הרבה מעבר לשערוריות הארי, מייגן, אנדרו וכל השאר, מתברר שבתי מלוכה מסמלים יותר יציבות ממה שאולי חשבנו. רוב המדינות בצמרת המדדים העולמיים הן ממלכות, וזה עוד לפני הנוסטלגיה, הסיפורים המרתקים, המסורת שנשמרת, הרכילות שאנחנו מכורים לה – וכמובן, הנסיכות של דיסני. כך שרדו המונרכים את העידן החדש.

מהר, בלי גוגל: מה אומרים לכם השמות הבאים, כל אחד לחוד או כולם יחד? מה המשותף ביניהם? שלגיה, סינדרלה, אורורה, אריאל, בל, יסמין, פוקהונטס, מולאן, טיאנה, רפונזל, מרידה, מואנה – ואם אתם ממש־ממש מתקשים, אז נוסיף את אנה ואלזה?

בסרט האנימציה הנפלא, גם (אולי אפילו במיוחד) אם אתם מבוגרים, 'ראלף שובר את האינטרנט', יוצאים ראלף ההורס, דמות במשחק ארקייד – המשחקים של פעם במכונות המשחק של פעם – וחברתו, ונלופי וון שוויץ, דמות במשחק ארקייד אחר, להרפתקה במרחבי האינטרנט. לעניין כתבה זו, אחת הסצנות המשעשעות והחכמות בסרט מגיעה כאשר ונלופי, נסיכה ביקום המשחק שלה, נקלעת לאזור דיסני באינטרנט, ולחדר ההלבשה של הנסיכות של דיסני, שם היא תתחבר אליהן, והן לא עוד ימתינו לגבר גדול וחזק שיציל אותן אלא ייצאו יחד להציל גבר גדול וחזק – הלוא הוא ראלף.

אז התשובה לשאלה – וכולכם ידעתם אותה, כמובן – גם מי שאין לו ילדים/ות או נכדים/ות בגילאים הרלוונטיים – היא שכל העלמות מהפִּסקה הראשונה הן נסיכות בסרטי דיסני. אבל לא זו הסיבה ששאלתי אותה. הן לא סתם נסיכות שעלילותיהן מסופרות בסרטי דיסני השונים; החל בראשון – הסרט הראשון באורך מלא שיצר דיסני עוד בשנת 1938 הוא 'שלגיה' – ועד ימי שליטות היקום (לפחות כך זה נראה מדי פורים) בשנים האחרונות, אנה ואלזה, גיבורות 'לשבור את הקרח'. הן חלק ממותג רשום – מותג הנסיכות של דיסני. המותג נוצר לפני כ־20 שנה, כאשר בכיר בענקית הבידור זועזע עד עמקי נשמתו הרגישה, כשהגיע למופע 'דיסני על הקרח' וראה שילדות הגיעו לצפות בו בתלבושות נסיכות גנריות – ולא בתלבושות שלדיסני יש בעלות עליהן. המחשבה שיש אפשרות להרוויח כסף מהמותגים של דיסני שטרם מוצתה הייתה הלם קשה, אני מניח, ואכן מיד הוקם המותג המאגד בתוכו את נסיכות דיסני לדורותיהן. אם אתם מוטרדים בשאלה עד כמה הן באמת נסיכות – רובן, בסיפורים לפחות, נולדו לדם מלכותי; שלוש – בל, סינדרלה וטיאנה – נישאו לנסיכים, אז זה מכשיר אותן.

ולסוף הטוב (עבור דיסני לפחות, גם אם לא להורים ידועי הסבל) – הרי כל סיפור על נסיכות מחייב סוף טוב – מכירות חטיבת מוצרי הצריכה של דיסני קפצו פי עשרה תוך שנים ספורות, מגיעות למיליארדי דולרים, וזה עוד בלי להחשיב את אנה ואלזה, שהן מותג נפרד המוכר מוצרים נלווים במיליארדים, כמובן.

