בראשון הקרוב יצאו אזרחיות ואזרחי טורקיה לקלפיות כדי לבחור נשיא. בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, ואחרי שנים של שלטון שמרוקן את הדמוקרטיה הטורקית מתוכן, כל מפלגות האופוזיציה בטורקיה (כולל המפלגות הכורדיות ומפלגות השמאל הרדיקלי) הצליחו להתאגד. מה שהוביל לאיחוד החריג הזה בפוליטיקה הטורקית היא השאיפה להדיח את המנהיג הנצחי של טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. לפי הסקרים שם מהימים האחרונים, נראה שבפעם הראשונה מזה שנים, יש להן סיכוי מצוין להצליח. אבל זה לא קרה ברגע.
הדרך חזרה לדמוקרטיה
באפריל 2017 יצאה טורקיה למשאל עם היסטורי שיזם המנהיג (שכבר אז היה נצחי) רג'פ טאיפ ארדואן. בעטיו של ניסיון ההפיכה הכושל מצד תומכי פטהוללה גולן ביולי 2016, החל ארדואן מסע טיהורים רחב היקף בשורות הצבא, השירות הציבורי, ומערכת המשפט הטורקית. עשרות אלפי קצינים, פקידים בכירים, שופטים ומרצים הודחו מתפקידם אך ארדואן לא הסתפק בחילופי הגברי במנגנוני המדינה אלא שאף לחרב את מוסדות הרפובליקה הטורקית שהוקמה לאור ששת העקרונות שטבע מייסד הרפובליקה מוסטפא כמאל אטאטורק: רפובליקניות, עממיות, לאומיות, חילוניות, מהפכנות וממלכתיות. ארדואן שאף לשנות את שיטת הממשל הטורקית מדמוקרטיה פרלמנטרית לשיטת משטר נשיאותית, כשלנשיא סמכויות רחבות ושליטה גם על מינוי שופטים.
משאל העם התנהל תחת מצב חירום שהוארך גם לאחר שההפיכה הצבאית שכחה, והוכרע ברוב דחוק של 51% בעד ו-49% נגד. מחנה המתנגדים להפיכה כלל מפלגות מקצוות שונים במערכת הפוליטית, מתומכי ימין איסלמיסטי עד הכמאליסטים החילוניים והשמאל הרדיקלי, שהתאגדו יחד מחשש לגורל הדמוקרטיה (שתמיד הייתה רעועה) בטורקיה. האופוזיציה לארדואן אומנם נכשלה אך הזרעים לשיתוף פעולה פוליטי חוצה מחנות נטמנו.
לקראת הבחירות הפרלמנטריות בשנת 2018 הסכימו רוב מפלגות האופוזיציה לארדואן לרוץ תחת גוש אלקטורלי אחד של ״הברית הלאומית״ (Millet İttifakı) ולעקוף את אחוז החסימה הגבוה שנקבע בטורקיה (10%). מפלגות הברית הסכימו לשתף פעולה סביב מצע רחב של תמיכה בדמוקרטיה ליברלית, הפרדת רשויות, פרלמנטריזם, זכויות אדם ושלטון החוק. הברית הלאומית אומנם נכשלה בבחירות אך שיתוף הפעולה מיתן את הכוח של הקואליציה הימנית קיצונית בהנהגת מפלגת הצדק הפיתוח (AKP) של ארדואן ושותפתו הקואליציוניות האולטרא ימנית מפלגת התנועה הלאומנית (MHP), הבית הפוליטי של ארגון הטרור ״הזאבים האפורים״.
הזרעים הנצו ויצרו שיתוף פעולה שהחל לגבות מארדואן מחיר פוליטי. בשנת 2019 הברית הלאומית הצליחה להתאחד סביב מועמדים מוסכמים בבחירות המקומיות ברחבי טורקיה וניצחו בבחירות בשתי הערים הגדולות – איסטנבול ואנקרה. ההפסד באיסטנבול היה מכאיב במיוחד לארדואן שהחל את הקריירה הפוליטית שלו כראש העיר של איסטנבול שנבחר בזכות הקולות של המהגרים העניים מרחבי טורקיה.
לעשות מקום לכולם
בינתיים, מפלגות האופוזיציה הגדולות התכנסו בפורום משותף תחת השם ״שולחן לשישה״. בהובלת מפלגת העם הרפובליקאית החילונית התכנסו יחדיו מפלגה איסלמיסטית (SAADET), יוצאי המפלגה הלאומנית (iYi), ושלוש מפלגות ימין שמרניות בגוונים שונים (DP, DEVA וה-GP), והחלו יחדיו לדמיין את עידן פוסט-ארדואן. חברות השולחן לשישה הסכימו ב-״מזכר הבנות על מדיניות משותפת״ על קווי מדיניות ברורים לממשלה הבאה ובראשו ההבטחה לביסוס דמוקרטיה ליברלית פרלמנטרית עם הפרדת רשויות ורשות שופטת עצמאית. בצעד חסר תקדים הן אף הסכימו כי יו״ר מפלגת העם הרפובליקאית כמאל קיליצ'דראולו יהיה מועמד מוסכם מטעמן לנשיאות בבחירות הקרובות ב-14 במאי. פירות שיתוף הפעולה כבר צמחו כשקיליצ'דראולו מוביל כרגע בכל הסקרים על ארדואן בפער נוח.
