זה התחיל בסימון אתני, ולאחר מכן החלו צעדי דיכוי כמו איסור טיסות, פיטורים מעבודות ממשלתיות ועוד. במהרה הידרדר הדיכוי לכדי עדויות על מעשים נוראיים – אונס של ילדות ונשים ככלי מלחמה, ביזה, הרג חסר הבחנה.
כשפרצה המלחמה באוקראינה, מדינת ישראל מיהרה להתגייס – לעשות כל שביכולתה כדי להעלות את היהודים המתגוררים באזורי הלחימה ואף לפתוח את הגבולות לכמות לא קטנה של מהגרים שאינם יהודים. באתיופיה מתנהלת כבר חודשים ארוכים לחימה קשה, עם מאפיינים דומים של פשעי מלחמה, אך מדינת ישראל שותקת.
לא זו, אף זו. בעוד יהודים ממוצא אמהרי מחולצים לישראל, בפני יהודי תיגראי מציבה הממשלה תנאים נוקשים. גרוע מכך: נשק ישראלי משמש את ממשלת אתיופיה, ובכך התעשיות הביטחוניות הישראליות מסייעות בעקיפין למעשי הרצח.
פרס נובל למלחמה
בעוד העולם כולו עוסק במלחמה שמנהלת רוסיה באוקראינה מזה חודשים, ראש ממשלת אתיופיה – חתן פרס נובל לשלום, אביי אחמד, כמה אירוני – מבצע מעשי טבח באזרחים תיגרים, חלקם יהודים. להבדיל מאוקראינה, שם התגייס המערב כולו להטיל סנקציות משמעותיות על רוסיה ולסייע לפליטים, באתיופיה – צרצרים. אין סנקציות, אין סיוע, אפילו אין גינויים רפים.
המלחמה באתיופיה ומעשי ההרג בתיגראי נמשכים משנת 2020. על הנסיבות שהובילו לכך כתבה בהרחבה חברתנו למערכת רוני פנטנש מלכאי, במאמר שפורסם ב"הארץ". קשה עד בלתי אפשרי להעריך את מספר ההרוגים המדויק בשל הניתוק המוחלט מהעולם. לפי הערכות של מומחים שונים, כמו יאן ניסן מאוניברסיטת גנט בבלגיה, עד כה נהרגו 50,000־100,000 איש באופן ישיר, עוד כ־150,000־200,000 בני אדם מתו מרעב ומצמא וכ־100,000 נוספים מתו כתוצאה ממחסור בשירותי בריאות.
שתי המלחמות חושפות את הצביעות של התקשורת והחברה הישראלית. סיקור המלחמה באוקראינה לא הותיר כל מקום לדמיון: כל כלי התקשורת שלחו שליחים לדווח מהשטח, והדיווחים ממשיכים בהיקף נרחב יחסית גם שבועות ארוכים לאחר תחילת המלחמה, שסופה לא נראה באופק. במידה רבה, בזכות הסיקור, ניתנה לנו לעיתים ההרגשה כאילו המלחמה מתקיימת כאן, מעבר לגבול. הציבור הישראלי מיהר להזדהות עם האוקראינים: נאספו תרומות, ארגונים שונים הוציאו משלחות סיוע, ואפילו ראש הממשלה נפתלי בנט נידב את עצמו לשמש כמתווך.
לעומת זאת, המצב הנוראי בקרב יהודי תיגראי לא זכה לסיקור כלל. נראה כי גם לאזרחי ישראל קל הרבה יותר להזדהות עם ילד אוקראיני, בהיר עיניים ושיער, מאשר עם ילד תיגרי שעורו כהה.
ההתעלמות הזו אינה סוגיה פילוסופית, אלא עולה ממש בחיי אדם. כתוצאה מהמלחמה מאות אלפי אזרחים זקוקים לסיוע הומניטרי מיידי, בהם גם אלפי יהודים, זכאי חוק השבות – בגרסתו החלה על יהודי אוקראינה, למשל.
הקהילה היהודית בתיגראי מונה קרוב ל־10,000 בני אדם, שחלקם ממתינים כבר שנים לעלייה לישראל. כמעט אלף מהם, שמחכים במחנות המעבר בגונדר ובאדיס אבבה, היו אמורים לעלות ב"מבצע שלמה", אך נותרו באתיופיה מסיבות לא ברורות, אף שמדובר בזכאי חוק השבות. השאר נותרו במחוז תיגראי, וחייהם בסכנה מיידית.
כמובן, אין כל פסול בהתגייסות הקולקטיבית לטובת האוקראינים. אדרבא, זו ראויה להערכה, אפילו להערצה. אבל במקרה של יהודי תיגראי, לא רק שאזרחי ישראל אינם מתגייסים בהמוניהם לסייע, ולא רק שהמדינה מתייחסת באדישות, אלא היא אף מערימה קשיים על חילוץ היהודים מתיגראי. כך נראית גזענות, אף אם במחדל ובפסיביות.
