את פניו. הכל מאוד שונה ממה שאני מכירה. רחובות שבעבר היו מלאים באנשים חייכנים וידידותיים, עמוסים כיום בילדים רעבים ובאימהות נואשות שאוספות נדבות. רמת הפשע עלתה, בעבר הייתי מסתובבת פה לבד באופן חופשי וללא חשש, היום יש רעב כבד שמביא איתו פשיעה רבה".
״במחנות, העקורים גוועים ברעב ברמה שגם אני מרגישה לא בנוח להיכנס, כי אין לי מה לתת להם. נורא קשה הידיעה שאין לי באמת מה לעשות כדי להציל את כולם. כל כלי העבודה, המשאיות, המפעלים, בתי המלון, הכל נבזז והועבר לאמהרה או לאריתריאה, כך שלאנשים גם אין עבודה.
״הרבה מאוד אנשים יצאו להילחם לצד ה- TPLF (החזית העממית לשחרור תיגראי). נערים, אבות ואימהות, כאלה שאנסו להם את הילדות מול העיניים ופשטו להם על הבתים – לא הייתה להם ברירה אלא לצאת להגן בגופם על המדינה. ברמה האישית, בני המשפחה שלי משתפים בסיפורים קשים מאוד. כך, למשל, החיילים של הממשל הפדרלי האתיופי תפסו את אחי הקטן ואת חברים שלו בחוץ, דרשו מהם לרכון על הברכיים ורצחו אחד מהם. לאחי הם אמרו: ׳בפעם הבא נרצח גם אותך׳. את אבא שלי אסרו והכו אותו. והוא הצליח להשתחרר כי היה לו מספיק כסף לשחד אותם ולהשתחרר.
במהלך הלחימה, החיילים עברו בית בית וירו לעבר אזרחים תמימים, לעבר ילדים. בשלב מסוים התושבים כבר הפסיקו להגיע לבתי החולים, מפני שלא נותרו דרכים לסייע להם. מהשיחות עם האזרחים, אני שומעת סיפורים על אונס של נשים וילדות קטנות מגיל שלוש עד גיל שמונים פלוס, ועל ביזה. בין השאר, פגשתי כאן נזירה שחיה בישראל וחזרה לכאן, ועברה התעללות קשה. כשאישתו של אבי הגיעה אליה לבית החולים והציעה לה את מעט העזרה שהייתה יכולה, היא אמרה לה: ״אני לא רוצה כלום אני פשוט רוצה למות כי הם חיללו לי את הגוף״.
״אישתו של אבי רופאה והיא מספרת שבבית החולים לא היה להם שום ציוד להציל חיים, ממש כלום. ילדים קטנים הגיעו אליהם לטיפול ופשוט מתו להם בידיים, בהיעדר תרופות. גם המצוקה הנפשית בולטת מאוד: רבים פיתחו הפרעות נפשיות, חרדות וטראומה. אנחנו חייבים עזרה, דחופה, כדי להחזיר את התקווה לאזור. חסר מזון, חסר ציוד רפואי, חסרים מומחים בתחומי הרפואה השונים והחינוך. חסרים משאבים.
״לעיניים שלי, אחד הדברים הכי בולטים היה שאין אנשים מבחוץ, נניח אנשים לבנים. כלומר, אין סיוע בינלאומי. המקומיים רואים אותנו ומתרגשים, אומרים ׳תודה שבאתם׳. הייתי מצפה לראות במקום שעבר משבר הומניטרי מהחמורים בעולם יותר ארגוני סיוע, יותר רופאים, משלחות ועוד״.
תומר מלחי, חקלאי במקצועו, הגיע עם שותפיו לתיגראי כבר בשנת 2014. מאז הם הקימו ארגון, בשם "Cultivaid", שפועל בטנזניה, קניה ומרוקו. ״עד המלחמה, תיגראי הייתה הבסיס שלנו והקמנו שם כמה חוות״, הוא מספר. ״מאז שהמלחמה נרגעה אנחנו מנסים להחיות מחדש את המערכת החקלאית שם. זה מקום שנמצא בליבנו״.
מלחי, שהסתובב ברחבי המחוז כולו, נתקל באותם סיפורי זוועה. ״לפני המלחמה אפשר היה לראות את העתיד היפה שצפוי לתיגראי״, הוא מספר. ״היום המצב קשה מאוד. הכל פשוט נהרס. נראה לי שאני האדם הראשון מבחוץ שנכנס לכאן, כשפתחו את השערים אחרי המלחמה. אנחנו רואים שיש צורך משמעותי באוכל, ועובדים על מנת לחדש את קווי האספקה ולעזור לתושבים. בתחילה האו״ם סייע, אבל בחודשים האחרונים הסיוע נעצר בשל גניבות של הצבא האריתראי. אזרחי תיגראי גוועים ברעב, וזה לא מעניין אף אחד״.
למרות הקשיים, טפרי מרגישה ברת מזל. ״לא חשבתי שאראה את המשפחה שלי בחיים״, היא מספרת. ״עם זאת, איבדתי חברים ובני משפחה שנרצחו כאן, פשוט סתם כך, כמו דוד שלי, וגם עכשיו המצב כאן קשה מאוד״.
על מנת לנסות לסייע, פתחה טפרי בגיוס המונים. ״אנשים פה מאוד מאמינים״, היא מספרת, ״מתפללים כל הזמן שיהיה טוב אז אני מקווה שישמעו את התפילות שלהם״.
לתרומות: סיוע הומניטרי לתגראי (giveback.co.il)