אך שיתוף הפעולה הפוליטי בין מפלגות הברית הלאומית היה כושל אלמלא הסכימו באופן חסר תקדים ליצור את ראשיתו של שיתוף פעולה פוליטי עם נציגי המיעוט הכורדי הבדלני והשמאל הטורקי במפלגת העמים הדמוקרטית (HDP). בצעד חסר תקדים, החליטה מפלגת העמים לתמוך במועמדותו לנשיאות של קיליצ'דראולו (אם כי באופן שקט כדי לא לערער את יציבות האופוזיציה), ואף החלו רינונים על מינוי שר מטעמם בממשלה.
לא זו אף זו, מנהיג ה-PKK המרצה עונש מאסר בכלא הטורקי קרא למיעוט הכורדי לתמוך באופוזיציה בבחירות הקרובות. הדבר שקול לתמיכה פומבית וגורפת של מרואן ברגותי בבני גנץ. כדי להבין עד כמה מדובר בתמיכה חסרת תקדים, אזכיר כי הסכסוך בין הכורדים לממשלה הטורקית גבה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם מאז פרץ בסוף שנות ה-70. גם לשמאל הטורקי משקעים רבים עם הכמאליסטים והימין, כשאלפים מחבריו נרצחו בהתנקשויות פוליטיות בשנות ה-70 ולאחר מכן בחיסולים ממוסדים על ידי השלטון הצבאי בשנות ה-80.
שיתוף הפעולה בין מפלגות ה״שולחן לשישה״, ובינן לבין הכורדים והשמאל, לא מתנהל תמיד על מי מנוחות ומדי פעם האגפים הימניים מוצאים את עצמם מול צפרדעים שקשה להם לבלוע. אבל עם המון מתינות והבנה כי כל פילוג משחק לידי ארדואן והימין האנטי-ליברלי, הם מתקדמים צעד צעד לקראת החזרת השלטון לידיהם.
ויש גם זווית ישראלית
אם אתם חיים בישראל ועד כה לא שמתם לב לנקודות הדמיון הרבות מאוד עם מה שקורה אצלנו, אולי מוטב לקרוא שוב ולשים לב לדמיון בין מפלגת העם לתנועה העבודה, בין ארדואן לביבי, בין הכורדים לציבור הערבי בישראל ועוד ועוד.
שיתוף הפעולה האופוזיציוני בטורקיה מהווה מודל לשיתוף הפעולה הפוליטי שנדרש בישראל כדי שהמחנה הליברלי יוכל להביס את גוש הימין בבחירות הבאות. במחאה כנגד ההפיכה המשטרית הגיע הציבור הליברלי בישראל להישגים רבים, אך ללא תרגום ההישגים ברחוב לכוח פוליטי בפרלמנט יש סכנה מהותית שכל ניצחון יהיה נקודתי והימין האנטי-ליברלי רק ימתין לשעה כושר כדי להנחית מכת מוות על הדמוקרטיה הליברלית בישראל. בדיוק כפי שהממשלה הפולנית נהגה כשהשעתה את הרפורמות האנטי-ליברליות בשנת 2017 והצליחה להעביר אותן בשעת כושר בשנת 2019.
כפי שהוכח בין 2019-2021, אין לגוש המרכז-שמאל יכולת ליצור רוב פוליטי ללא תמיכה של המפלגות של המיעוט הערבי בישראל, וממשלת השינוי לא הייתה קמה ללא השותפות האקטיבית של מפלגת רע״ם המתונה. גם כאן, על האופוזיציה – מאנשי הימין הליברלי כגדעון סער דרך אנשי הממסד הביטחוני כבני גנץ ועד אנשי השמאל והמנהיגים הערבים בחד״ש – להפנים כי יש להתאחד תחת מצע אזרחי-ליברלי רחב. בעד שלטון החוק, בעד זכויות מיעוטים, בעד חיזוק הדמוקרטיה הישראלית.
הצעות שונות כבר עולות כמתן מעמד חוקתי מוגן לציבור הערבי בישראל בתמורה לתמיכתם האקטיבית במועמד המרכז. חשוב מכך, על הגוש הליברלי להגיע לבחירות הבאות עם מועמד מוסכם לתפקיד ראש הממשלה. ייתכן וההסכמה תהיה כי ראש המפלגה הגדולה מבין מפלגות האופוזיציה יזכה לתמיכה רחבה, או כי יש לקיים פריימריז פתוחים לראשות הגוש כשכולם מקבלים את התוצאות בבחינת ״מה שיוצא אני מרוצה״. כך או כך יש להפנים, שכמו בטורקיה, בלי איחוד – הכל יהיה אבוד.
