את הטקסט הזה אפשר להתחיל מראש מהסיכום הצפוי העולה בראשכם: בחירות מקומיות זה לא סקסי. ובכל זאת, בשורות הבאות אנסה לשכנע אתכם למה הן חשובות הרבה יותר ממה שנדמה, ממה שכולנו חושבים.
כשאנחנו יוצאים מפתח ביתנו בבוקר, אנחנו יוצאים אל היישוב שאנו גרים בו, לא אל המדינה שאנו אזרחיה. לא משנה אם אנחנו גרים בקיבוץ, מושב, עיירה או עיר גדולה, את רוב היממה אנחנו מעבירים בקשר בלתי נראה אבל חזק מאוד עם היישוב שלנו: עם המדרכה, עם מוסדות החינוך, עם התחבורה הציבורית, עם בתי הקפה, עם הדרך לעבודה, עם הדרך לאיסוף הילדים, עם חיי הלילה, עם מחלקת הרווחה. בלי לשים לב, אנחנו מתקשרים כל היום עם היישוב שלנו, לטוב ולרע, והרבה פחות עם המדינה.
באוקטובר ייערכו בחירות לרשויות המקומיות. כבר חודשים שאנחנו מפגינים בכל מוצאי שבת נגד התפוררות הדמוקרטיה, אבל שוכחים את נקודת המפגש הדמוקרטית הקרובה ביותר, שתתרחש ממש בעוד ארבעה חודשים. כשאנחנו נחרדים מהגרעינים התורניים המתרבים, מהפעולות האנטי־דמוקרטיות שמתרחשות ביישובים רבים, אולי כדאי לשאול, מה הנציגים שלנו בכנסת ובממשלה עשו לטובת השלטון המקומי?
רוצים לתת לי דוגמה למקרה שבו הועברו בוועדות הכספים בכנסת תקציבים לרשויות ליברליות לפעילות לקידום הדמוקרטיה? נכון, אין דוגמה כזאת כי זה לא קרה. בעוד הימין העביר בשנים האחרונות מיליארדים לרשויות המקומיות לקידום אגרסיבי של האידיאולוגיה שלו, מעל הראש שלנו, ובהרבה מקרים על חשבוננו, המחנה שלנו – הדמוקרטי־ליברלי – לא עשה את זה.
השלב החסר
השלטון המקומי בישראל הוא השלב החסר בסולם בניית הכוח של המחנה שלנו, והוא מה שיכול לסייע לנו לחזק ולהגדיל אותו. השלטון המקומי והרשויות המקומיות הם אבן דרך משמעותית ומרכזית באפשרות שלנו לשינוי, והיינו צריכים להסתער על הזירות הללו במחשבה עמוקה לטווח הקצר והארוך, ולבנות באמצעותן מנגנונים של כוח שיודעים לראות את כל ההזדמנויות האדירות המונחות כאן.
אף על פי כן, המחנה שעליו אני נמנית כמעט לא עוסק בבחירות המקומיות המתקרבות. זה תמוה ובלתי מתקבל על הדעת, שכן אם אנחנו רוצים לשנות את המציאות, להפוך את החיים של אזרחי ישראל לטובים יותר על פי סולם הערכים שלנו, איך יכול להיות שאנחנו מוותרים מרצון על נקודת מפגש קריטית כל כך בלוח השנה הדמוקרטי, שבה אנחנו יכולים לבחור ולהיבחר ולהשפיע באופן ישיר על חיינו ועל חייהם של רוב תושבי ישראל?
אם אנחנו רוצים לצבור כוח פוליטי, להחזיר מלחמה, איך ייתכן שאנחנו סוגרים עוד ועוד סניפי מפלגות, לא נפגשים עם התושבים, לא חושבים אסטרטגית איך לנצח, מוותרים על מוקדי כוח שיש להם השפעה ישירה על האזרחים?
זה שנים רבות שמחנה השמאל, המחנה הליברלי, הזניח את השלטון המקומי. המפלגות נטשו את הסניפים, אין תחושה של מחנה, נציגים בעמדות מפתח לא מדברים זה עם זה, אין נרטיב משותף, אין איגום משאבים, אין קידום אידיאולוגי כמעט בכלל ברמה המקומית. הזנחנו את השכונות, עשינו גלוריפיקציה לשלטון הלאומי והפקרנו את השטח. מתוך 79 ערי ישראל, רק 23 ראשי ערים מזוהים עם המחנה. תעשו אתם את החשבון.
אז כן, יש נציגים שלנו פה ושם, אני בעצמי אחת כזאת, אבל אנחנו לא עובדים באופן מאורגן ובשיתוף; יותר מזה, אנחנו לא תופסים את השלטון המקומי כהזדמנות גדולה לחולל שינוי עמוק בחברה ולהשפיע על המפה הפוליטית. יש להכיר במציאות ולהתחיל לפעול לשינוי, לעבוד יחד בתוך ומחוץ לרשות כדי לקדם את מה שאנחנו מאמינים בו.
