fbpx

הצרות שמצפות לג'ו ביידן // הטור של אורן נהרי

האתגרים אל מול נשיאות ביידן

0

בדיחה ישנה מספרת על האיש המתקשר למשרד ראש הממשלה ומבקש לשוחח עם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. המרכזנית אומרת לו באדיבות: אדוני, בן־גוריון כבר איננו ראש הממשלה ושר הביטחון. והוא מתקשר שוב. ושוב. והיא ואומרת לו: כבר אמרתי לך חמש פעמים שבן־גוריון כבר איננו ראש הממשלה ושר הביטחון! למה אתה ממשיך להתקשר? ותשובתו היא: כי אני כל כך נהנה לשמוע את זה שוב ושוב.

אז ארה"ב – חלקה הגדול לפחות, על פי המספרים – אכן בשלב האופוריה על תבוסתו של דונלד טראמפ.

אז עכשיו ג'ו ביידן ניצח, ברוב קולות אדיר, ברוב משמעותי בחבר האלקטורים, יש לו מנדט ליישם את מדיניותו, זו שבגללה נבחר לנשיאות. ובכן, לא בדיוק.

כדאי לזכור שיותר מ־70 מיליון אמריקאים בחרו בטראמפ. שמיליוני אמריקאים עודם מאמינים בכל ליבם שטראמפ הוא הנשיא והנשיאות נגזלה ממנו. תבואו ותאמרו שתמיד יש ממורמרים, מאמינים בתיאוריות קונספירציה? אמת. הבעיה של ביידן היא אחרת – ולא, הכוונה אינה לבעיה, החמורה כשלעצמה, של נשיא המסרב להודות שנוצח ומסרב להתחיל להעביר את הכהונה.

הבעיה היא שלביידן אין מספיק גייסות. טראמפ יכול היה למשל למנות מאות שופטים, בראשם שליש מבית המשפט העליון, בזכות הרוב הרפובליקני המוצק בסנאט. ובחלק הראשון של כהונתו, גם בבית הנבחרים.

הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים קיים אך קוצץ, ולמרות התחזיות, ההון שנשפך, הציפייה לגל כחול אדיר, היתרון המספרי ומה לא – הדמוקרטים לא הצליחו להפוך את הסנאט. אם יתרחש נס והם ינצחו בשני מרוצים בסיבובים החוזרים שייערכו במדינת ג'ורג'יה בינואר, הם יגיעו לשוויון – ואז סגנית הנשיא האריס היא בעלת הקול הקובע להכרעת הצבעות בסנאט. זה לא ממש רוב לעבוד איתו להעברת אג'נדה.

מה גם שביידן יצטרך ממשל. הוא יצטרך שרים. הוא יצטרך למנות אישים מהמחנה שלו – כן, גם פרוגרסיבים שעמלו למענו ובלעדיהם לא היה נבחר. חלק מהם חברי סנאט. זה אומר להסתמך על מושלים שימנו דמוקרטים אחרים במקומם.

בקיצור, אין כאן מקום לרפורמות דרמטיות. הן ייחסמו בכל הכלים שמנהיג הרוב הרפובליקני מיץ' מקונל מכיר טוב כל כך. וממילא ביידן אינו אדם לרפורמות גדולות. הוא יחטוף ביקורת מחברי מפלגתו שיהיו מאוכזבים מהבטחות שיופרו, והוא ייאלץ להילחם על כל צעד ושעל נגד הרפובליקנים בבית הנבחרים, בסנאט ובל נשכח – אולי גם בבית המשפט העליון. שהרי אין ספק שאם למשל יבקש ביידן לחוקק חוקים נגד הקורונה, הם יגיעו לבית המשפט העליון כי הם יפגעו בחופש התנועה, נניח, או בחופש הפולחן של אזרחים.

הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר אמר פעם, וצדק לחלוטין, שרק שני סוגי דברים מגיעים למכתבתו של נשיא ארה"ב: הדחופים והחשובים. מרוב דברים דחופים אתה לעולם לא מגיע לחשובים. אז הנמשל הוא הקורונה – לעומת, למשל, משבר האקלים הגלובלי.

ביידן מגיע לתפקיד בעיצומה של מגפה עולמית, שהטיפול בה הוזנח בצורה נפשעת בזמן קודמו, במשבר כלכלי כלל־עולמי, וכאשר העולם כולו מנסה להבין מהו הכיוון החדש של ארה"ב. מגפת הקורונה תהיה אבן הבוחן שלו. והוא יצטרך יותר מאשר לא להיות טראמפ. נאומים מחבקים יהיו חשובים, בהחלט, אבל יהיה עליו להוכיח מנהיגות, לקבל החלטות ולוודא שייושמו. וכלל לא בטוח שזה אפשרי. במינימום הוא יצטרך לתת גיבוי חד־משמעי למושלים נחושים להיאבק בקורונה, ולנסות להוכיח גם לסקפטיים שמדע עובד. אם הוא יהיה בר מזל, ומזל ותזמון טוב הם חלק מהעניין, יהיה לו חיסון בעוד זמן קצר. לא שכל תושבי ארה"ב יתחסנו, אבל אולי שיא המגפה יעבור, נניח, עד הקיץ. זה ייתן לו מרווח נשימה.

