מכרה צעירה שלי יצאה בשאלה מחסידות ידועה בישראל. הקשרים בינה לבין משפחתה כמעט נותקו, אבל מדי פעם היא נפגשת עם אמה. הרי בכל זאת, אם ובתה. ובכל מפגש אומרת לה האם כמה היא מתפללת למענה. כמה, בין השאר, היא מתפללת שאם הבת לא תשוב לדת באמונה שלמה ותקיים מצוות – אז בקשתה השנייה מהאל היא שהבת תמות במהרה, כדי שלא תספיק לחטוא הרבה. ואז, אולי, ייפתחו בפניה שערי שמיים.
זה מעורר פלצות – וזה הגיוני לגמרי. אם אתה או את בטוחים – סליחה, יודעים – שמצד אחד נמצא גן העדן ובשני גיהינום. אם אתה יודע שאתה יכול להבטיח לילדיך, בני עמך, בני דתך את האוטופיה המושלמת, את גן העדן הדתי – או המשטר המושלם החילוני – אז כן. כל קורבן הכרחי בדרך אל גן העדן. מהם, ככלות הכל, חיים קצרים על פני האדמה, לעומת נצח נצחים בגן העדן? מהם חיים קצרים כרגע, מול ההבטחה לגן העדן הסוציאליסטי, שבו לא יהיו עוד מדינות או מעמדות?
כשההבטחה גדולה כל כך – גם הקורבנות רבים כל כך. ולאורך ההיסטוריה ראינו זאת פעם אחר פעם. האנשים המסוכנים ביותר, הרצחניים ביותר, מביאי האסונות הגדולים ביותר, היו האוטופיסטים. אלה שרצו שלמות. שום דבר פחות ממנה. ובשם השלמות נרצחו כופרים, הושמדו יצירות, נערפו ראשי אלה שעמדו בדרכה של הקִדמה.
היה זה תיאולוג ישועי, הרמן בוזנמן, שנתן את הצידוק האולטימטיבי שכולנו מכירים: "המטרה מקדשת את האמצעים". ואם המטרה נעלה מכל – האמצעים חייבים להיות בהתאם.
והמטרות אכן היו נעלות: כולנו, למשל, חפצים בשיפור האנושות. אנו רוצים שבני האדם יהיו טובים, משכילים, בריאים, יפים. אנו משקיעים הון ומאמץ בילדינו, ומצפים מהמדינה, החברה, אולי ארגוני דת וצדקה שיסייעו – להתגבר על עוני מרוד, מגיפות, מחלות תורשתיות. אבל היכן נעצר המאמץ הזה? האם הוא אמור להיעצר?
במחצית המאה ה־19 פורצים לחיים האינטלקטואליים – והמדעיים – רעיונותיהם של דרווין ו־וואלאס: הישרדותם המקרית של המותאמים ביותר לסביבתם, כהסבר לאבולוציה (על האבולוציה עצמה ידעו, כמובן – הרי בני האדם ידעו שהם מרביעים כלבים וסוסים לצורך מהירות וכוח, למשל. השאלה הייתה רק מהו המנגנון הגורם לכך). לימים יצטרפו לאבולוציה השלמות. תורשה, למשל, עקב מחקריו של הנזיר הצ'כי גרגור מנדל. והיו אלה שלקחו את ההסבר מעולם הטבע אל בני האדם. גם אנו, טענו אנשי הדרוויניזם החברתי, נלחמים על טריטוריה, משאבים.
והיו שהלכו צעד רחוק יותר, רחוק מדי: פרנסיס גלטון, דודנו של דרווין, הכריז שאסור להשאיר לטבע לפעול לבדו. עלינו לנקוט מעשה כדי לשפר את המין האנושי, להשביחו. אאוגניקה. הכוונה המקורית הייתה טובה. יש שיאמרו נאצלת: איך להביא לכך שנהיה במיטבנו. אחד הפתרונות היה לעקר את הבלתי ראויים, שלא יתרבו. פגועי הנפש, הנכים. פתרון אחר היה לגדל את הילדים שבאו ממשפחות, איך נאמר, לא ראויות, אצל טובים מהם: להעניק לילדים האבוריג'ינים באוסטרליה או האינואיט בקנדה, נקודת פתיחה טובה יותר – וכך לקחו אותם מהוריהם. לטובתם. קו ישר מוביל מהרעיונות האלה של שיפור המין האנושי אל תאי הגזים. נכון, כמובן, הנאצים הם קיצונות נוראה, אבל הם גם שאבו מהרעיונות של שיפור האנושות; או לפחות מה שתפסו כחלק הטוב באנושות, הגזע הארי, תוך הפיכת האחרים לעבדים, לתת־אדם או לערימות עצמות ואפר.
רעיונות המהפכה הצרפתית היו נאצלים – חופש, שוויון, אחווה. מטרה נפלאה – וכמובן יש להגן על המדינה המוקפת בשכנותיה, שאינן מעוניינות להפיץ את הכפירה המסוכנת הזו, שקובעת כי ניתן להדיח מלכים. ואחר כך יש להפיץ את הרעיונות האלה בכוח. ואירופה טבעה בנהרות דם במשך דור שלם. בסיומו אירופה לא חיה בחופש, שוויון ואחווה, אלא בריאקציה נוראה.