לא רק אשפה
ההפיכה המשטרית־משפטית של נתניהו ושליחיו לא תפגע בשלטון המרכזי בלבד. היא תפגע בכל עמוד השדרה הדמוקרטי של המדינה הזו, ובמרכזו הרשויות המקומיות. המחשבה שהפתרון טמון רק בשלטון הלאומי שגויה, התפיסה שאפשר להשפיע רק דרך הבחירות הכלליות – או דרך הפגנות במוצאי שבת – היא טעות. על אף בעיות העומק בשיטת השלטון המקומי בישראל והצורך האמיתי בהרחבת סמכויות וברפורמה כוללת, כבר כעת יש הרבה מה לעשות לטובת שינוי יסודי.
לפני הכול, צריך להבין שהאפשרות לצמיחה חדשה של המחנה שלנו נמצאת בשטח שבו אנחנו מנהלים את חיינו. הסתכלות פנימה, לוקאלית, לתוך הקהילות שאנחנו חיים בהן ולתוך המרחבים הייחודיים שבהם כל אחד ואחת מאיתנו בוחרים לגור ולחיות, תאפשר בחינה מחדש של האופן שבו מתקבלות החלטות ונקבעים דברים שיש להם השפעה גדולה על חיינו.
הרשות המקומית היא לא רק חניה ופינוי אשפה, לא רק גרניום על איי־תנועה וגרירת מכוניות. היא מרחב שבו אפשר לקדם ערכים דמוקרטיים הלכה למעשה. בימים שבהם אנחנו נאבקים על הדמוקרטיה, לא ברור איך אנחנו לא נערכים למאבק בזירה שבה מתקיימים החיים עצמם.
במצב הפוליטי הנוכחי אמור להיות קל להבחין בהזדמנות שלפנינו, אבל אנחנו לא מזהים אותה. ייתכן כי העובדה שאנחנו מחנה לא־מאורגן מקבלת כאן ביטוי דרמטי. אבל אפשר לראות את הדברים אחרת: חוסר היכולת שלנו לפעול כרגע ברמה הפוליטית הארצית, יכול להיות הנתיב לאימוץ ההזדמנות המקומית כתאוריית שינוי ולפעול החל מהרגע כדי לממש אותה.
לשאול, להתנדב
הגיע הזמן להסתכל על המערכות שלנו באופן הוליסטי; להפסיק לפעול לטווח הקצר בלבד, הפעולות שלנו צריכות להיות תמיד בשני הטווחים במקביל, ולא להסתפק בתגובה למציאות אלא להתחיל לייצר אותה בשטח, באופן פרקטי יום־יומי, משותף.
התפיסה שערכים של שוויון, הוגנות, צדק חלוקתי, פלורליזם, דמוקרטיה וגיוון מתקיימים או נקבעים רק בבית הנבחרים בירושלים – שגויה. אולי התרגלנו כל כך למצב הנוכחי עד שכשלנו בהבנה של מה אפשר וצריך לעשות, והשארנו זאת אי־שם מאחור לכל זרם אחר מלבדנו.
הדבר החשוב ביותר כרגע הוא קודם כול להבין שההזדמנות הפוליטית לשינוי ניצבת לפנינו, ולקחת אחריות פוליטית. רוצו למועצות של היישוב שלכם, גלו מעורבות, חפשו קבוצת פעילים והצטרפו אליה. דרשו מהרשות שלכם שקיפות תקציבית, פקחו עיניים והביטו על המרחב ועל מה שנבנה בו, השתמשו בכלים דמוקרטיים אזרחיים, שאלו שאלות, הגישו התנגדות, בקשו להיות נציגי ציבור בתאגידים מקומיים.
הבחירות הקרובות הן הזדמנות להצביע עבור מנהיגים מקומיים יעילים ומוכשרים, עבור מנהיגות מקומית שיכולה להתפתח ולצבור ניסיון; הן הזדמנות לבנות רשת ארגוני שטח שתהיה לה השפעה מכרעת על סוגיות ליבה וקידום סדר יום ורעיונות המבוססים על ערכי הדמוקרטיה; הן הזדמנות לבנות תוכנית מדיניות מקומית המבוססת על ערכים ליברליים וכוללת שירותים חברתיים, פיתוח תשתיות ותחבורה ציבורית, חינוך ילדינו, עיסוק בסוגיות של דת ועיר, תרבות, ועוד.
למרות תחושת המיאוס המובנת, פוליטיקה היא עדיין הדרך המרכזית להשפיע על המציאות. הגיע הזמן שכולנו נבין שמול הימין לא באנו ליהנות, באנו לנצח.
חן אריאלי היא סגנית ראש עיריית תל אביב־יפו
