fbpx

אין חיסון למפא"יניקיות // כך הפך נתניהו מקפיטליסט ליברלי לבירוקרט כושל // מאת רותם דנון

מפא"י לא נעלמה. היא רק הומצאה מחדש

0

כשהיה חייל צעיר תחתיו בסיירת מטכ"ל, מספר אהוד ברק, קיבל ממנו בנימין נתניהו משימה בלתי אפשרית. ביבי הצעיר נתבקש להעביר עמוד אבן אימתני ממקום מרבצו למקום מרוחק. החייל לא ויתר. עם שחר, גילה ברק את העמוד במקום המיועד.

נתניהו הוא אדם חדור מטרה. כשיש מטרה. אנשים שעבדו בסביבתו מתארים רמת אובססיה קיצונית להשלמת משימות. שיחות בשלוש בבוקר כעניין שבשגרה, שיגורם למטלות בלתי אפשריות. ירידה לפרטים, עיקשות אין קץ.

בצבא קנה נתניהו את תהילתו כמפקד צוות בסיירת. האם, במידה והיה מעוניין בקריירה במדים, היה מתקדם לצמרת הפיקוד? ספק גדול. באופיו הוא מפקד צוות במקסימום. סוליסט (והעדויות כבר אז דיברו על אדם אגואיסט, יהיר, אינסטרומנטלי ולא חברי), שסומך על עצמו ועל מתי מעט סביבו. ממי שמטפס בסולם הדרגות נדרשת בשלות שמתפתחת בד בבד עם ההתקדמות. ראייה מרחבית, יכולת ניהול של מערכות גדולות בראייה הוליסטית. אין לו את זה, מעולם לא היה לו.

ההישג המדעי הבלתי נתפס במרוץ לפיתוח חיסון הקורונה הגיע בדיוק בזמן למי שמכונה ה"מזליקו" של הפוליטיקה הישראלית. אין כנתניהו לטשטש תשעה חודשים של כישלון ניהולי מחפיר ולהתמקד בסופם במטרה אחת בלבד, כשזו מבוצעת ומיוחצנת לעילא.

ויכוחים עזים ניטשו, בעיקר במרחב שבין תומכי ומתנגדי רה"מ, על הקרדיט למבצע החיסונים. השיווק של נתניהו מציב את עצמו, ואת עצמו בלבד, כאחראי להישג הענק. הוא שוכח בדרך, כמובן, אנשי מטה צנועים אך מקצועיים ועיקשים, שפעלו באופן מעורר השתאות לטובת העניין מתוך משרד הבריאות.

אין לקחת מנתניהו את הקרדיט, חלילה. הוא הסתער על עניין החיסונים מלכתחילה. סגר הסכמים (אמנם לא עם פייזר בשלב הראשון), כשמדינות אחרות התמהמהו. זה מצביע על ראייה לרחוק, וגם על אמונה במדע ובקפיטליזם. דבר שכבר נראה רחוק מהאיש, שבקושרו עצמו קשר פוליטי גורדי עם שותפיו החרדים, מדבר בעיקר על ערכים וזהות יהודיים, מדרדר את חינוכם והעשרתם של ילדי ישראל בקצב מבהיל, ומנהל מדיניות כמעט סוציאליסטית במישור הכלכלי־חברתי.

העובדה שהצלחנו לקבל לפני רוב מדינות העולם מיליוני מנות חיסון מפייזר היא הישג אמיתי. אפילו "אדיר, אדיר", כמו שאוהב נתניהו לומר (תמיד "אדיר", תמיד פעמיים). השלב הראשון של מבצע החיסונים, שהביא למספרים מדהימים, הוא אור לגויים ונס לציונים. הכל נכון. בתוך כך, קל לטשטש את נדבכי ההצלחה הזו, שאינם קשורים בהכרח למבול שיחות הטלפון שהמטיר רה"מ על מנכ"ל פייזר. חברת התרופות זכתה פה לעסקה חלומית. גם מחיר שהוא כפול או משולש לכל מנת חיסון. ולא פחות חשוב: מדינה שיכולה להיות עבורה מישור ניסויי ייחודי במינו. אוכלוסייה לא גדולה, עם מערכת בריאות קהילתית ויעילה בדמות קופות החולים, שהמידע הרפואי בה והיכולת הלוגיסטית שלה אינם בני תחרות. וגם אם ישנן מדינות יעילות נוספות בהקשר הזה, נניח בסקנדינביה, אלמנטים אחרים לא היו יכולים כנראה להתבצע שם: כמו תפירת עסקאות החיסונים בזריזות שיא ובחוסר שקיפות, למשל.

