״הסכמה רחבה״. אם במקרה שאלתם את עצמכם מהו פתרון הקסם לטירוף המערכות שעוברת הפוליטיקה הישראלית – נדמה שזה זה. לוין, נתניהו, גנץ, אפילו הנשיא ביידן – כולם חוזרים על אותה המנטרה: הדרך החוצה מהמשבר עוברת דרך ״הסכמה רחבה״.
ואיך נראה פתרון הקסם הזה? מפתיע או שלא – בדרך כלל הכוונה היא להבנות שיושגו דרך משא ומתן בין ראשי מפלגות בבית הנשיא. כלומר: שיחות חשאיות בחדר סגור עם מומחים מטעם, פוליטיקאים ונשיא המדינה, כאשר הציבור אינו מודע לתוכן השיחות ואינו מעורב בהחלטות. באופן אירוני, כך נראה האירוע שאמור להציל את הדמוקרטיה הישראלית. הדרך היחידה לאיחוי העם ושמירה על השפיות, האלטרנטיבה היחידה למבוי הסתום שהגענו אליו.
הבעיה היא שלא ברור כלל כיצד שיחות כאלה אמורות להשיג הסכמה רחבה. מעבר לדורסנות ולתאוות הכוח של הקואליציה, ולמוניטין של נתניהו כשקרן פתולוגי – הפורמט עצמו גורם בדיוק להשגת התוצאה ההפוכה: הצדדים שבחדר חשדניים וחסרי אמון, משתמשים בתוכן השיחות כדי להשיג הון פוליטי מול הציבור דרך הדלפות ואיומים. מה הפלא שהם לא מצליחים, וכנראה גם לא יצליחו, להגיע להבנות. הציבור, מהצד השני, שאינו מעורב בדבר מכל זה, ניזון מפיסות מידע ולכן מרגיש שהדרך היחידה להשיג שינוי הוא ברחובות.
בעוד שבישראל מה שנתפס כפסגת הדמוקרטיה הוא מפגש של כמה ראשי מפלגות בדלתיים סגורות, במדינות רבות ברחבי העולם אימצו מודלים אחרים שהתבררו כהצלחה אדירה. ביותר ויותר מדינות קמים פורומים שבהם דנים כמה מאות אנשים שאינם פוליטיקאים בסוגיות הבוערות ומנסחים הצעות או קווים מנחים לחקיקה. הדיונים בוועדות אלה נמצאים לרוב בעין התקשורת, ויש קשר רציף וישיר עם הציבור. המשתתפים לעתים נבחרים בבחירות ולעתים בהגרלה, שמטרתה ליצור קבוצה מגוונת של משתתפים שמייצגת את כל שדרות העם. כך קרה למשל, בפרויקטים אמביציוזיים במיוחד של כתיבת חוקה או שינוי חוקה במקומות כמו אקוודור, תוניסיה, צ'ילה, אירלנד ואיסלנד.
ב-2008, קריסת הבנקים באיסלנד הובילה למשבר כלכלי עמוק ולמחאה נרחבת. הציבור האשים את הפוליטיקאים בשחיתות ובאחריות למשבר. כדי לצאת ממנו, החל במדינה תהליך רב-שלבי של ניסוח חוקה, אשר שלב מרכזי בו כלל הקמת פורום של 950 אנשים שנבחרו בהגרלה, ותפקידם היה לנסח עקרונות מרכזיים בארגון המדינה וחוקתה.
אנשים ללא כל רקע פוליטי ישבו זה עם זה, הקשיבו זה לזה ושיתפו בחוויותיהם ובחששותיהם.
התהליך לא היה חף מבעיות, אבל הניסיון המרשים הזה מוכיח כי ניתן לשתף את העם בהחלטות גורליות.
״זה הכל חלומות״ יגידו הציניקנים. ״החברה הישראלית מקוטבת מדי, שסועה מדי״.
אמת, לצאת מתוך משבר חברתי וחוקתי כה עמוק לאסיפת עם רצינית ואפקטיבית זו משימה לא פשוטה. אבל ההיסטוריה הלא רחוקה מלמדת אותנו כי תהליכים דמוקרטיים שכאלו החלו דווקא בעקבות מחאות סערות ותקופות משבר ממושכות. דווקא המשבר העמוק הוא שיוצר את הכורח לכתיבת כללי המשחק מחדש, ומאפשר הקמת מודלים דמוקרטיים שאפתניים שכאלו. אם זה קרה במקומות אחרים, אין סיבה לפסול מראש את האפשרות שזה יקרה גם כאן.
