לפני כארבע שנים התראיין יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בערוץ הכנסת. כשנשאל אם הוא רואה עצמו מתמודד על תפקיד יו"ר הליכוד וראשות הממשלה, ענה: אין סַמָל שלא רואה את עצמו מועמד לרמטכ"ל. כבר אז ניתן היה להבין שאדלשטיין לא מתייחס לעצמו כאל סמל, ובהחלט רואה עצמו, גם היום, לא רק כמתמודד מוביל לנשיאות – אלא אולי במסלול אחר כיו"ר הליכוד בעידן שלאחר נתניהו. היבחרותו למקום הראשון בפריימריז לרשימת הליכוד רק מחזקת את ההסטה האפשרית למסלול הזה.
אדלשטיין הוא מועמד פשרה קלאסי, בין קרבות ארדן־סער־כ"ץ בליכוד. אסיר ציון שידע לעמוד בלחצים, אהוד, ממלכתי. כזה שגם המועמדים האחרים יוכלו לחיות איתו בשלום, בשנים שבהן הליכוד צפוי לשנות את פניו, להחלים ולחבוש את הפצעים אחרי הטרלול של תקופת שלטון היחיד הביביסטית. נכון לעכשיו, ככולם, הוא אינו יוצא נגד נתניהו. הוא ניחן בסבלנות של דוגמן עירום, מקצוע שבו עסק בצעירותו ברוסיה, בכיתות אמנות, כזה שנדרש לשבת ללא תזוזה שעות ארוכות על מנת שהקנבס יזכה לתוצרת הטובה ביותר. הוא יארוב לרגע המתאים ויתקוף על מנת לכבוש את היעד. עד אז, ידאג לשמר את גייסותיו כדי שביום פקודה יתייצבו לקריאתו.
ברוב תקופתו כיו"ר הכנסת הוא נהג בממלכתיות שקנתה לו תומכים גם בקרב סיעות האופוזיציה. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא ינסה לכבוש יעד קרוב יותר: להישאר בתפקידו הנוכחי. זה בהחלט עשוי לשרת אותו בהתמודדות על ראשות התנועה, אולי בדיוק כפי שניבא אביגדור ליברמן.
