בקיצור: לא מעט ביקורת ספגה מערכת בריאות הנפש בישראל בשנים האחרונות, גם בין עמודים אלה. במשך שנים היא יובשה, ומתמודדי הנפש ומשפחותיהם הופקרו לסטיגמות השליליות, הוזנחו וסבלו מהזנחה ומהשפלות. המערכת הזו אומנם עודנה במצוקה קשה, מצוקה שצפויה להתגבר בעקבות הטראומה שחווים רבים מאוד מאזרחי ישראל, אך מתוך המלחמה זרחו גם נקודות אור שמהן ניתן ללמוד על הדרך שבה יכולה וצריכה מדינת ישראל להתנהל – גם בתחומים אחרים. הסיפור של עמותת ״לב בטוח״ הוא נקודת אור כזו.
מאז ה־7 באוקטובר, מיליוני אזרחים בישראל מסתובבים בתחושת פחד משתק, חווים שוב ושוב שחזור של המראות שאותם ראו במהדורות החדשות, מתקשים בריכוז, נמנעים מקשר, דרוכים וקופצים מכל גירוי, חווים בושה, אשמה ודיכאון, כועסים, חסרי אמון.
כל אלה הם תסמינים של פוסט־טראומה, שנראה כי מדינת ישראל כולה סובלת ממנה – באופן קולקטיבי, כחברה. כשהמלחמה הזו תסתיים, סביר להניח שרבים מאוד מאיתנו נזדקק לטיפול – כפרטים וכחברה. עבור מדינה שהפקירה את מערכת בריאות הנפש הציבורית שלה, הזניחה את מתמודדי הנפש ואפשרה למערכות לרמוס אותם – זו בשורה עגומה למדי.
ובכל זאת, בתוך החושך הגדול, בתוך האימה, יש גם סיבות לתקווה. כמו במקרים אחרים שקשורים למלחמה הזו, ראשיתה של התקווה בחברה האזרחית, בהתארגנות של בודדים וקהילה, אבל אחריתה בשיעור שאם רק נלמד ממנו, אולי כאשר כל זה יסתיים נוכל לצאת לתהליך החלמה.
״אנחנו חלק מהם״
בבוקר ה־7 באוקטובר, בילו כ־4,000 בני אדם בשלוש מסיבות בעוטף עזה – מרביתם בנובה, מסיבת הענק ברעים. שעות אחדות לאחר מכך, יותר מ־300 מהם כבר לא היו בין החיים, עוד עשרות נפצעו או נחטפו, ושיעור גדול מבין אלה ששרדו, מתמודדים עם ראשיתה של פוסט טראומה.
טל זגורסקי, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, פעילה בארבע השנים האחרונות ב״חוף מבטחים״ – ארגון שמקים ״מרחבים בטוחים״ בפסטיבלים, בעיקר של טראנס, לצורך מתן מענה למבלים שחווים מצוקה בעקבות שימוש בחומרים משני תודעה, אלכוהול או בשל מצוקה אחרת. ביום שישי היא עוד הייתה במתחם בנובה, ואחר הצהריים חזרה לביתה.
בשבת בבוקר, היא התעוררה כמו כולנו לתוך הסיוט הזה וביחד עם חבריה, החלה מייד לפעול. ״הבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי לתמוך באנשים שהיו שם״, היא אומרת. ״לי היה חשוב שידעו שיש מטפלים שיודעים שהם היו במסיבות טראנס ואולי צרכו חומרים משני תודעה. שידעו שאנחנו איתם, ושאם הם צריכים לדבר על מה שקרה – אנחנו חלק מהם״.