דיון מעניין התעורר לאחרונה, על העובדה שעצם יעילות מבצע החיסונים נעוץ בתשתית הסוציאלית שהניחה פה מפא"י. זה נכון, כמובן. ללא מערכת בריאות שהזרוע הארוכה שלה היא קופות חולים שמטפלות בקהילה, לא היה ניתן לבצע זאת. והסוגייה הזו, בקליפת אגוז, ממחישה מצידה את היכולות והמגבלות של נתניהו. הוא בדיוק האיש לייצר מבצע רכש מהיר, חסר פשרות, ולשווק אותו באופן יעיל ואגרסיבי. אבל אם היה מוצא עצמו בדור המייסדים, הוא האדם האחרון שהיה יכול להקים מערך מדינתי של קופת חולים. נתניהו אינו מסוגל לייצר פרויקטים גדולים, מורכבים, צופי פני עתיד רחוק. זה פשוט לא נמצא בו. במילים אחרות, הוא מסוגל להזיז עמוד ענק אחד ממקום למקום ולהותיר אותך פעור פה. אבל הוא לא מסוגל לנהל מערכת שתיקח כמה עשרות עמודים כאלה, ולהקים מהן מבנה מורכב, שיעמוד שנים רבות קדימה.

בפעם האחרונה שהיה "מפקד צוות", בשבתו כשר אוצר ב־2003, נתניהו לא נשא באחריות העליונה. היה לו גיבוי מלא מראש הממשלה אריאל שרון (למרות התיעוב והחשדנות ההדדיים), והוא לקח את משימת הבראת הכלכלה ברצינות תהומית ובכישרון אדיר. נתניהו נשא אז את הנאום המפורסם על האיש השמן והאיש הרזה, אלגוריה למעמסת המגזר הציבורי המנופח על המגזר הפרטי.

מאז 2003, המגזר הציבורי המשיך להתנפח. זה קרה בעיקר במהלך 12 השנים האחרונות, שבהן נתניהו הוא ראש ממשלה. בצוק משפטו הפלילי ובצבור כישלונותיו הניהוליים, הוא נזכר להילחם פתאום ב"שלטון הפקידים". מחד אלה האמונים על טוהר המידות בשדה המשפטי; מאידך אלה השומרים על הקופה הציבורית. לשי ניצן היה כוח מוגזם ולכן רדף אותו, לשאול מרידור היה כוח בלתי סביר ולכן מנע ממנו להיות המנהל הכלכלי האמיתי של משבר הקורונה.

הכל שטויות, כמובן. נתניהו כראש ממשלה הוא מדינאי מוכשר ופוליטיקאי שאין שני לו, אבל הוא מנהל כושל. סביבתו חסרת יציבות באופן קיצוני, ולאורך השנים הרמה האנושית של מי שמסייעים בידו, דוהרת למטה בקצב אקספוננציאלי.

שובו לראשות הממשלה ב־2009 היה בפורמט חדש. 'הישרדות: ישראל'. נתניהו עשה ועושה הכל כדי לשרוד. בין אם מתוך אמונה עמוקה שהוא מגן העם היהודי לדורותיו, בין אם בגלל העלבון של כישלון הקדנציה הראשונה שלו בשנות ה־90, ובהמשך, כמובן, ההישרדות הפכה אישית וקיומית ממש, בפרוץ החקירות הפליליות נגדו. כבר אז, ב־2009, הרכיב נתניהו ממשלה מנופחת, חסרת תקדים. להשביע את כולם, כדי למוסס כיסי התנגדות.