השורה התחתונה, נסיכות דיסני הן מוצר. או למען הדיוק, מותג. מזכיר לנו משהו? ובכן, כן. את הנסיכות – והנסיכים, המלכות והמלכים בעולם המודרני. מוצר, וחשוב הרבה יותר – מותג. כאשר כל נסיך ונסיכה, דוכס ודוכסית, תפקידו לחזק את מותג־העל. עניין קטן אחד – בעולם האמיתי לצעצועים האלה יש לעיתים רצון משלהם, והם מתמרדים. כך גם ביקום של דיסני – ראו את מרידה או מולאן למשל – אבל ביקום דיסני, לכותבי התסריט יש שליטה טובה יותר על המוצר.

העולם כולו עוקב בשעת כתיבת הדברים – למען האמת, עוד הרבה לפני כתיבת הדברים, וסביר מאוד להניח שגם הרבה אחריהם – אחר המתרחש בבית המלוכה הבריטי. לכאורה, דברים שכולנו מכירים ממשפחותינו: קנאה בין שני אחים, הגיסות לא מסתדרות ביניהן, הסבתא מחמיצה פנים מדוע הוא בחר דווקא בזו שנראית כל כך לא "משלנו", הפלג הסורר מאיים לרדת מהארץ ולא להיכנס לעסק המשפחתי. אבל כשזה בישראל, התוצאה היא לכל היותר סדרת טלוויזיה קומית. כשזה במשפחת ווינדזור, התוצאה היא משבר שכּל, אבל כל העולם מדווח עליו בהתרגשות.

ההיסטוריה של כולנו

קל להיות ציניים מול המראות והקולות האלה. קל, ואולי הכרחי, לשאול מה המשמעות של בתי מלוכה היום, אבל ברמת העובדה, הם שורדים. לא סתם שורדים – משגשגים. ולא רק המלכים האבסולוטיים, נוסח בית סעוד או ברוניי, אלא גם, אפילו במיוחד, המלכים החוקתיים. אלה שמהווים למעשה קישוט נוסטלגי.

למה, בעצם? מדוע לא הפילו העמים את בתי המלוכה שלהם, כולם עד האחרון? הרי לא צריך להיות מרקסיסטים כדי לראות שמדובר באנכרוניזמים מהלכים. או נכון יותר, נוסעים ברולס רויסים או כרכרות מוזהבות. אבל מה משמר אותם, כאילו בכרכרה נמצאת המלכה ויקטוריה ולא צאצאיה? מדוע הם כאן? ולא רק בבריטניה?

התשובה הברורה היא שמרנות. לא רק במובן הפוליטי, אלא כנטייה טבעית של בני אדם, כל עוד טוב להם. יש סיבה מדוע באירופה מפלגת השלטון הטבעית – כל עוד אין משבר קיצוני – היא המפלגה השמרנית (מדינות סקנדינביה הן היוצא מן הכלל הבולט). מאז מלחמת העולם השנייה, עידן השגשוג והיציבות, המפלגות השמרניות היו בדרך כלל על ההגה. אבל זה הסבר חלקי בלבד.

אולי נלך אל ההיסטוריה ונזכור שמלכים היו שליטי האנושות מהרגע שבו היו ממלכות – בכל מקום. הרי התנ"ך מראה לנו את תשוקת העם למלך. הם לא מסתפקים בשמואל; עידן השופטים מסתיים – הם רוצים מלך. כמו שיש לכל הממלכות סביב. ההתראות – שיתקיימו כמובן – של שמואל, לא משפיעות. מלכים, שבתחילה מן הסתם היו תקיפים מקומיים, השתלטו על שטחים – או על שבטים ואז על שטחים – והיו למלכים. וגם אם ממלכותיהם נכבשו, גם אם הופלו במרידות או נרצחו (בתנ"ך לבדו נרצחו עשרה ממלכי יהודה וישראל, ואחרים הודחו או, כמובן, ממלכותיהם נכבשו), בא במקומם מלך אחר. גם בבריטניה, כאשר שושלת הסתיימה, הכתירו מישהו קרוב מספיק – עד לרמה של יבוא נסיכים גרמנים כדי שיחזיקו את הפירמה.