וגם אז הדברים המרכזיים על סדר יומו יהיו נושאי פנים. נושאים רלוונטיים לתושבי ארה"ב. בחלקם ינסה לטפל דרך חקיקה – באופן אידיאלי כשיתוף פעולה דו־מפלגתי, דבר שכלל לא בטוח שיקרה, או דרך צווים נשיאותיים, שהם כמובן דרך פעולה בעייתית יותר וניתנת למחיקה על ידי נשיא עתידי. הגירעון האדיר (שצמח, בלי לחשוב על העתיד, ורפורמת המיסים של טראמפ היא דוגמה טובה בהקשר הזה), התשתיות המתפוררות, מה לעשות מול ענקיות ההיי־טק האימתניות, איך להתחיל לטפל באיכות הסביבה ובהתחממות הגלובלית, בלי להביא לקריסת ענפים בכלכלות של המדינות שנתנו לו את הניצחון בבחירות. הרבה שאלות, הרבה בעיות. וזה רק על קצה המזלג.

וכמובן ישנו העולם הגדול, שיבחן אותו מהרגע הראשון. סין, בראש ובראשונה, האסרטיבית, בעצם אגרסיבית: בייג'ינג רמסה את הדמוקרטיה בהונג קונג, הקימה מחנות ריכוז לאויגורים, מאיימת על טייוואן, משתלטת על ים סין הדרומי, שולחת שלוחות לרחבי העולם – מה עושים איתה? טראמפ ניסה חיבוק וניסה מלחמת סחר. בשניהם נכשל. וביידן הרי חשוד כמקורב מדי לבייג'ינג.

רוסיה, כמובן. מה עושים עם המדינה המנסה, ומצליחה במידה רבה, לזרוע כאוס וחוסר אמון בחברה ובדמוקרטיה של מדינות רבות?

אולי החלק הקל ביותר יהיה שיקום היחסים עם בעלות הברית המסורתיות של וושינגטון. הרי מלבד ישראל כל השאר סבלו מאוד בארבע השנים האחרונות – ומקבלות באנחת רווחה כלל לא מוסתרת את ביידן, מלונדון עד טוקיו.

וישנן עושות הצרות הקבועות – איראן, צפון קוריאה. היה שקט, יחסית, מפיונגיאנג בתקופה האחרונה. הוא לא יימשך לתמיד. ואיראן – מה יקרה בה ואיתה אחרי הבחירות? מה יקרה בכלל במזרח התיכון בעתיד הקרוב? ביידן – כמו טראמפ – ירצה הסכם עם איראן. משופר. כלל לא בטוח שאיראן תתרצה. הפלסטינים מלאי שמחה, ישראל – ההפך. לא בטוח שיש סיבה לשניהם.

טראמפ המשיך את מדיניות אובמה של "העזיבה האמריקאית", נטישת תפקיד השוטר העולמי. ביידן ודאי לא ימהר לסבך את ארה"ב במלחמות ברחבי העולם, אבל הוא אמור לדעת שאין ואקום בעולם, ואם ג'ו לא יהיה השוטר העולמי, אזי ולדימיר יהיה. או ג'ינפינג. והוא גם אמור לזכור שבעולם הנוכחי שני אוקיינוסים אדירים לא מגינים על אמריקה מפני טרור גלובלי או לוחמת סייבר.

ביידן יחזור להסכם האקלים (אמנת פריז), יעצור כריתת יערות וחיסול שמורות טבע, יעדיף לעבוד מתוך לגיטימיות בינלאומית – של נאט"ו, מועצת הביטחון, ה־G20. בניגוד לטראמפ הוא יעדיף את המנהיגים הדמוקרטים על פני הרודנים, את ג'סטין טרודו ואנגלה מרקל על פני פוטין, קים וארדואן. שזה יפה, וערכי, אבל לא בהכרח עושה שינוי דרמטי בעולם.

בגיל 78 נכנס ביידן לתפקיד המורכב ביותר בעולם. ניסיון יש לו, אולי יותר מדי. כוונות טובות גם. אבל הנסיבות קשות, משא הציפיות כבד, והאויבים והיריבים רבים מאוד, מבית ומחוץ. הוא יזדקק לכל האיחולים האפשריים – ועוד קצת.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook