במחי תרגיל דיפלומטי בודד, הצליח מוחמד בן זאיד במקום שבו נכשל השמאל הישראלי 40 שנה: לסכל סיפוח ולהפוך את ההתנחלויות לסרח עודף. האינטרס של בן זאיד הוא קידום התאגיד ששמו אבו דאבי להיות שחקן משמעותי בשווקים הבינלאומיים וקידומו שלו כמנהיג מוסלמי. התנאי הוא להוכיח את יכולתו להביא שקט עסקי (כולל באמצעות צבא) ולהוכיח שליטה בסכסוכים כמו הישראלי־פלסטיני. את תרגיל ה"שלום" רקח עקב חששותיו מיציבותו, הן הפוליטית והן המנטלית, של נתניהו. ברגע של איבוד עשתונות לקראת בעיות צפויות בבחירות או בחקירות, עשוי נתניהו ללכת על סיפוח פראי תוך כדי יצירת כאוס. הדרך לבלום אותו הייתה לשחדו בממתק ה"שלום". פיתוי שעשוי להעניק לנתניהו באזז חיובי, או לפחות טיעון "לאומי" מנהיגותי בבחירות הקרובות והקלה בעונשו במשפטו. כך שבן זאיד מנע התלקחות ביטחונית סבירה ביותר במחוזותינו.
שר החוץ של האמירויות אנואר גרגאש חזר ואמר לכריסטיאן אמנפור (CNN) לפחות עשר פעמים ש"הדבר החשוב ביותר הוא שהורדנו את עניין הסיפוח". בגדול המהלך של בן זאיד הוא לחתוך את מפעל ההתנחלויות פרוסה אחר פרוסה: כל מדינה נוספת שתחתום, תקבל את הנתח שלה בוויתור הישראלי לפלסטינים. נתניהו, שאין לו מושג מה משקלם של כוהני הדת במפרציות, יחד עם ראש מוסד שרק רוצה לרצות, רקחו בבהילות קמפיין אופוריה על מדינות נוספות שרק ממתינות להרמת הבוהן של נתניהו כדי לחתום. הסעודים הגיבו ב"נרמול תמורת היוזמה הערבית", העומאני פוטר אחרי ששוחח עם שר החוץ הישראלי, דובר סודני הודח אחרי שצייץ על "יחסים". נשארה בחריין, שאיננה אלא שכונת אי זעירה של סעודיה במשקל מיקרונזי. שאפו, בן זאיד.
–