בתוך זמן קצר מאוד, התארגנו שמונה מטפלים, דיברו ביניהם בווטסאפ, גייסו מטפלים, שיתפו פעולה עם מתכנתים, קיבלו סיוע מכל מי שהתבקש, הרימו אתר ויצאו לדרך. ״המון אנשים התנדבו לקחת בזה חלק״, היא מספרת. ״פתחנו אתר לפניות ומוקד טלפוני, והגיעו המון אנשים שהיו במסיבות. התחלנו לקשר בינם לבין המטפלים, שהתחילו משלוש פגישות בהתנדבות. בתוך שבוע היו לנו 400 מטפלים ו־1,700 פניות מצד אנשים שביקשו סיוע״.
ההתארגנות הזו הפכה לעמותת ״לב בטוח״ – פרויקט בריאות נפש, שמאחוריו קהילה חזקה ומרשימה. ״היה חסר ארגון שיודע לתת סיוע נפשי מיודע פסיכדליה עם התמחות בטראומה״.
הבחירה להתמקד תחילה בשורדי המסיבות, נבעה מההתמחות הספציפית של המטפלים, אך גם מהעובדה שלתושבי עוטף עזה או לחיילים, למשל, ישנו מענה בדמות ״נוהל חרדה״ – המתבסס על תגובה מהירה לאירועי טראומה, ומתנהל על פי חלוקה גיאוגרפית. מכיוון שהמשתתפים מהמסיבה הגיעו מכל רחבי ישראל, הפכה בעצם העמותה למרכז חוסן כלל ישראלי.
כשהמדינה מתגייסת
עשרות שנות ניסיון מצטבר בטיפול במסיבות, נגישות לשטח, אמון גבוה מאוד מצד הקהילה ומסירות מלאה, אפשרו לשמונת מייסדי ״לב בטוח״ לתת מענה מהיר לאלפי המשתתפים במסיבות – מענה שבמקרים רבים הוא ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה.
״ידענו איפה הלקונות, הכרנו את נקודות התורפה של חיבור בין מטפל למטופל, את הבירוקרטיות המסורבלות, ידענו מה עלול לעכב אותנו ומול מה נעמוד״, מסביר יאיר גרינבאום, מומחה לחילוץ מתמודדי נפש במגנוס, ואחד ממייסדי העמותה. ״ברגעים הראשונים, כמובן, אתה לא עושה את החישובים האלה אלא פועל. בשבועיים הראשונים עבדנו, אכלנו, ישנו, עבדנו, אבל היה לנו את הזיכרון השרירי איך להרים מערכים כאלה״.
במשך כל החודש הראשון, הובילה את הפעילות החברה האזרחית בדמות אנשי העמותה. ״היו איתנו בקשר נציגים רשמיים, בעיקר מהרווחה – המשרד התנפל על הנושא מהשבוע הראשון והיה אקטיבי. גם משרד החינוך נתן עבודה, ומשרד הבריאות נתן מענה כשהיינו צריכים״, הוא אומר. ״צריך להבין שלעומת משרד הבריאות, יש לנו יתרון בתחום הזה. אנחנו טוסטוס, הם משאית פול־טריילר. אנחנו יכולים להגיב בצורה גמישה ודינמית לצרכים בשטח״.
עם זאת, בזכות הפעילות הזו, התגייסה גם המדינה באופן מלא. ״כשהבינו שאי אפשר להציע טיפול רק כשהבעיה תתקבע, הם עשו את ההתאמות״, הוא ממשיך. ״ביטוח לאומי, הקואליציה לטראומה ומשרד הבריאות אישרו כולם את ׳נוהל חרדה׳ במהירות. לפני שבועיים אישרו 24 טיפולים בתשלום של 300 שקל למפגש לכל מטופל. אתמול הייתי בישיבה בשולחן עגול של מגזר שלישי וממשלתי. האם הייתי רוצה יותר שיתופי פעולה? כן. אבל היה עם מי לדבר, היה מענה״.