ואז מגיעה המהפכה האמריקאית. יש מרד של המתיישבים במלך שמעבר לים – אבל בפעם הראשונה בהיסטוריה, כאשר קמה המדינה החדשה היא מעמידה בראשה יצור חדש, נשיא שמו, ולא מלך אחר. ויש לו תאריך תפוגה – שתי כהונות (עם חריג אחד, פרנקלין ד. רוזוולט, שנבחר ארבע פעמים, ואחריו תוקנה החוקה שלא לאפשר את הפרצה הזו). ומעט יותר מעשור אחר כך, בצרפת, שוב מודח מלך – הפעם של המדינה כולה, לא רק התקוממות של קולוניה נידחת; התוצאות בהתאם – ראשו, וראשה של מלכתו וגם רבים נוספים, נערף. קם שלטון חדש, על ערכי הנאורות והקִדמה. רפובליקה. היא תוביל לשלטון טרור ואחריו לדיקטטורה צבאית שתסתיים בפרסה – חזרה לא רק למלוכה, אלא לקיסרות, כאשר נפוליאון בונפרטה יכתיר עצמו במופת של סתירה פנימית לקיסר הרפובליקה הצרפתית.

נבואת חורבן המלוכה כזבה

לכאורה, עידן המלכים היה אמור להסתיים – אבל צרפת הובסה, הריאקציה הייתה קשה, שמרנות צפודה ואוטוריטרית השתלטה מחדש על אירופה, באימפריות הדועכות לאיטן – של בית עות'מאן, בית רומנוב, בית הבסבורג, בית בורבון; וגם של אלו הפורחות, הצעירות – בית הוהנצולרן, בית פיאמונט וכמובן הוותיקים והנכבדים מכולם – בית הנובר השולט בבריטניה. מלכים עלייך, אירופה.

אבל האימפריות האלה ברובן התרסקו, תאמרו בצדק. המלכים, הצארים, הקייזרים הלוא הודחו? אחרים נרצחו בידי אנרכיסטים? אחרי מלחמת העולם הראשונה הודחו מרביתם, ובמהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה הודחו נוספים – באיטליה, ביוגוסלביה?

לכאורה נדמה היה שנבואתו של פארוק, מלך מצרים, שהודח כמובן אף הוא בטלטלות העולם המשתנה, מתגשמת: "עד תום המאה ה־20 יישארו בעולם חמישה מלכים בלבד – מלך בריטניה וארבעת המלכים בחפיסת הקלפים", ניבא. וטעה.

הסתכלו על עולמו של פארוק, העולם הערבי. למלכים, אמירים, סולטנים, יש בו יכולת הישרדות מרשימה ביותר. חלקם הודחו, נכון. מלכי לוב, סוריה, עיראק. באכזריות. ובמקומם באו רודנים צבאיים נוראים (איראן אינה מדינה ערבית, אבל בהחלט אפשר להוסיף אותה לרשימה. אחרי הכל, היא חלק מרכזי במזרח התיכון. היא חריגה בכך שעם הדחת השאה לא עלה במקומו שליט צבאי אלא תיאוקרטיה דתית). אבל אחרים החזיקו מעמד. יתרה מזו, לא רק שמלכים החזיקו מעמד אחרי שעמיתיהם הודחו ונרצחו בשנות ה־50 – כל המלכים ששרדו החזיקו מעמד בטלטלה האדירה שעברה על המזרח התיכון במלחמות עיראק ובאירועי האביב הערבי. חשבו על כך: באירועי האביב הערבי הודחו שלושה נשיאים ותיקים, רבי־עוצמה, תוך זמן קצר להפליא – בן עלי בתוניסיה, מובראכ במצרים, סאלח בתימן. נשיא רביעי, אסד הסורי, ניצל רק בגלל רפיון אמריקאי וברוטליות בלתי נתפסת שלו ושל מציליו – איראן ורוסיה.

אבל כל המלכים, האמירים, הסולטנים, שרדו. איש לא נפל. מרוקו ובחריין, ערב הסעודית וירדן, קטאר ואיחוד האמירויות – כל המשטרים שרדו. וזה רחוק מלהיות מובן מאליו – הרי הם, המלכים, לא היו אז ואינם היום מושחתים פחות, דיקטטוריים פחות, בזבזנים פחות, מנותקים פחות מעמיהם, מאשר הנשיאים שהודחו. ניתן אף לטעון שבכמה תחומים, בראשם זכויות נשים וחופש דת יחסי, הנשיאים המודחים היו ליברליים יותר מאשר המלכים שלא הודחו. כמובן, יש נסיבות מקומיות בכל מדינה, ועדיין השורה התחתונה היא – המלכים שרדו.

