בקיצור: סקר של אוניברסיטת רייכמן שנערך במהלך המלחמה, מגלה שבעוד הממשלה והכנסת ממשיכים להידרדר וזוכים לאמון ציבורי מינימלי ביותר, דווקא התקשורת מצליחה להתאושש ממשבר האמון. היא עושה זאת בזכות ההחלטה להפסיק להרכין את ראשה בפני המתקפות של נתניהו ואנשיו. נתון מעודד נוסף: החברה האזרחית זוכה לאמון חסר תקדים.
ישראל נמצאת עמוק במשבר אמון. בשנה שעברה פרסמנו ספר תחת הכותרת "משבר אמון – השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה״ (רסלינג, 2022), ובו עסקנו בהרחבה במושג האמון, ובתופעה של ירידת אמון הציבור במוסדות המרכזיים של הדמוקרטיה והחברה – כלומר בנבחרי הציבור, בכנסת, בממשלה, במוסדותיה של הממשלה, וכן בתקשורת הממוסדת והמקצועית, במערכות המשפט, אכיפת החוק, ואפילו הבריאות והמדע. הממצאים שלנו היו חמורים ומדאיגים, ודיברנו באופן גלוי על התפוררות של החברה הישראלית.
אולם, גם כחוקרים ותיקים של אמון הציבור במוסדות החברה, לא יכולנו לצפות את שהתרחש בישראל בשנה וחצי שחלפה מאז פרסום הספר שלנו.
היסטוריה של משבר
השנים 2020 עד 2022 היו שנים קשות לא רק בישראל אלא בעולם כולו. גם משבר בריאותי שהביא נגיף הקורונה, גם המשבר הכלכלי שבא בעקבותיו, וגם משבר אמון רחב יריעה שגלש לתחום הפוליטי, ובא לידי ביטוי במדינות רבות בעולם. בארה"ב למשל, הוא התבטא בסירוב של הנשיא שהפסיד בבחירות, דונלד טראמפ, ורבים מתומכיו, לקבל את תוצאות הבחירות של 2020.
בישראל התבטא משבר האמון בסדרה של חמש מערכות בחירות, מ־2019 ועד 2022, שסימנו את חוסר היציבות של המערכת הפוליטית, ואת הקושי לייצב בישראל ממשלה שזוכה לאמון ציבורי רחב.
אולם כל אלה לא היו אלא הקדמה למהלך המדהים שבו פתחה הקואליציה שנבחרה בסופו של התהליך בישראל, עם רוב של 64 חברי כנסת. רוכבים על נמר חוסר האמון הציבורי כלפי מערכות השלטון, החוק, המשפט ואכיפת החוק, ועל הסתה רבת שנים נגד התקשורת, השיקו הקואליציה והממשלה מהלך מרחיק לכת שאותו כינו "רפורמה משפטית" שעניינו שינוי משטרי בישראל, ביטול עליונות המשפט, והכפפה מלאה של מערכת אכיפת החוק, לממשלה ולכנסת.
המהלך הזה לא יכול היה לצאת לדרך אם לא היה בסיס רחב של הסכמה בקרב חברי הממשלה, הקואליציה ותומכיהם בציבור הרחב, על כך שהמערכת המשפטית אינה ראויה לאמון.
משבר האמון הנמשך של המערכת המשפטית, לרבות יועצים משפטיים, המשטרה, פרקליטות המדינה, ובסופו של יום, בית המשפט העליון, הכין את הקרקע למהלך הפוליטי והמשטרי, שמטרתו להכניע את עצמאות המערכת המשפטית, ולמנוע את יכולתה לבקר ולאזן את הרשויות האחרות. רבים ראו בכך איום של ממש על קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
המשך טבעי למהלך של "הרפורמה המשפטית" שהושק בינואר 2022, היה מהלך מקביל ודומה של רפורמה תקשורתית. כמו הרפורמה המשפטית, גם ה"רפורמה התקשורתית", נועדה להכפיף את התקשורת לממשלה, וגם היא נשענה על הטיעון שהתקשורת אינה ראויה לאמון, וכי ערוצי השידור המרכזיים בישראל – ערוצים 12 ו־13 – הם ערוצי תעמולה של השמאל והם ״ערוצי תבהלה״, כלומר הם אינם משרתים את הציבור ואינם ראויים לאמונו.