צילום: AP | Ariel Schalit
גם את הרעיון הבסיסי של ״לב בטוח״ רצוי לאמץ במוסדות לבריאות הנפש בישראל. ראשית זו התפיסה הלא־שיפוטית. ״בעולם בריאות הנפש יש עדיין ׳בתי משוגעים' – בתים שבהם מחזיקים אנשים שמוגדרים משוגעים, מסכנים, קטנים, שיפתחו כולם טראומה״, אומר גרינבאום. ״זה לא נכון. יש חלקים מאוד בריאים. מי ששרד הוא חלק בריא. מי שעשה החלטות נכונות בריא. ולא כולם בעולם צריכים טיפול, כולל מי שעבר חוויות קשות. זו הגישה שלנו – חוסר השיפוטיות, הספציפיות, ההתאמה.
״כשאתה יוצא מהנורמה – להט״ב, אורח חיים שונה מזה של החברה שבה אתה חי, אורח חיים טקסי שונה, שימוש בחומרים משני תודעה – רוב הקליניקות בעולם המערבי מסתכלות על היציאה מהנורמה כמשהו פתולוגי״.
כלומר, החברה עצמה רואה בעצם היציאה מהנורמה תוצאה של טראומה או גורם לה. ״חלקם ניגשו לטיפול וסיפרו שהיו במסיבה ותחת שימוש, וספגו תשובות של ׳למה אתם הולכים למסיבות?׳ כאילו הם לא בסדר בבחירות שלהם״, הוא ממשיך. ״חוויית הקורבן שוחזרה שוב ושוב: היא התחילה בתקיפה במסיבה, ואז כשלא חילצו אותם משם, ואז כששום דבר לא תפקד בבית, ואז שוב בטיפול.
מה שמעתם מהם?
״שמענו בעיקר חבורה מאוד מבולבלת, עם דיסאוריינטציה. קלאסי לצאת מאירוע של שמחה ורגשות חיוביים ואופוריה, לתוך חוסר ביטחון מוחלט ופגיעה במרחב ובגוף ובנפש, עם הרבה שאלות על ׳למה׳: למה זה קרה? למה אני שרדתי והם לא? יש המון האשמת הניצול והאשמה עצמית. יש חוויה של אכזבה מהעולם, מהאוטונומיה, מהנסיבות. אנשים שנשרפו להם כל הגבולות. התאכזבו מכל הכיוונים. תחושה של קושי ליצור קשר עם בני אדם, בסגנון ׳אנחנו׳ ו׳הם׳: ׳הם לא כמוני׳, ׳הם לא יבינו אותי׳״.
״לאחר מאורע טראומטי לעיתים יש שינויים מחשבתיים ותפיסתיים סביב עצמי האחר והעולם, שמשפיעים על התחושות, הקשרים הבינאישיים והתפקוד לאחר מכן״, משיכה זגורסקי. ״למשל ׳העולם מסוכן׳, ׳אין על מי לסמוך׳, חשיבה של הכול או כלום, שחור לבן״.
מצד שני, מתוך אותה מציאות אפשר לייצר גם החלמה. למשל, בשאלה אילו פעולות עשיתי שזיכו אותי בחיים שלי. ״בטיפול אפשר גם לארגן את הנרטיב של מה שקרה לי מחדש״, מסבירה זגורסקי. ״כשמדברים על מה שקרה לי אפשר גם להתחבר לכוחות: ׳אומנם לא הצלחתי להציל אחד, אבל הצלחתי להציל את האחר. עזרתי לזה או לזו. המפתח הוא בהכרה באובדנים, בקושי ובכאב, לצד חיבור לכוחות שהיו לי באירוע ומתוך זה גם לשאוב כוחות להמשיך יחד עם הכאב, שיקום האמון בעצמי, באחרים ובעולם״.
אטון מוסיפה: ״לפעמים המשפחה לא מבינה בהכרח מה עובר על הניצול, יש שיפוטיות, חוסר הבנה. זה מרכיב משמעותי ביכולת של אדם להחלים. יש גם משפחות שחוות טראומה משנית, ששמעו את החוויות של הקרובים. והפוקוס לא עליהם. חושבים שהם לא צריכים טיפול, אבל הטראומה המשנית יכולה להפוך לטראומה, וגם בהם צריך לטפל״.