ממלכות שוות יציבות

ובשאר העולם? אז מתברר שיש הרבה יותר בתי מלוכה משאנו מעלים על דעתנו. כן, מעבר למלכת בריטניה או קיסר יפן.

ואולי הסבר לשרידותם מעוררת הפליאה מעלה טבלת מדד הפיתוח האנושי. זו מערכת משוואות שמפרסם האו"ם מדי שנה, והיא מקובלת כדי להראות את מצבה הכללי של כל מדינה ומדינה. המדדים המרכזיים להשוואה הם תוחלת חיים, אוריינות (יכולת קריאה וכתיבה) והכנסה לנפש על פי כוח הקנייה – שהרי ברור לכולנו שדולר בניו יורק ודולר בניו דלהי הם בעלי כוח קנייה שונה.

וממדד הפיתוח האנושי עולה ש־11 מתוך 20 המדינות המשגשגות, העשירות, המפותחות בעולם הן ממלכות. אבל, כולן ממלכות חוקתיות. ממלכות אבסולוטיות נמצאות במקומות נמוכים בהרבה (ולמי שתהה, ישראל במקום ה־22 המכובד). כן, כמעט שכחנו: מייסדות האיחוד האירופי, מדינות שלוות ועשירות – בלגיה, הולנד – הן ממלכות. סקנדינביה הסוציאל־דמוקרטית בנפשה – ממלכות. ליכטנשטיין, מונקו, לוקסמבורג – הלוואי על כולנו רמת החיים שלהן – השלטון שם פיאודלי, כמו בימים הטובים ההם: נסיך, דוכס גדול וכהנה וכהנה.

אמנם יותר ממלכות היו לרפובליקות עם השנים. רואים זאת בנקל על מפת העולם היום לעומת המפה לפני, נניח, 200 שנה; אבל לחסידי הדם הכחול יש במה להתנחם. ספרד הפשיסטית, ספרד שהדיחה את מלכי בית בורבון והקימה רפובליקה לפני 80 שנה כמעט, החזירה – מקרה מיוחד בהיסטוריה – את המלך. ראינו כבר מקרים, איטליה למשל, שבהם המלך הכתיר את הרודן –מוסוליני. בספרד, הפעם הרודן – פרנקו – הותיר בצוואתו את המדינה למלך. והמלך החזיר את הדמוקרטיה. עליית חואן קרלוס לשלטון בספרד אחרי שנות פרנקו הייתה רגע של תקווה למלכים הגולים באשר הם. רגע שעוד קיבל משנה תוקף, כאשר שנים מעטות אחר כך קרס הגוש הקומוניסטי. סימאון הבולגרי, המלכים הגולים של רומניה, יוגוסלביה, אלבניה וכל השאר, אפילו יורש בית הבסבורג, טיפחו לרגע תקווה – אבל לא. הם כבר לא ישובו לארמונותיהם. ימשיכו להיות גולים, כמו הדוכסים הגדולים לבית רומנוב הרוסי.

ואולי זו הדת? העולם עובר תהליך חילון, ודאי אירופה, אבל עדיין ישנה המורשת של המלכים בחסד האל. נכון, איש לא ייצא עוד למסע צלב – ודאי לא נוצרי, לא יגייס את אביריו לכבוש את ארץ הקודש או לצאת למלחמה בכופרים. אבל ספרד, האימפריה הרומית הקדושה, אנגליה, צרפת, בעצם כל ממלכות אירופה בשלב זה או אחר, נלחמו בשם הדת, להגן על דתם או למנוע השלטת דת עוינת. הרי מלחמת 30 השנה רבת־המשתתפות של המאה ה־17 היא מלחמה דתית. ודאי שהארמדה הספרדית יצאה לדרכה מסיבות דתיות, בראש ובראשונה. ולמלכים בחסד האל יש יתר תוקף מאשר מלך בכוח החרב לבדה.