כדי לקדם את המהלכים החריפים האלה, ונוכח התנגדות של חלקים נרחבים בציבור הישראלי, רבים מהם מהממסד הביטחוני ומשירות המדינה, נולד מהלך נוסף ומשלים, שעיקרו ערעור אמון הציבור בממסדים האלה.
הטענה של הממשלה והקואליציה, ושל תומכיהם בתקשורת, הייתה כי גם הממסדים האלה אינם ראויים לאמון, הם שמאלניים בהשקפת עולמם, ועוינים את הדת היהודית. כך הוכשרה בישראל פגיעה במשטרה, בראשי הצבא, ובפקידות הבכירה. שרים בממשלה השתלחו ברמטכ"ל ובאלופי צה"ל כמו גם במפכ"ל המשטרה, כאשר אלה לא שירתו באופן מלא את הדרישות הפוליטיות של שרים כמו השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, והשר הנוסף במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', המכהן גם כשר אוצר.
האסטרטגיה הפוליטית של ניצול "משבר האמון" במערכת אחת (מערכת המשפט), כדי לתקוף אותה, להחליש אותה ולחזק מערכת אחרת (הממשלה), הצליחה מעבר למשוער.
כך משבר האמון במוסדות המדינה הביא למשבר משטרי וחוקתי. חוקים שמטרתם לשלול את סמכותו של בית המשפט העליון עברו בכנסת, והגיעו לדיון בפני בית המשפט העליון. כך למשל בחוקלביטול עילת הסבירות המנהלית, שנחשבת לעילה מרכזית בביקורת השיפוטית של בית המשפט על החלטות המנהל הציבורי והשלטון.
צילום: AP | Avi Ohayon
מתוך השפל
ממש באותו הזמן, כאשר משבר האמון נמצא בשיאו, והמשבר החוקתי מתגלגל לקראת הכרעות קשות בבית המשפט העליון, ואולי ברחובות, הגיעה שבת ה־7 באוקטובר.
המלחמה פרצה כאשר הן ממשלת ישראל והן התקשורת הישראלית נמצאות בנקודת שפל חסרת תקדים בנושא אמון הציבור. צה"ל, לעומת זאת, הצליח לשמור על דרגה גבוהה יותר של אמון, כפי שבא לידי ביטוי בסקרי דעת הקהל הקבועים שנערכו במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן לאורך כל התקופה בשנת 2023.
כמי שחוקרים את נושא אמון הציבור בתקשורת שנים רבות, מדובר בשפל היסטורי, שהתבטא גם בנתונים של המכון לחירות ואחריות, כמו גם נתונים דומים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. שפל מתמשך שהוא תוצאה של גורמים רבים, וביניהם יש מקום נכבד למתקפות חסרות התקדים של ראש הממשלה והממשלה על ערוצי השידור המרכזיים שכונו באופן כמעט רשמי, "ערוצי תעמולה", "ערוצי תבהלה" (כמה אירוני), שלא לומר "אל ג'זירה".
ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל היו לכודים זמן רב במשבר האמון, והם נמצאים בתווך בין הרשתות החברתיות והעולם הדיגיטלי המוצפים בפייק ניוז, ומוקפים בסביבה עולמית ואמריקאית של משבר אמון מתמשך בעיתונות ובתקשורת הממוסדת.
האסטרטגיה של ערוצי השידור וחברות החדשות הגדולות שלנו הייתה לנסות לקרוץ לכל הקהלים, "לאזן" ולתת לכל אחד את העיתונאי, הכתב או השדר שהוא יכול להזדהות איתו. התוצאה הייתה גרועה ביותר – אובדן אמון מתמשך, שהרי כל אחד קיבל לְּצד העיתונאי "שלו" גם את הצד השני, שעִצבן אותו, עורר בו חוסר אמון, וחיזק את התחושות השליליות שלו כלפי הערוץ והתקשורת בכלל. הנתונים הצביעו על שפל, ולא ניכר סימן להתאוששות.
באווירה הזו, היוצא מהכלל הוא ערוץ 14, שהתחיל כערוץ מורשת, והפך לערוץ אקטואליה בעל אידיאולוגיה ימנית. הערוץ לקח את נושא חוסר האמון צעד קדימה, ואמר לעצמו, אם ממילא אין לציבור אמון בתקשורת, בואו ניתן להם את השקרים שהם רוצים, את הסיפור שהם אוהבים, את הנרטיב והדיון שהם רוצים לשמוע על פי השקפת עולם דתית וימנית, בלי קשר הכרחי למציאות או לעובדות.
