103 בני אדם מהחברה הערבית נרצחו מתחילת השנה, נכון למועד כתיבת שורות אלה, ולמרבה הצער סביר להניח שבינתיים עלה המספר עוד יותר. להלן לקט קצר מפי השר לביטחון לאומי, מפי המפכ"ל ונציגי המשטרה, כשנדרשו לעניין: זו "מלחמה בטרור", מדובר ב"מבצע למיגור הפשיעה", ב"אינתיפאדה בתוך ישראל" וב"אויב מבית".
אלו אמירות שנועדו להצדיק את המהלכים הגזעניים שלהם להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית, שכוללים הצעות להתערבות השב"כ ושימוש במעצרים מנהליים – ביטחוניזציה של השיח שמטרתה הטמעת התפיסה שהפלסטינים אזרחי ישראל הם אויב.
ועדת המעקב לענייני הציבור הערבי בישראל יזמה צעדות מחאה ברחבי הארץ, שיירות כלי רכב יצאו לירושלים ממוקדים שונים ברחבי הארץ והוקם אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה על ש"הממשלה לא נוקפת אצבע לעצירת האלימות בחברה הערבית ומפקירה את הטיפול בפשיעה"; חברי הכנסת הערבים זועקים כבר יותר מעשור על הצפת החברה הערבית בכלי נשק, על הפשיעה שהובילה למספר גדול של מקרי רצח, על כישלונה העקבי של המשטרה בפענוחם, ועל כך שאינה דואגת לשלומם אלא פועלת מולם כגוף ביטחוני.
באופן הזה, במקום לעסוק באכיפת החוק, עוברות הרשויות למצב מלחמה. מדובר במהלכים לא דמוקרטיים ומפלים שמתייחסים לאזרחים הערבים כאיום קולקטיבי. השב"כ הוא ארגון ביטחוני שנועד לסכל פיגועי טרור, והשיטות שהוא נוקט אינן מתאימות לחקירת פשיעה בקרב אזרחים. שימוש במעצר מנהלי מהווה פגיעה בזכויות אדם ובעקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית מתוקנת. את הנהלים הללו, שמפעילה המדינה בשטחים כבר 56 שנים, מציעה כעת הממשלה להחיל על אזרחים ישראלים. ספק אם יש דרך חשיבה מסוכנת מזאת כדי לגרור אותנו למלחמת אזרחים.
רק לפני כשנתיים הפעיל פיקוד צפון נגמ"שים באום אל־פחם וביישובי ואדי עארה, בתירוץ ש"הסמטאות שם מזכירות את דרום לבנון". מובן שצה"ל לא היה מתכנן ומוציא לפועל תמרון כזה באף יישוב יהודי. צה"ל התאמן באום אל־פחם בדיוק כפי שהוא מתאמן בקביעות ביישובי הגדה המערבית. התושבים הם לכל היותר ניצבים.
ממשלות ישראל מתייחסות לפלסטינים אזרחי ישראל — למודי עשורים של אפליה ממוסדת והסתה ממוסדת לא פחות — כאל אויב, ואל הפשיעה בחברה הערבית כאל טרור, ולכן אפשר להוציא צווי מעצר מנהלי לאזרחים ערבים ולחפש בבתיהם בלי צו שופט, ולהכניס את השב"כ לפעילות ביישובים הערבים.
הפלסטינים אזרחי המדינה, שהוחזקו על ידי ישראל הצעירה תחת משטר צבאי, הכירו את כוחות הביטחון של המדינה בעיקר ככוח אויב. יום האדמה מציין טבח של אזרחים ערבים, ואירועי שנת 2000 הם עדיין פצע פתוח. ומעל לכול מרחפת הנכבה: אזרחים ערבים חוששים מהתקדים, ואנשים כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מזכירים להם שוב ושוב שהאזרחות שלהם היא מצב זמני, על תנאי.
לא זו אף זו: החברה הערבית בישראל סובלת מהזנחה מערכתית ארוכת שנים מצד המדינה, שדאגה לתפוס כמה שיותר מאדמותיה ובמקביל למנוע ממנה כל פיתוח. מספר היישובים שבנתה ישראל עבור אזרחיה הערבים הוא אפס, והיא מונעת בעקביות תוכניות מתאר להרחבת היישובים הקיימים. היא גם לא מאפשרת לעיריות הערביות להקים אזורי פיתוח. התוצאה היא עוני שנכפה מלמעלה, רישוש של התושבים הערבים. ועוני מוליד פשע.
אם המשטרה ידעה להתמודד עם ארגוני פשיעה בחברה היהודית בכלים שעמדו לרשותה עד היום, אין סיבה שלא תדע להתמודד עם ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. אך מטרת הממשלה אינה לאכוף את החוק, אלא להכין תשתית תמיכה למשטר עליונות יהודית, שיאפשר להפעיל שתי מערכות חוק נפרדות בתחומי מדינת ישראל על בסיס הפרדה אתנית.
החברה הערבית בישראל היא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
חיים משותפים אינם אפשרות אחת מני רבות — הם הברירה היחידה. עתידנו משותף, אבל עיצובו תובע מאמץ, כנות וקשב, ובעיקר הבנה מצד הממשלה שזכויות אדם אינן ניתנות לחלוקה.
