הלאומן // הטור של נדב איל

הנשיאות של דונלד טראמפ עומדת כעת על בלימה. איפה רואים את זה? בתשואות האג"ח. הן מרמזות על פסימיות עמוקה, יוצאת דופן. לפתע ניעורו המעגלים הפיננסיים האמריקאיים והבינו שזה המצב האמיתי: מלחמת סחר עם סין. מלחמת סחר עם מדינות רבות אחרות. ממשל בלתי מאורגן עם מדיניות לא קוהרנטית במקרה הטוב, מוטעית במקרה הרע. זו איננה נבואה לבחירות הקרובות – כמו כל נשיא מכהן, טראמפ הוא הפייבוריט לניצחון. אבל משהו קרה.

בתוך כך הלכה וצמחה האבחנה על מיהו, ומהו, הנשיא האמריקאי.

זמן קצר לפני בחירות האמצע לבית הנבחרים ב־2018 הגיע הנשיא ליוסטון, טקסס, כדי לסייע לקמפיין של הסנאטור טד קרוז. שני הפוליטיקאים אמרו איש על רעהו את הדברים הנוראים ביותר כאשר התמודדו בפריימריז על המועמדות הרפובליקנית. כמובן, טראמפ היה אחראי לרובם. הוא המציא לקרוז את הכינוי "טד השקרן" והרחיב ל"אחד השקרנים הגדולים ביותר אי פעם", "לחלוטין בלתי יציב" ו"מניאק קטן". קרוז אמר כי טראמפ לא יכול לשמש בתפקיד הנשיא, הוא נרקיסיסט, נואף ללא מוסר, וכי האמריקאים יכולים לקום בוקר אחד ולגלות שהוא "הפציץ גרעינית את דנמרק". זהו מדגם זעיר של הגידופים ביניהם, שממחיש את אובדן הגבולות המוחלט בשיחה הפוליטית. לאחר בחירתו קרוז יישר קו – כמו רוב המפלגה – עם אדם שחשב שהוא סכנה לארה"ב. כנשיא, טראמפ לא רצה שיפסיד את מושב הסנאט שלו, כמובן.

לקראת האירוע ביוסטון שינה טראמפ רשמית את עמדתו והכתיר את קרוז כ"טד היפה", משל היה אפיפיור בימי הביניים המחלק כתב מחילה לאציל סורר. הערב היה חגיגי, הקהל המעריץ גדול ונלהב, וטראמפ התייחס בנאומו נרחבות למצב הכלכלי ולכך שהאומות האירופיות "אינן מנצלות אותנו יותר, חברים". ואז, הנשיא האמריקאי הגדיר את האויב.

"But radical Democrats want to turn back the clock… for the rule of corrupt, power-hungry, globalists. You know what a globalist is? You know what a globalist is? A globalist is a person that wants the globe to do well, frankly, not caring about our country so much."

זו איננה שפה מקודדת אלא ישירה: יש אויב מסתתר, המצוי בתוכנו. הוא מושחת, רודף כוח ועוצמה. בשיח של הימין הקיצוני האמריקאי, השימוש בביטוי "גלובליסט" בהקשר כזה נעשה למטרות אנטישמיות בדרך כלל. האם טראמפ, שבתו גיורת, הבין זאת? אולי כן, סביר להניח שלא. הוא בכל מקרה לא נרתע להמשיך הלאה ולעשות שימוש במושג שנחשב מזוהם בשפה הפוליטית האמריקאית לאורך רוב המאה ה־20 ותחילת המאה הנוכחית, ואמר שהוא "לאומן". הוא גם המליץ לנוכחים "להשתמש במילה הזו".

טראמפ לא הגדיר מהי לאומנות עבורו, והוא נמנע מלעשות כן גם יום לאחר מכן, במסיבת עיתונאים בבית הלבן, שם הבהיר שוב שהוא אכן לאומן. מה הוא כן הגדיר? את האויב הפנימי, אותם גלובליסטים שנואים שמוכנים לחבל בארה"ב עבור אג'נדה בינלאומית נסתרת. זה אך הולם. פטריוטיות היא כאשר האהבה לעמך היא בעדיפות העליונה, אמר הנשיא הצרפתי דה גול, לאומנות היא כאשר השנאה לאנשים שאינם מעמך מצויה באותה עדיפות.

–

מיד עם האמירה נפתח כמובן ויכוח שלם בציבוריות האמריקאית על לאומנות. החל בלאומנות אתנית או גזענית; עבור במושגים קלאסיים של לאומנות ליברלית בסגנון המהפכן האיטלקי ג'וזפה מאציני; "לאומנות כלכלית" כהגדרתו המרפרפת של סטיב באנון; וכלה במבט היסטורי הסוקר את היעלמות המושג מהשיח הלגיטימי. הוויכוח היה כה עשיר עד שהוא הסתיר אמת פשוטה ובהירה למדי: טראמפ אמר סוף־סוף מהו, באמת. והגדרתו העצמית השתלבה מצוין עם רקורד עקבי.

במשך שנים היו שטענו כי במקרה של טראמפ, הצורה היא התוכן – קולו הוא דמגוגיה ריקה, מין זרם תודעה מתמשך שאיננו נגמר של היגדים נרקיסיסטיים בטוויטר. הם התייחסו אליו כאל ליצן מסוכן לכל היותר. עבור תומכיו, הוא היה פופוליסט במובן החיובי של המילה, פרגמטי ונחוש, מורד במוסכמות, מצליח אל מול התנגדות נחרצת של ממסד פוליטי עבש. ב־2016 סיפקה סלנה זיטו ב'אטלנטיק' את משפט המחץ שקבע: התקשורת לוקחת אותו מילולית אך לא באופן רציני, בשעה שתומכיו לוקחים אותו ברצינות – ולא מילולית.