–

נדבך נוסף הוא הנוסטלגיה. באופן מעט הזוי, מדינות מתגעגעות לעברן עתיק התהילה – גם אם הן יודעות באופן רציונלי שההווה טוב לאין שיעור. גם אם הן יודעות שהתהילה הזו הייתה קצרת ימים והובילה לאסון. ולא מדובר רק במדינות שהיינו מצפים מהן להתרפק על תהילת שליטי העבר – רוסיה, נניח – אלא גם המדינות הליברליות, הדמוקרטיות, הפציפיסטיות, המאמינות בדבקות בדיפלומטיה. גם הן.

שוודיה אמנם לא תצא עוד למלחמות דת בגרמניה, כמו במאה ה־17, לא תתמודד מול פיוטר הגדול והאימפריה הרוסית שלו על תואר מעצמת הצפון. אלה היו שני מאבקים מתמשכים שכילו את משאביה, הורידו אותה מדרגת מעצמה צבאית – כן, מעצמה – למיקום של מדינה מהדרג השני באירופה. ועדיין, יש זכר לימי התהילה בסטוקהולם. כל מדינה מתגאה בזיכרון הימים שבהם חייליה ולוחמיה הכניעו את אויביהם; כאשר מלכים, סולטנים, צארים עמדו בראשם (או, סביר יותר, שהו בארמון בעוד מצביאים נשלחו לקרב – שבו אם התוצאה תהיה מוצלחת התהילה תהיה של השליט, ואם פחות – ובכן, מצביאים יש הרבה…).

ראו כיצד מתקוטטות בימינו יוון ומקדוניה – סליחה, צפון מקדוניה, השם שהחליף את הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה, שהחליף את מקדוניה כשהייתה חלק מיוגוסלביה על מורשתו של אלכסנדר הגדול. או כיצד קבריהם ומורשתם של רוצחי המונים מלכותיים – גם אם השושלת החלה רק איתם ונמוגה זמן קצר לאחר מותם – כמו ג'ינגיס חאן, טימור לנג – כיצד אנשים היום עולים לרגל לקברו של השליט, שלוּ היה קם לתחייה היום היה מוציא את כולם להורג.

הכתר מגדיר את תפקידו מחדש

אבל נוסטלגיה מדברת על העבר. ויש בתי מלוכה בהווה. וכאן אנו מגיעים למילה הזו, המעורפלת קמעה – מסורת. ישנה מסורת לא רק באירופה. יפן, למשל, גם מחזיקה בכזו, אך במקרה שונה: שליט יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, הגנרל דאגלס מקארתור, רצה להפוך את יפן לדמוקרטיה ובעיקר למנוע התקוממות – הוא הרי ראה במו עיניו את היפנים מתאבדים, פשוטו כמשמעו, לא כמטאפורה, למען הקיסר. על כן הושאר הקיסר במקומו, בית המלוכה היפני נשאר – רק הופשט מהילתו, והקיסרים היו למלכים חוקתיים. ובכל מקרה, מי כמו היפנים אלופים במסורת.

נשוב לאירופה, עיקר תשומת הלב והמורשת המונרכית. המסורת של אותן מדינות משגשגות באירופה שבתי המלוכה שלהן, גם אם חלקם חדשים יחסית (הרי בלגיה, כמדינה וכממלכה, היא בת פחות מ־200 שנה; נורווגיה נפרדה משוודיה לפני מעט יותר מ־100 שנה), היא שהמלך – למען הדיוק, המלוכה – הם חלק מהמדינה. באופן מוזר, מלחמת העולם השנייה הביאה מצד אחד לקיצן של מלוכות – באיטליה, למשל – אך חיזקה מלוכות אחרות: המלכים שחיזקו את עמיהם בזמן המלחמה, אם בהתנגדות פסיבית, כשנשארו להנחות את העם כמו בנורווגיה, אם כשיצאו לגלוּת כדי להמשיך במאבק, כמו בהולנד, עמיהם זכרו זאת לטובה אחרי המלחמה. הם שרדו – ונראה שלא הייתה סיבה טובה לשנות את המצב. הם לא עולים הרבה, הם לא מביכים מדי (למעט כמה חריגים בולטים, למרבה ששונם של העיתונאים והפפראצי – כמו הנסיכות הסוערות לבית גרימלדי, בנותיהם של רנייה ממונקו וגרייס קלי, כוכבת הקולנוע האמריקאית לשעבר). הכל בסדר. איש כמעט, חוץ מבמדינותיהם, לא ממש זוכר מיהו מלך שוודיה או מלכת הולנד בכל רגע נתון; גם אם, אולי במיוחד אם, הם יושבים על הכס עשרות שנים. העולם נחשף למלך שוודיה בעיקר ב־10 בדצמבר מדי שנה, כאשר הוא מעניק את פרסי נובל.

