זו לא הכלכלה. זה החינוך, טמבל. אפילו שלנסח ב'ליברל' משפטים על חשיבותו של החינוך החילוני־דמוקרטי־ליברלי אמור אפילו להעליב מעט את המתאכסן והאכסנייה. ועדיין, המצב כיום מחייב זיהוי שורשי החולי הנוכחי במתחמי החינוך והעמקת המודעות לכך שאם לא ייעשה מעשה, הלך עלינו. כחברה, כעם, כמדינה דמוקרטית וליברלית.
"המעשה" אמור לאתגר את המצב שבו ילדי ישראל חשופים לבערות, לפלפולי מדרש, לקמפיין לאומני רציף או לסתם מיני אמונות תפלות, והוא מחייב מהפך פוליטי ודמוגרפי. בטווח הנראה לעין זה חסר סיכוי. האם פירושו של דבר שהלך עלינו? הסיכוי להתחסלות ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית אינו רע (כלומר רע מאוד), אלא שיש לליברלים בישראל לא מעט דרכי מילוט לחיים משלהם, בבועה משלהם, אי שם בירכתי מדינה יהודית דתית ולאומנית: בעולם. זהו עולם חדש של קשרים סביב הגלובוס, ברמה של קהילות נפרדות ממדינות. הפיתוח המואץ של חברות ניידות – תקשורתית, תחבורתית וכו', יצר מצב שבו הישראלי החילוני־ליברלי ישלם את מיסיו למדינת ההלכה בדרך, ואת קשריו החברתיים והקהילתיים והאישיים ימסד בתוך קבוצה קטנה כאן, וגם עם אנשים וקהילות אי שם על הכדור. ההתמודדות הקשה ביותר היא מס הדמים שהישראלי מחויב לו, באם ממשלת ימין־דתיים תדרדר אותו למלחמה. או אז זה עניין של הצלת נפשות, והצלת התשתית שהיא גם תשתית הקיום הגשמי.
השאלה למה ללכת רחוק כל כך, היא בגלל המספרים: 30% מתלמידי ישראל סיימו השנה את לימודיהם במוסדות ממלכתיים־חילוניים. הגרף לעתיד ממשיך לצלול. 27% בבתי ספר ממלכתיים ערביים והגרף עולה, 15% חרדים והגרף ממריא, 60% ממלכתיים וממלכתיים־דתיים שמתוכם רק 46% חילונים, כשמתוכם אותו שליש חילוני מצטמק והולך, בעוד הגרף הממלכתי־דתי צומח במצוות פרו ורבו ובהתחזקות מגזרית וקהילתית.
לא תיתכן פשרה בין חינוך לעליונות לימודי המדעים, כולל מדעי הרוח, לבין עליונות לימודי אמונה ומצוות דתיות. קיימת מראית עין של פשרה הדדית. פה ושם דתיים לייט חובשים כיפות בכאילו, פה ושם מסורתיים מקיימים חברותא בבית הכנסת, אלא שברגע שבו המאבק מתנקז למישור הפוליטי והצד הדתי־לאומני גובר, אין מקום לפשרה. איש לא "באמונתו יחיה", כשהשליטה בתקציבים ובחקיקה פולשת לרשות הרבים. אין חולק שהדרך להתקדמות אישית וחברתית, כולל מודעות לזכויות אנוש, עוברת בחינוך ובהשכלה. אין חולק שחינוך דתי־לאומני, שחלקו מדלג על לימודי ליבה (חרדים) וחלקו מדולג במקרים רבים על לימודי ליבה (ערבים), וחלקו מקדש תורות שכבר לפני אלפיים שנה לא היו רלוונטיות, הוא פתח לחברה זעומת עפעפיים בנושאי דת ומדינה וזכויות אנוש.
ואין חולק על כך שמלחמת האחים על נפש הילד מתחילה בגן. לאחרונה הסירה סייעת בגן ילדים את תמונת נתניהו מקיר המעון והסבירה כי בתור אשת חינוך, "אדם שמואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים לא יכול לשמש דוגמה לילדים". שר החינוך רפי פרץ הגיב ב"אני רואה בחומרה רבה את מעשיה". ממשרד החינוך נמסר: "עובד במוסד חינוכי אינו יכול לנצל את המקום כדי לעסוק בנושאים פוליטיים". באמת? ומה זה קמפיין ההדתה שמתחיל בגן, עובר לבתי הספר ולצה"ל, אם לא מכבש פוליטי שדורס מוחות רכים של ילדים בחסות ה"ממלכתיות" שפרץ כה מקדש. ומה זו תגובת הסייעת, שהמערכת קמה עליה ושהסתיימה בכך שהיא הלכה הביתה. "מרצונה", כך נמסר. גם נתיב המילוט של האגף החילוני נסלל החוצה. מרצונו.