העולם עומד מנגד
בכל זאת, מעט רקע. באתיופיה קיימות שתי קבוצות אוכלוסייה עיקריות: האורמו, שהם כשליש מתושבי המדינה, והאמהרים, שהם כרבע מהאוכלוסייה. נוסף לאלה יש עוד כמה קבוצות קטנות, ובהם התיגרים, קבוצה המונה כ־6% מאוכלוסיית אתיופיה, אך נחשבת דומיננטית בשל ההיסטוריה: הם רואים עצמם כמייסדי אתיופיה ושימשו כחומת מגן מפני הפולשים הזרים. בין השאר, הם היו מאלו שגירשו את הצבא של מוסוליני הפשיסט.
בין השנים 1974 ל־1991, תחת השלטון של מנגיסטו היילה מריאם והחונטה הצבאית, הייתה תקופה חשוכה באתיופיה, ובמהלכה החלה העלייה המסיבית של יהודים ארצה. מי שהוציא את אתיופיה מהמשברים הללו ושחרר אותה מהדיכוי היו התיגרים, שגם הובילו לתנופת פיתוח ניכרת.
ב־2015 נערכו בחירות במדינה, ולראשות הממשלה נבחר היילמריאם דסלן. שלוש שנים לאחר מכן, בשל חיכוכים אתניים, הוא הגיש את התפטרותו מהתפקיד, הוקמה ממשלת חירום, והפרלמנט החליט למנות את אביי אחמד לראשות הממשלה בתקופת המעבר.
במרץ 2020 תוכננו בחירות, אך הן נדחו בשל משבר הקורונה ונקבע מועד אחר – אך גם בפעם הזאת הן בוטלו. בשל הפגיעה בדמוקרטיה הביעו אזרחים רבים את זעמם, ובאופן טבעי בעיקר במחוז תיגראי. זה ממוקם בצפון אתיופיה ומדוכא בידי הממשל – כבר מ־2018 אין כניסה ומעבר של סחורות לאזור.
בשל הפגיעה בדמוקרטיה והדיכוי ביקש המחוז לצאת לעצמאות ואף ערך בחירות, כפי שלתפיסת תושביו החוקה מאפשרת. אחמד הגיב בהכרזת מלחמה על התיגרים.
אחמד משתייך לקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה, שבט אורומו. הוא אדם כריזמטי מאוד, רטוריקן בחסד, שזכה בפרס נובל לשלום על פועלו לקידום השלום עם אריתריאה. זמן קצר בלבד חלף מרגע שקיבל את הפרס ועד שיצא למסע ההרג בתיגראי.
לפי דוח של ממשלת ארצות הברית ותפיסתם של חוקרים שונים, ובייחוד לפי טענותיהם של התיגרים, אחמד פתח במלחמה במטרה ברורה להשמיד אותם כמיעוט אתני. אחת העדויות לכך היא הניתוק המכוון של חבל הארץ מהתקשורת: הצבא האתיופי מונע מעיתונאים להיכנס לאזור וגם מונע מסיוע הומניטרי להתקרב. בחודשים האחרונים החלו לטפטף החוצה פה ושם תמונות ועדויות קורעות לב, אך העולם מוסיף לעמוד מנגד.
על פי העדויות, מאז נובמבר 2020 כוחות הביטחון האזוריים של אמהרה והרשויות האזרחיות מפירים שורה ארוכה של חוקים בינלאומיים בפעולותיהם נגד התיגרים. כך, בהשתתפות הכוחות הפדרליים האתיופים, גורשו בשיטתיות אלפי אזרחים תיגרים תוך שימוש בירי בלתי חוקי, באלימות מינית ובמניעת סיוע הומניטרי.
צילום: Getty Images
ישראל כשותפה לזוועות
לפי דיווחים בכלי תקשורת שונים, לא רק שמדינת ישראל אינה מסייעת ליהודי תיגראי או מתעלמת מהלחימה, היא אף מספקת במישרין או בעקיפין, באמצעות שליחים, נשק לממשלת אתיופיה – נשק שיכול לשמש לפגיעה באזרחים חפים מפשע. זה מכבר יזם חבר הכנסת גדי יברקן (הליכוד) משלחת סיוע לממשלת אתיופיה, ואף אמר כי ישראל צריכה לתמוך בה.
צריך לזכור כי אזרחים ישראלים אינם יכולים לסחור בנשק כאוות נפשם, וכל סחר בנשק צריך לעבור את אישור משרד הביטחון. על כן, אף אם התעשיות הביטחוניות הישראליות אינן מוכרות נשק ישירות לאתיופיה – ובשל היעדר שקיפות אי אפשר לדעת זאת – המערכת לכל הפחות מאפשרת את אספקת הנשק.
בישראל חיים יהודים בעיקר ממוצא אמהרי או תיגרי, ומאז פרוץ המלחמה גברה מאוד המתיחות בין הקבוצות הללו, ואף הגיעה לכדי היתקלויות ואלימות, בעיקר מילולית אך גם פיזית.