שיטת הניפוח הממשלתית נמשכה (מלבד הפסקה קצרה, על פי דרישת יש עתיד ב־2013–2014) מאז ועד היום. כל משרד מיותר נשאר, לעיתים מותג מחדש, לעיתים אף פורק למשרדי משנה. נוספים הומצאו. דף המסרים הבלפורי הלעיג את זאב אלקין עם מעברו למפלגה של גדעון סער, כשהוא מדגיש את התואר "שר המים". נתניהו רק שכח להזכיר שהוא זה שהמציא את המשרד המיותר ואת התואר הנלעג.

גודל המגזר הציבורי תחת נתניהו והכשלים הבירוקרטיים הם מפא"י פי אלף. לו היה חי כיום, אפרים קישון לא היה מוצא את ידיו ואת רגליו מרוב חומרי גלם לסאטירה המושחזת שלו, שאהבה להתמקד בעניין הזה בדיוק. מדיניות ההפרטה שהנהיג נתניהו בשנות ה־90 (שהמשיכה את מדיניות רבין, פרס ושמיר לפניו, רק בקצב מוגבר יותר) נעשתה ברישול – וללא מערכה מקבילה של טיפול במגזר הציבורי ובבירוקרטיה. זיכרונות האימים של המנהיג ומעריציו מ"שלטון מפא"י" מועלים שוב ושוב – רק כדי להשכיח את העובדה שהליכוד הפך למפא"י גרועה בהרבה. מגזר שלטוני פרוטקציונרי, מנופח, מסואב ומושחת. תעודת חבר מרכז ליכוד שווה כיום יותר מאלף פנקסים אדומים של פעם.

יש קשר ישיר בין ביתור וביזור והמצאה והפלצה של משרדי ממשלה מיותרים, לתפקוד נקודות הקצה של השירות לאזרח. אם יש "שר מים" ו"שרה לקידום קהילתי", זה מקרין על המערכת כולה. זה מגדיל ומבלגן את עבודת המערכת, נותן כוח מופרז בידי הבירוקרטים – שמספרם מתרבה ביחס ישיר לאיכותם היורדת. נתניהו מנפח את המגזר הציבורי במקומות מסוימים, ובאחרים – כמו בוועדים החזקים או במערכת הביטחון – הוא לא נוגע, כדי לא לייצר כיסי התנגדות כלשהם. הכל בשם השרידות. משבר כמו הנוכחי ממחיש את הכשלים האלה באופן כואב במיוחד. כשכך נראה המגזר הציבורי, אז לא פלא שעסק קטן עובר שבעה מדורי גיהינום כדי להיפתח – ועוד גיהינום אחד, אחרון, כשהוא הולך לעולמו בסטטיסטיקה שאין שנייה לה במדינות המפותחות.

מנהיג מקרין על עמו יותר מכפי שנדמה לנו. תרבות הניפוח המנהלי והכאוס הניהולי ניכרת בכל מקום. אנחנו טובים בסטארט־אפים, אבל כבר פחות טובים בהקמת חברות ענק שיש להן רצון ואינטרס לפעול בישראל לאורך זמן. פשוט תבדקו כמה כאלו קמו בעידן נתניהו, לעומת כמה אקזיטים ורילוקיישנים נעשו. יש קשר בלתי נראה, אך מוחלט והרסני, בין הכישלון של נתניהו כמנהל והאינפלציה של המגזר הציבורי – לבין מה שמקבל משלם המיסים מהשלטון שאותו הוא מממן. שלא לדבר על כך שהתרגלנו לתרבות השקר של נתניהו כעניין שבשגרה, מבלי להבין עד כמה אופייה של הנהגה מחלחל למטה. הפריחה המבהילה של מעשי נוכלות וחברות עושקות קשישים, למשל, יכולה להתקיים רק בקרקע הרעילה של נוכלות פוליטית ושלטונית. קרקע, שלדאבוננו הפכה לאקסיומה קיומית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook