בקיצור: נוח לנו לראות את תושבי עזה כמקשה אחת וכמי שאחראיים לגורלם, ״כי הם העלו את חמאס לשלטון״. אבל המציאות מורכבת יותר, ועל מנת למצוא פתרון ארוך טווח ליום שאחרי, מוטב להכיר גם את הנתונים ואת המחקרים השונים, כדי לבחור בחלופה שיש לה היתכנות להתממש.
לשאלה בדבר מידת התמיכה הפלסטינית בחמאס יש בימים האלה חשיבות מכרעת. מחד, הטענה שהפלסטינים תומכים לחלוטין בחמאס משמשת לעיתים קרובות להצדקת קריאות לענישה קולקטיבית של אוכלוסיית עזה, כנקמה על מתקפת הטרור הברברית של חמאס, ובשם הצהרות כמו "אין בלתי־מעורבים בעזה" יש בשיח הציבורי הישראלי מי שמבקשים לפטור מראש את צה"ל מכל אחריות הומניטרית לתוצאות הלחימה.
מאידך, מידת הפופולריות של חמאס ברצועה משליכה ישירות על מטרות הלחימה בימים אלה ואף יותר מכך על השאלה מי יוכל לשלוט בעזה "ביום שאחרי": מחסות בין־לאומית, דרך שיקום ריבונות הרשות הפלסטינית ועד כיבוש ישראלי מוגבל או לא מוגבל בזמן. מידת ההיתכנות של כל אחת מהאפשרויות תלויה בשאלה באיזו מידה תתנער האוכלוסייה בעזה מחמאס ותהיה מוכנה לשתף פעולה עם שלטון אחר.
לשם כך יש למצוא תשובה אמינה וברורה לשאלה: מה מידת התמיכה של הפלסטינים בחמאס?
אי אמון בשלטון
תשובה אפשרית ניתן למצוא במאמר שפורסם לאחרונה במגזין היוקרתי Foreign Affairs, וחתומים עליו פרופ׳ אמאני ג'מאל, מומחית למדע המדינה ולמזרח התיכון ודיקנית המרכז ללימודי מדיניות ציבורית ויחסים בין־לאומיים באוניברסיטת פרינסטון; וד"ר מייקל רובינס, שמכהן איתה כחוקר ראשי במכון הברומטר הערבי, שעוסק במחקרי דעת קהל בציבור הערבי ברחבי העולם.
על פי הסקר האחרון שערכו השניים טרם המלחמה, וכלל ראיונות עם כ־800 פלסטינים תושבי הגדה וכ־400 פלסטינים עזתים, התמונה ברורה: 67% מהנשאלים בעזה העידו שאין להם אמון כלל בממשלת חמאס, או שיש להם אמון מועט בלבד. 72% אף סבורים שהמוסדות הממשלתיים של חמאס נגועים בשחיתות במידה גדולה או בינונית, ומיעוט זניח סבור שנעשים צעדים משמעותיים כדי לטפל בבעיה זו.
לפיכך, מרבית העזתים לא היו מצביעים למנהיג חמאס אסמאעיל הנייה לו היה מתמודד בבחירות: בשאלת ההתאמה לנשיאות הוא זוכה בסקר רק ל־24% תמיכה, ואומנם עוקף את יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (12%), אולם משתרך מאחורי מרוואן אל־ברגותי, חבר הוועד המרכזי של פת"ח שמרצה עונש מאסר בכלא הישראלי (32%).
האכזבה מחמאס חורגת מהרמה הפרסונלית גם לרמה המפלגתית: רק 27% מהנשאלים בעזה בחרו בחמאס כמפלגה המועדפת (ירידה מ־34% בסקר מ־2021) לעומת 30% שתמכו בפת"ח.
הסיבות לכך רבות ומגוונות, וסקר הברומטר הערבי מצביע על כמה מהן. ראשית, בין השנים 2021-2011 עלה שיעור העוני בעזה מ־39% ל־59%, ו-75% מתושבי הרצועה מדווחים שהם חווים מחסור במזון זמין ובכסף לקנייתו. מרבית הנשאלים האמינו שמצב זה נגרם בשל ניהול ממשלתי לקוי או בשל אינפלציה (30% ו־26% מהנשאלים בהתאמה), ורק 16% מהם סברו שהמצור שמטילה ישראל על עזה הוא הגורם למשבר התזונתי והכלכלי.
לצד העוני והרעב, שלטון חמאס מעורר תסכול גם במה שקשור לדיכוי הפוליטיים שמאפיינים אותו: רק 26% מהנשאלים סבורים שממשלת חמאס ברצועה מגיבה לצורכי הציבור, והתשובה הפופולרית ביותר לשאלה "כיצד ניתן להשפיע על תפקוד הממשלה?" היא "אי־אפשר". מרבית הנשאלים מאמינים שאין כל דרך למתוח ביקורת על שלטון חמאס באופן פומבי, ושהדרך היעילה ביותר להשיג שיתוף פעולה מרשויות חמאס היא באמצעות קשרים אישיים.
מטבע הדברים, מנקודת מבט ישראלית השאלה הקריטית אינה אם הציבור העזתי רואה את חמאס כשליט אפקטיבי וקשוב, אלא עד כמה האוכלוסייה בעזה מזדהה עם מדיניות הארגון הניצית והאלימה החותרת להשמדת ישראל.