הערוץ לא טרח להקים חברת חדשות מבוססת כתבים בשטח ועורכים שבודקים את דיוק הדיווחים, אלא להפך, בנה מתכונת שידורים של אולפן בו מופרחות דעות ואמירות חסרות אחריות ללא ביסוס עובדתי.
פייק ניוז, שקרים, תיאוריות קונספירציה וסיפורי כזב הפכו לבסיס מתכונת השידורים של הערוץ והביאו לעלייה משמעותית בשיעורי הצפייה בערוץ 14, שעקף למשך זמן מה את ערוצים 11 ו־13 בשיעורי הצפייה במהדורת החדשות, ונשאר שני רק לערוץ 12.
את חוסר האמון בתקשורת הממוסדת רתם הערוץ לטובתו, כאשר המסר הוא "אתם הרי לא מאמינים להם, אז בואו לשמוע את האמת אצלנו". אמת במובן של סיפורים וגם שקרים שאתם אוהבים לשמוע. ניצול "משבר האמון" של גורם אחד (התקשורת הממוסדת) כדי לסחוט אהדה לגורם אחר (ערוץ 14), התגלה שוב כאסטרטגיה שעובדת אצל חלקים בציבור הישראלי.
צילום: AP | Ohad Zwigenberg
הזדהות ואמפתיה
האסון הנורא של שבת השחורה ה־7 באוקטובר, תפס את ערוצי השידור בנקודת שפל, אך גם העיר אותם למציאות חדשה. רוב המנהלים, העורכים, הכתבים והשדרים, שמו בשבועות הראשונים בצד את האסטרטגיה של ללכת בין הטיפות, לאזן בין ימין ושמאל, להיזהר בכבודם של השקרנים והמסיתים מהממשלה, ואימצו, אולי בלי דעת, אסטרטגיה חדשה, מפתיעה. אסטרטגיה של ניצול משבר האמון בגוף אחד ("הממשלה") כדי לחזק את האמון במערכות אחרות. במקרה הזה הצבא, ארגוני התנדבות אזרחיים, וגם התקשורת עצמה.
חוקרי תקשורת יודעים שבעת מלחמה התקשורת הופכת מגויסת. זה כמעט בלתי נמנע. הרי כולנו חלק מהמאבק – אנחנו והילדים שלנו משרתים בצבא, ואנו קורבנות הטרור של החמאס.
ההזדהות היא עמוקה, הכאב הוא של כולנו, והדמעות של הכתבים והשדרים הם אותנטיות ונוגעות ללב של כל צופה. גם במלחמת עזה הנוכחית, התקשורת מגויסת. הכותרות והסיסמאות של השידור הם "יחד ננצח" ודגל ישראל מתנפנף בצד המסך. דובר צה"ל ודוברי פיקוד העורף מאיישים את האולפנים באופן רציף ויומיומי, והשידור כולו מגויס לטובת המערכה, לרומם את רוחו השפלה של העם אחרי המכה הנוראה שקיבלנו, לחזק את רוחם של הלוחמים ושל המשפחות בעורף. כל זה צפוי וחיוני.
אולם הפעם קורה גם משהו חדש, סיקור ודיווח שונה שלא היה מעולם, ודאי לא בזמן מלחמה, בטח לא בימיה הראשונים והסוערים המחייבים התגייסות ואחדות.
ההתגייסות של התקשורת היא לטובת העם, עם ישראל הנמצא במאבק על קיומו; היא לטובת צה"ל, שמאז ומתמיד זוכה לאמון גבוה בקרב הציבור. אולם התקשורת לא רק שלא מגויסת לטובת הממשלה, אלא להפך, מגלה בה חוסר אמון מוחלט ומנצלת את הרגע כדי לחדש את האמון של הציבור בה עצמה, בתקשורת, שהופכת להיות נציגה של העם, מול הממשלה.
כתבים ושדרים שעשו עד המלחמה מאמץ גדול להיות מאוזנים וממלכתיים, אמרו ודיווחו בימי המלחמה הראשונים באופן מפורש שאין להם אמון בממשלה, שהיא לא מתפקדת, לא קיימת. דני קושמרו היה הבולט שבהם. ההתגייסות היא של הציבור, של המתנדבים, התורמים, הלוחמים. הממשלה זכתה באופן גלוי לחוסר אמון מוחלט. חוסר אמון שמהדהד את הרגשות של הציבור, ההמום והמבולבל.