לשמחתי, לאחרונה עלו קולות ויוזמות שמצביעות על הכיוון הנכון. הבולטת מביניהן, היא היוזמה של פרופ' נטע ברק-קורן, שהוצגה לפוליטיקאים ונתמכה על ידי נדב איל ואחרים. ההצעה הזאת מדברת על הקמת אספה בת מאה אזרחים, שחלק נכבד מהם ייבחרו בידי המפגות בכנסת והשאר – בבחירות כלליות. זו יוזמה מבורכת אך היא לוקה בכמה כשלים רעיוניים. בראש ובראשונה, היא אינה מספיק אינקלוסיבית: מצד אחד, המפלגות השונות יבחרו באנשי שלומן והתוצאה תהיה דומה לזו שראינו בבית הנשיא, ומצד שני – גם בחירות כלליות לא מתאימות למצב כרגע בארץ, כאשר השחקנים המרכזיים נכון להיום אינם מעוניינים בפשרה. מה שחסר במצבנו הנוכחי הוא דווקא מפגש ישיר יותר בין אזרחים מכל סקטור באוכלוסיה: בני ובנות הציונות הדתית, חרדים וחרדיות, שמאלנים ושמאלניות, ערבים וערביות – שעד היום לא הביעו את קולם בפומבי ואיננו יודעים מספיק מה הם חושבים על הצעות הממשלה.
הבעיה השנייה עם היוזמה הזאת היא אין בתיאור שלה התייחסות לצעדים שיגרמו לשקיפות ההליך. בסופו של דבר זו עלולה להיות שוב קבוצה קטנה של 100 אנשים שלאו דווקא מייצגים את העם, ושוב, מקיימים דיונים בדלתיים סגורות.
אז הסנטימנט של הצעת פרופ' ברק קורן נכון, אבל כדי באמת להגיע ל״הסכמה רחבה״, צריך משהו שאפתני יותר. ההצעה שלי, בקליפת אגוז: הקמת אספה רחבה, בת כאלף משתתפים, שרובן יבחרו בהגרלה, מה שיאפשר ייצוג מהימן של הדעות הרווחות בציבור. הוועדה תפעל בשיתוף פעולה של ראשי תנועות, אקטיביסטים ומנהיגים-רוחניים. גוף זה ישמע עדויות ממומחים רלוונטיים, כגון משפטנים ואקדמאים, וכן יערוך סקרים אינטרנטיים לראות אם משתתפיו אכן מייצגים את הציבורים מהם הם באים. הוא ינהל דיונים מהותיים על החזונות של הסקטורים השונים לעתיד המדינה, על מנת להבין אחת ולתמיד אם אפשר להגיע להבנות.
אני מציעה שגוף זה יקיים ימים פתוחים שבהם יוכלו אזרחים לבוא ולהשמיע את דעותיהם, ויפתח עמוד פייסבוק וישדר בו דיונים מהותיים המתנהלים לקבלת החלטות בזמן שהם מתרחשים, עם צ'ט פתוח לקהל הרחב.
לבסוף, יציע הגוף הזה עקרונות לשיטת מאזנים ובלמים המקובלת על מרבית המשתתפים, והצעה זו תעלה להצבעה בעם.
נראה שהליך כזה הוא בדיוק מה שהחברה הישראלית זקוקה לו היום. הגיע הזמן שיישמעו הקולות שאינם נשמעים מספיק, ושנדע אחת ולתמיד מה באמת חושבים אנשים שונים באוכלוסיה. אני מאמינה שבתהליך דיון פתוח יתברר כי יש אפשרות להגיע להחלטות שמוסכמות על כלל האוכלוסייה, שכן יש אנשים רבים שחושבים שנחוץ שינוי כלשהו במערכת המשפט, אך לא בדרך שמקדמת הממשלה. ואולי, מעבר להשגת פתרון קונקרטי לבעיות הספציפיות במערכת המשפט, הפלטפורמה הדמוקרטית הזאת תהווה כר פורה להסכמות מרחיקות לכת יותר – בנוגע לעקרונות המנחים והערכים הבסיסיים שעליהם תוכל להיות מושתתת חוקה למדינת ישראל. אם זה קרה במדינות אחרות, עם משברים לא פחות גדולים, זה יכול לקרות גם כאן.
שירה אחישר היא דוקטורנטית לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת London School of Economics and Political Science