על פי סקר הברומטר הערבי, גם בנושא זה חמאס איננה מייצגת את הפלסטינים בעזה. רוב המשיבים (54%) תמכו בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני לפי מתווה "שתי המדינות", קרי הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שתחיה בשלום לצד ישראל. 10% הביעו תמיכה ב"קונפדרציה ישראלית־פלסטינית של שתי מדינות עצמאיות הקשורות זו לזו באופן עמוק ומתירות תנועה חופשית של אזרחים", ועוד 9% תמכו בהקמת מדינה אחת דו־לאומית. כלומר, 73% מאוכלוסיית עזה תומכים בפתרון בדרכי שלום. רק חמישית מהנשאלים תמכו בסיום הסכסוך באמצעות עימות צבאי ש״יביא להשמדת מדינת ישראל״, ושלא במפתיע בתוכם היה רוב ברור (77%) של תומכי חמאס.
הנתונים מלמדים כי ערב ה־7.10 הייתה ממשלת חמאס בעזה קרובה למשבר לגיטימיות. לכאורה, ממצאים אלה עשויים דווקא לעודד את ישראל להמשיך בניסיון הנוכחי לחסל באופן צבאי את שלטון חמאס ברצועה כדי להציע לעזתים חלופות.
עם זאת, לדברי עורכי הסקר ההיסטוריה מראה אחרת, והם טוענים כי המבצעים הצבאיים של ישראל בעזה מגבירים את שיעורי התמיכה בחמאס ברצועה. דווקא בעיתות הפוגה, כאשר תנאי החיים משתפרים והסכנות פוחתות, שיעור התמיכה בפתרון מדיני עולה, ובמקביל תנועת חמאס מאבדת את הפופולריות שלה.
מה קרה ב־2006
תשובה אחרת לשאלת התמיכה הפלסטינית בחמאס סיפק לאחרונה הסופר והמרצה ג'יימס זוגבי, ראש שדולה בשם "המכון הערבי־אמריקני", המתמחה גם הוא בסקרי דעת קהל בחברות ערביות ובחברה הפלסטינית. במאמר שפרסם בעיתונים ערבים חשובים באנגלית ובערבית מראה זוגבי כי בסקר שערך המכון שבראשותו בעזה ביולי האחרון, רק 11% מהנשאלים הזדהו כתומכי חמאס, לעומת 32% המזוהים עם פת"ח.
על אף הנתונים הללו, יש הטוענים כי תושבי עזה אשמים במתקפת ה־7 באוקטובר גם אם הם אינם תומכים בחמאס כיום – ולו מפני שהם אלה שהעניקו לו את השלטון בבחירות בשנת 2006.
לדברי זוגבי, מדובר בטענה לא הוגנת, המשקפת גם חוסר הבנה של המציאות הפוליטית סביב אותן בחירות. למעשה, בסקרים שנערכו ערב הבחירות הגיע שיעור התמיכה בחמאס ברצועה רק ל־29% לעומת 34% תמיכה בפת"ח. חמאס זכתה בסופו של דבר ברוב דחוק בלבד, בשל אופן החלוקה של המושבים ובשל פיצול פנימי בפת"ח.
אפילו אם מתעקשים לראות את אירועי 2006 כניצחון מהותי של חמאס על חשבון פת"ח בציבור העזתי, טוען זוגבי כי בשנת 2006 חשבו מרבית הפלסטינים שפת"ח וחמאס מושחתות במידה שווה, היו מיואשים לחלוטין מהשאלה המדינית ומהשאיפה למנהל תקין, והתמקדו בשאלות מקומיות יותר כמו שחרור האסירים הפלסטיניים וחיזוק ביטחון הפנים ברחוב הפלסטיני.
ב־2006 הפלסטינים פשוט לא העריכו שהשלום עומד על הפרק: בסקרים שנערכו באותה עת ושאלו "למי היית מצביע אילו הייתה לכך השפעה על הסיכויים למשא ומתן לשלום עם ישראל?" רוב מכריע של הפלסטינים – כולל 70% מאלו שהתכוונו לתת את קולם לחמאס – השיבו שהיו מצביעים לפת"ח.
לאור עובדות אלה, סבור זוגבי כי אמירות כמו "בעזה אין בלתי־מעורבים" ו"אוכלוסיית עזה הביאה את המלחמה על עצמה" נובעות מדימוי של הפלסטינים כפראים, אלימים ומסוכנים, ומסגורם ככאלה נועד להצדיק את נישולם ואת דיכוים.
אציין כי הסקרים הללו משקפים את דעת הקהל בקרב הציבור העזתי על סיפו של אחד האירועים המטלטלים ביותר בתולדות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, ולא כפי שהיא עתה, בעיצומו. סביר להניח שאירועי השבועות האחרונים ישנו את דעת הקהל שמשתקפת בסקרים אלה, וניתן רק לקוות שיהיה זה שינוי חיובי.
איתי מלאך הוא מתרגם וכותב בצוות ״פרויקט אופק״ של מכון ון ליר בירושלים והפורום לחשיבה אזורית.