ערוצי השידור שניסו לדבר בשפת האמון ונכשלו, החלו לדבר בשפה שהציבור אוהב ומכיר – שפת האי אמון. אי אמון בממסד, שהוא הממשלה. ככל שהתקשורת משקפת יותר את משבר האמון בממשלה, את הכעס כלפיה, את התחושה שהם שקרנים, אינטרסנטים, פחדנים, פוליטיקאים קטנים, לא מתפקדים, כך היא מבטאת יותר את הסנטימנט הציבורי, ומחזירה לעצמה את אמון הציבור בתקשורת.
דני קושמרו, מגיש מדורת השבט ״אולפן שישי״, שדיווח מהשטח בעוטף עזה, הפך לאחד העיתונאים האהובים בישראל, דווקא על רקע הזעם והכעס שלו על הממשלה.
התקשורת תומכת בצה"ל, שגם הוא זוכה לעלייה ברמת האמון, וכך מאמצת אסטרטגיה חדשה. דומה שהתקשורת כולה מבטאת את הכעס הציבורי על ראש הממשלה שמסרב לקחת אחריות על המחדל הנורא שהתרחש במשמרת שלו, ומנסה להטיל את האחריות כולה, על רשויות הביטחון.
התקשורת מחזירה מלחמה
הנתונים מסקר שערך המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן באוקטובר 2023, בשבוע השני למלחמה, בימים 21-14 באוקטובר, מראים היטב את מה שהתרחש כאן: קריסה באמון הציבור בממשלה. רק 24% מרוצים מתפקודה כאשר רוב גדול של 76% אינו מרוצה. נוסף על כך, האמון בכנסת נמצא בשפל של 14%, ובממשלה 17%. צה"ל זוכה לאמון ציבורי רב הרבה יותר – 73% מגלים בו אמון.
המעניין במיוחד הוא עלייה ניכרת באמון הציבור בתקשורת. לאחר השפל הנמוך של החודשים האחרונים, יש עלייה משמעותית לכיוון של 30% אמון בתקשורת. נתון גבוה יחסית, לפחות למה שהתרגלנו.
כלומר, שימו לב לפרדוקס. דווקא בעת מלחמה, כאשר משבר האמון בשיאו, התקשורת הישראלית המקצועית, בעיקר בערוצים 11, 12 ו־13, מצאה נתיב לליבו של הציבור, לשקף את ההתגייסות שלו, הרצון שלו באחדות, את הכמיהה לניצחון בקרבות, ואת הכעס ואי האמון כלפי הממשלה וראשיה.
כאשר אתה סובל מאי אמון, האסטרטגיה המנצחת היא לומר שהצד השני, האחר, משקר יותר, וזה בדיוק מה שהתקשורת הישראלית עושה עכשיו. מול ממשלת השקרים והכזב, גם התקשורת מצטיירת כראויה יותר לאמון. היא לפחות עושה את תפקידה.
בתוך משבר האמון במוסדות השלטון, חשוב גם לשים לב לעוד נתון מעניין שעולה מהסקר האחרון. ציבור רחב, שאין לו אמון במוסדות המדינה, סבור שארגונים התנדבותיים של אזרחים יכולים לא רק לסייע לציבור בעת מלחמה (82% סבורים כך), אלא גם שהארגונים ההתנדבותיים האלה מתנהלים בהתאם לערכים של אנשים "כמונו", כלומר כמו המשיבים לסקר (75%). אלה נתונים מעודדים שמהם יכול לצמוח ריפוי של מרכיב האמון, החיוני כל כך לחברה במשבר.
המלחמה הנוראית בעזה, כמו גם משבר האמון בממשלה, הם הזדמנות גדולה של ערוצי השידור המקצועיים לחדש את אמון הציבור בהם, ושל גופי החברה האזרחית החדשים, לקום ולעשות מעשה.
האמון הזה, בתקשורת חופשית ובחברה אזרחית, חיוני היום יותר מתמיד לחברה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית הנאבקת על חייה.
*****
ד"ר יובל קרניאל וד"ר עמית לביא דינור, מחברי הספר "משבר אמון – השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה", הוצאת רסלינג 2022.
ד"ר לביא דינור היא דיקנית בית הספר סמי עופר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן, ד"ר קרניאל הוא משפטן, מרצה וחוקר בכיר בבית הספר.