למעשה, התיגרים היהודים בישראל הם קבוצת מיעוט בתוך קבוצת מיעוט, וככזו הם סובלים ומושתקים יותר מאשר כל אוכלוסייה אחרת יוצאת אתיופיה. בייחוד בעת הזאת. "מאז תחילת רצח העם בתיגראי, בנובמבר 2020, אנו עדים להשמצות ולקריאות גנאי מפי ח"כ לשעבר שלמה מולה ומכמה פעילים", אומרת שרה פסח (45), אמא לשלושה, אשת חינוך שעלתה לארץ ב־1979, כשהייתה בת שנתיים.
"לפני כמה חודשים שמעתי על התארגנות בכנס בבאר שבע, שבו ישתתפו מולה ושגריר אתיופיה בישראל", היא מתארת. "החלטתי להגיע כדי לדרוש מהם לחדול מהאמירות המפלגות את קהילת ביתא ישראל. הגעתי אל מקום ההתכנסות, ולאחר שהנוכחים הבינו כי אני שייכת למיעוט התיגרי, הם קיללו ודרשו שאעזוב את המקום. התעקשתי להישאר והסברתי שיש לי מסר לשלמה מולה ולשגריר ואז אלך, תגובתם הייתה מזעזעת, ברברית ומפחידה, הם הכו אותי, ניסו לחטוף לי את התיק. הצלחתי להקליט חלק מהדברים הקשים שנאמרו כמו 'אל תיתנו לה לצאת חיה', 'אנחנו נקבור אתכם', 'אתם בני השטן וצריך להיפטר מכם' ועוד ועוד. הגשתי תלונה במשטרה, והיא נמצאת בטיפול.
"התחושה שלי היא כי כאן, בביתי, בארצי, אני מאוימת בגלל מוצאי האתני. זו תחושה קשה ומפחידה. אני ממש חוששת לשלומי ולשלום בני משפחתי. אם לא יהיה סוף להסתה ולברבריות, אין לי ספק שיתרחש כאן שרצח או מעשה איבה על הרקע הזה. זה מעבר לפינה".
מלבד לסוגיה הפנים־חברתית, ישנה סוגיית העלייה. נכון להיום, מתוך כ־10,000 יהודים בתיגראי, יותר מ־5,000 זכאי עלייה חיים בתיגראי, תחת מצור, ולפי עדויות שונות, כמה עשרות מהם כבר שילמו בחייהם. נוסף על כך, ישנם כ־800 יהודים מתיגראי הממתינים באדיס אבבה ומוגדרים כ"זרע ישראל", והם היו אמורים לעלות כבר לפני שנים.
"רוב הפוליטיקאים יוצאי אתיופיה בישראל הם אמהרים", אומר אחד מבכירי הקהילה היהודית־תיגרית בישראל. "על כן, אין פלא שהם מקשים על יהודי תיגראי להגיע, ורוב העולים מאתיופיה בתקופה הזו אינם תיגרים. זו אפליה.
בימים אלה מתנהל מבצע "צור ישראל" להעלאת קבוצה נוספת מיהודי אתיופיה. גורמים בקהילה בישראל טוענים כי רוב מוחלט מקרב העולים החדשים הם יהודים אמהרים וכי היהודים התיגרים נותרים באופן גורף מחוץ לרשימות. "כך הם בעצם מופקרים לגורלם, להירצח באתיופיה", אומר אותו גורם. "זו סלקציה, והיא לא מקרית".
מלשכתה של שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו שטה נמסר בתגובה לטענות השונות: "רשימת הזכאים לעלייה נקבעת על פי חוק ועל פי סמכות משרד הפנים. בשנתיים האחרונות, מאז כניסתה לתפקיד, שרת העלייה והקליטה פועלת לקידום ולזירוז עלייתם של שארית יהודי תיגראי ואף קיימה מספר פגישות בעניין עם שרת הפנים. באחת הפגישות הוזמנו רבנים ונציגים מקרב יהודי תיגראי בישראל.
"במשך תקופה ארוכה השרה ניהלה משא ומתן על החלטת הממשלה מספר 713 להמשך מבצע 'צור ישראל', שבה הוחלט לראשונה על מינוי פרויקטור לבחינת בקשות עלייה של מועמדי עלייה מקרב שארית יהודי תיגראי אשר אינם מופיעים ברשימות המקובלות במשרד הפנים.
"השרה תמנו שטה רואה לנגד עיניה את המאבק הצודק של יהודי תיגראי ואינה מרפה כל העת בעבודתה מול שרת הפנים. נוסף על כך, לאחרונה החלו בדיקות של זכאי חוק השבות מקרב יהדות תיגראי במטרה להעלותם לישראל בהקדם".
מח"כ יברקן לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון אינו מוסר פרטים בנוגע למדיניות היצוא הביטחוני וזאת משיקולים ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים".