אחרי שנים בבית הלבן, כבר אין ספק שצריך לקחת אותו גם באורח רציני וגם מילולית. טראמפ ניסה להגשים הרבה ממה שהבטיח, גם במחירים כבדים ביותר לחברה האמריקאית, לכלכלתה ולתרבות הפוליטית של הרפובליקה החשובה בעולם. בין אם מדובר בבניית החומה, במלחמות סחר או בגישה למהגרים, איש לא יכול לומר על טראמפ שהבטחותיו היו רק פסאדה ריקה או שהוא החליף את עורו. איש גם לא יכול לומר עליו שהוא התרכך או נהיה יותר מחושב וממסדי.

אנשים מספרים על עצמם באמצעות מעשיהם ומילותיהם, וטראמפ סיפר על לאומנותו פעמים רבות. ראשית, בקיבעון למציאת יריב הממתין לתקוע סכין בגב, אויבי האומה הקבועים והמתחלפים: עיתונאים, מהגרים, גלובליסטים, דמוקרטים, תאגידים שמעבירים מפעלים לחו"ל, הבנק הפדרלי, ג'ון מקיין המנוח ועוד רבים; כאשר דיבר על "אמריקה תחילה", תוך שהוא משתמש בביטוי בעל היסטוריה עכורה של מי שניסו למנוע את כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה; כשהפעיל כלים קלאסיים של לאומנים בנוגע למדיניות כלכלית, כאלה הרחוקים מאוד מעולם השוק החופשי של שמרנות אמריקאית רגילה; בעימותיו הבלתי נגמרים עם מדינות אחרות בעולם ומנהיגיהן, מדנמרק ועד סין; באובססיביות שלו נגד מהגרים והגירה ובעד גבולות וחומות – כך תשוחזר ההפרדה החשובה כל כך ללאומנים בין הקבוצה בעלת המורשת ההיסטורית המשותפת, הערכים התרבותיים והזהות ובין "הזרים". בהדרגה הוא אף החל לספר איזה סוג של לאומן הוא – בהדגשה של זהות אחת "נכונה", לבנה ומסורתית. לדוגמה כשאמר שבשרלוטסוויל היו "אנשים רעים משני הצדדים", בשעה שבצד אחד עמדו נאצים וחסידי עליונות לבנה, שאחד מהם אף רצח מפגינה. או ברגע התקדימי בהיסטוריה האמריקאית כאשר הציע לחברות קונגרס שאינן לבנות "לחזור" למדינות שמהן "באו".

–

הפופוליזם של טראמפ הלך יד ביד עם לאומנות במשך זמן ממושך. אך יש ביניהם הבדל מהותי. פופוליזם מתחיל את השיחה הפוליטית שלו באמצעות השאלה – מי למעלה ומי למטה, וכלשונו של החוקר בנג'מין דה קלין, הממד של "בעלי הכוח ואלה שהכוח נשלל מהם". יש דרישות אותנטיות ו"צודקות" של "הציבור", ויש את האליטות והממסדים הפוליטיים שמנסים לכאורה לסכל אותן. מדוע רק להתמכר לשוק חופשי, שואל הפופוליסט, אם אפשר גם תחרות וגם מכסי מגן למען הייצור המקומי? מי שמסביר ששני הדברים אינם מתלבשים יחדיו, מנסה לשבש את "רצון העם".

לאומנות, בניגוד לפופוליזם, אינה שואלת מי שולט ומי נשלט בתוך חברה. היא עוסקת ביחסים אחרים, אופקיים – ושואלת מי בפנים ומי בחוץ, או צריך להיות בחוץ. אלה לא יחסי הכוח המעמדיים שמעניינים את הלאומנות, אלא מרכיבים של זהות המכשירים או מטמאים ומדירים פרטים וקבוצות מהאומה. "במדינה הזו אנחנו מדברים אנגלית, לא ספרדית", אמר טראמפ באחד העימותים לפני בחירות 2016. יש לה עוד תכונה, ללאומנות: היא לא שורדת זמן רב בסימביוזה עם רעיונות אחרים. המינויים בממשל שעליהם החליט טראמפ כנשיא, רפורמת המס שיישם והיחסים הטובים שפיתח עם ההנהגה הרפובליקנית הבהירו כי הוא איננו פופוליסט נאמן. זה טבעה של לאומנות: אין סוציאליזם אמיתי בנציונל־סוציאליזם, ואין פופוליזם לאומני לאורך זמן, לא באמת. לאומנות אתנית או גזעית יכולה לחיות בהרמוניה רק עם פשיזם, שאותו היא משלימה באורח יוצא דופן; כל תפיסה אחרת שתוצמד אליה חייבת לגווע. היא חיה בתחושה של איום מתמיד – חיצוני או פנימי – שעשוי לחסל את הזהות הייחודית, הביולוגית והתרבותית של הקהילה הלאומית. פופוליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה עוסקים כולם בקהילה אזרחית, אבל זו תמיד תהיה נחותה בעיני הלאומן. לכן מטבעה, לאומנות תמיד הורגת את הגוף המארח. וזה רגע מסוכן עבור טראמפ; הפופוליזם מאפשר גמישות, אבל הוא הלך והתפוגג אצלו. לאומנות, לעומת זאת, היא מלכודת קרה. כדי להסיר ספק, טראמפ כבר נחלץ ממלכודות מסוכנות יותר.

–