הרעיונות האלה ימשיכו לפרוח: מי שחיו תחת דיקטטורה, מלוכה אבסולוטית, אצולה מנוונת וכנסייה מושחתת, רצו אלטרנטיבה. קרל מרקס הציע להם נחמה. באקונין וקרופוטקין, מייסדי האנרכיזם, נחמה אחרת. עולם בלי דרגות, בלי מדינות. 'דמיין', אותו המנון אוטופי של ג'ון לנון. אבל איך מגיעים לכך? מהפכה, כמובן. מהפכה שכמו כולן תטרוף את בניה. שוב – הרעיון המקורי היה הגיוני. נועד לטובה. לשפר את חיי הפועלים העמלים בפרך בבתי החרושת, על נשותיהם וטפם. אבל זה לא מה שקרה. מה שקרה היו שורת דיקטטורות נוראות, שבהן המשטר שולט על מחשבות התושבים, משפחות נדרשות להלשין זו על זו, בתי החרושת איומים עוד יותר. ואם התוצאות מאכזבות, זה לא בגלל בעיות או תכנון לקוי – אלא בגלל מחבלים ובוגדים שייעקרו מהשורש.
לימים יהיו תוכניות גרנדיוזיות יותר לשפר את האדם. הזינוק הגדול קדימה ומהפכת התרבות בסין, שדות הקטל של קמבודיה. והכישלון הידוע מראש לא יהיה של המנהיגים או האידיאולוגים, או כמובן של השיטה – אלא של בני האדם.
הדת, הדתות, תמיד רצו להציל את צאן מרעיתן מפני החטא. מפני חשיבה חופשית העלולה להביא לפיתוי – אם פיתויי הבשר, אם הרוח. בשם כך אסרו (ואוסרות) הדתות על כתבים "בעייתיים", על אמנות "בעייתית". בשם כך הוטלה – ומוטלת – צנזורה מחמירה על ספרים; בשם כך השמיד דאעש יצירות אמנות וממצאים ארכיאולוגיים, כי הם באו מהתקופות שקדמו לנביא מוחמד. מסופר שכשבאו להתחנן בפני הח'ליף עומר על ספריית אלכסנדריה, הוא אמר: או שהכתבים בה עולים בקנה אחד עם הקוראן הקדוש – ואז הם מיותרים, או שאינם עולים בקנה אחד עמו – ואז הם כפירה. בכל מקרה דינם אחד – השמדה. ומי כמו היושבים במזרח התיכון, ערש שלוש הדתות המונותיאיסטיות, בארץ המקודשת לשלושתן, יודעים שעודף קדושה ולהט דתי אינם בהכרח טובים לאדם הפשוט.
והנצרות עינתה חשודים בכישוף, העלתה כופרים ומינים על המוקד. לא לפני ששפטה אותם – הרי ההליך צריך להיות הוגן. והם רצחו ילידים ותינוקות באמריקה שכבשו – לא לפני שחילצו מהם וידוי שהם נוצרים נאמנים – למען נשמותיהם. הם לימדו את האינדיאנים, האינואיטים, המאורים וכמובן את העבדים שחטפו מאפריקה, את דבר האל הנוצרי, הרחום והחנון. שימחל להם ויאסוף אותם אל חיקו – שהרי מהו עמק הבכא הזה, לעומת חיי הנצח בעולם הבא.
–
לפני 100 שנה נעשה ניסיון נאצל נוסף בשיפור האדם לטובתו, שגם שורשיו בדת: חוק היובש האמריקאי. עוד קודם לכן היו ליגות נשים שנלחמו ב"שטן האלכוהול" – ולא בלי סיבה. אבל כעת בארה"ב כולה ייאסר המשקה – מכוס בירה ועד חביות וויסקי. אל קאפון אמר: "אינך יכול למגר צמא באמצעות צו משפטי". וצדק. בתוך שנה נפתחו מאות אלפי ברים לא חוקיים. תקופת היובש הביאה לפריעת חוק טוטאלית, שהרי כל שותה יין היה לפושע. קמו ארגוני הפשע המאורגן, הברחות, שוחד ושחיתות. המאמץ הכביר היה לשווא.
אז עלינו לוותר? להשלים עם פגמינו ולא לנסות כלום? לא. בהחלט לא. עלינו להמשיך להתאמץ לשפר את מצב האנושות, בני האדם. אבל – וזה אבל ענק – לא בכפייה (למרות שיש כזו, כמובן. לדוגמה: חוק חינוך חובה), ובעיקר – עם מטרות צנועות יותר. בשם הבאת האדם לגן עדן מותר, פוסקים הקנאים, לעשות הכל. אם המטרה היא חינוך חובה לכל ילד, בדיקת מחלות גנטיות – זה משהו אחר.
ובסופו של דבר, אולי הלקח הגדול ביותר הוא להיזהר מקנאים. עם הצינים, האופורטוניסטים, הפוליטיקאים בעלי המטרות הצנועות, קל יחסית להסתדר. אבל כשקנאי מגיע לשלטון או מוביל מאבק – בין אם הנזיר סבונרולה בפירנצה המבעיר את מדורת ההבלים, פול פוט בקמבודיה, אבימאל גוזמן מנהיג 'הנתיב הזוהר', אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף, עבדאללה עזאם וכל השאר – כאן מתחילה הטרגדיה בקנה מידה גדול, לעיתים בלתי נתפס. עורף הראשים מדאעש, הקנאי הנוצרי, המהפכן הבולשביקי, הטרוריסט האנרכיסטי, ידעו בכל ליבם שהם עושים את הדבר הנכון. שהם עמלים לטובת המאמינים ולמען האדם; ונכון, כשחוטבים עצים ניתזים שבבים וכאמור, המטרה מקדשת את האמצעים.
אבל היא לא. והתשובה אינה קנאות – היא הומניזם. היא ידע ושאלת שאלות – ולא מתן תשובות פסקניות מהאל, נביאו או ההוגה הקיצוני. היא מתן האפשרות לכל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. להיות – מה שמו של הירחון שאתם קוראים כעת? בדיוק.
–