צילום: AP | Maya Alleruzzo
חומת הפסיכדליה
מלבד הסיוע למטופלים, בעמותה נרתמו במהירות גם למחקר – בין השאר על השפעת חומרים משני תודעה על הטראומה, יחד עם אוניברסיטת חיפה. נתונים ראשונים, שמתכתבים גם עם נתונים אחרים מהעולם, מלמדים שסוגים מסוימים של חומרים משני תודעה, הובילו לכך ששיעור גבוה מאוד מהמשתמשים בהם לא פיתחו תסמינים של פוסט טראומה.
״לפרופסור רועי סלמון, ממקימי העמותה, יש מעבדה לחקר המוח ולחקר המודעות והעצמי באוניברסיטת חיפה, וזה מה שהוא חוקר״, מספרת אפרת אטון, המנכ״לית. ״זה מחקר של ארבע שנים שכולל שאלונים, ראיונות, שעוני דופק, בדיקת איכות שינה, אם־אר־איי כפול ועוד״.
תוצאות המחקר אינם העיקר כרגע, אלא המודל שיכולה לשמש העמותה לפעילות אזרחית־ממשלתית משותפת, כדי לתת מענה מהיר גם במקרים אחרים. ״מכבי העולמי התגייסו ונתנו לנו מרחב בכפר המכביה״, משתפת אטון. ״ולתוך זה נכנסה גם המדינה: ׳הקואליציה לטראומה׳ עובדת עם המדינה כבר שנים, ובין השאר בזכות ההתגייסות שלה, הוסיפו טיפולים והעלו את המחיר של שעת טיפול מ־190 ל-300 שקל. נוסף על כך, המדינה הכירה בעמותה והעבירה אליה מטופלים״.
"הצלחנו להרים מערך כזה בזכות הירתמות מדהימה של תורמים ושותפים – פדרציית ניו יורק והתנועה למאבק באנטישמיות תמכו בנו משמעותית וסייעו לנו לעבור ממערך התנדבותי למערך מבוסס ומתפקד, לצד תמיכה מאוניברסיטת חיפה, עמותת עמך וקרן רש"י הצלחנו לבסס את המערך התפעולי של הארגון"
מה ניתן ללמוד? ״הגמישות״, אומר גרינבאום. ״נוצר פול של מטפלים ומטפלות וסביב זה התאגדה שיטה. הבנו שצריכים להיות קשובים לצרכים, אבל להיות מחוברים למה שקורה בפרויקטים אחרים ברמה הלאומית. יש גם עוצמה מאוד גבוהה במגוון: שאפנו לכמה שיותר אנשי ונשות מקצוע, כדי ליצור שכבות: קבוצת מטפלים, קבוצת שווים, קבוצת הדרכה כללית, קבוצת הדרכה ספציפית״.
מה עוד עשיתם נכון?
״חיבור לאוכלוסייה שעובדים איתה; הרשתיות – חיבור למקורות מימון ולמוסדות, תוצאה של קהילה״, אומרים גרינבאום וזגורסקי. ״הגעה לשטח בלי הנחה שאנחנו יודעים הכול, אלא מתוך הנחה שכל אחד מומחה לעולמו, ויש שורדים ושורדות שמייעצים לנו. כך למדנו לא לקרוא להם ׳ניצולים׳, כי אף אחד לא הציל אותם. עוד למדנו לא לחכות שיהיה הכול. להתחיל לזוז מהר, ולהבין שהמוצר ישתפר עם הזמן. וגם: חשוב להביא ייעוץ חיצוני. מה שהציל אותנו, זה שהיו איתנו אנשים שמתעסקים בעריכת דין ואסטרטגיה. ומעל לכול – יצירת שיתופי פעולה, חיבור למאמצים קיימים. לא צריך להמציא את הגלגל״.