ובכל זאת, לעיתים הם ממלאים תפקיד משמעותי – אבל כזה שקשה לכמת אותו. בתי המלוכה של הולנד, דנמרק ונורווגיה ממלאים תפקיד כשגרירי רצון טוב (אם נהיה מנומסים) או כמקדמי מכירות (אם נהיה פחות מנומסים) של ארצותיהם. והם יחסית זולים לאחזקה למדינותיהם. אז המדינה מרוויחה. מלך בלגיה, כאשר הוא עושה את עבודתו נאמנה, מצליח להחזיק את המדינה המאיימת להתפרק. ובכלל, בלגיה היא סיפור מרתק מבחינה מלוכנית. ליאופולד הראשון, נסיך גרמני שהיה למלך בלגיה הראשון מרגע שהייתה לעצמאית, ביצע את מלאכתו. ליאופולד השני, בנו, היה אחד המלכים האיומים בהיסטוריה – לא לארצו שלו; לקונגו, שאותה החזיק כנחלה פרטית. בנו, המלך אלבר הראשון, היה מגיבורי מלחמת העולם הראשונה, כשעמד באומץ לב מול איומי הקייזר. בנו של אלבר, ליאופולד השלישי, שיתף פעולה עם הנאצים ואחרי מלחמת העולם השנייה הודח. אבל בניגוד למדינות אחרות, בית המלוכה נותר על כנו, ואז עלה המלך בודואן – שוב, אהוב העם. המסורת של מלך איום ובלתי אהוד המתחלף במלך אהוד דילגה דור: בנו של בודואן, המלך אלבר השני, היה אהוד מאוד. בנו שלו, פיליפ, שוב שנוא… וכיום בית המלוכה, יחד עם צ'יפס, מולים, פרלינים ונבחרת השדים האדומים בכדורגל, הם בערך הדבר היחיד המשותף עדיין לפלמים דוברי ההולנדית ולוואלונים דוברי הצרפתית במדינה.

הטלוויזיה אוהבת מלוכה

אז חזרנו לבריטניה. אין מה לעשות, כאשר חושבים על מלוכה חושבים על בריטניה. ובצדק: לפני 100 שנה מלך בריטניה וקיסר הודו, אותו אדם, שלט על שישית משטח היבשות בעולם. ובית המלוכה הבריטי שורד – בהצלחה – כשהוא משתנה, מתגמש, תוך כדי תנועה, כבר מאות בשנים. חלק מהסיבה הוא כמובן היסטוריה, מסורת. ובית המלוכה הוא חלק מכל המכלול הזה הנקרא אנגליה, אותה מדינה שהשפיעה על העולם, מהודו ועד אמריקה. ששלטה בעולם, מאמריקה ועד הודו. לא סתם חלק – חלק קריטי. לא לחינם הם נקראים לעיתים "הפירמה", בה"א הידיעה. כאשר אנו חושבים על אנגליה אנו חושבים, בין השאר, על רובין הוד – וריצ'רד לב הארי. על קרבות קרסי, פואטיה ואז'נקור – ועל המלך הנרי החמישי והנסיך השחור. על הכנסייה האנגליקנית – ועל הנרי השמיני. על הארמדה הספרדית ושייקספיר ודרייק – ועל אליזבת הראשונה. על הראג' בהודו, שיא המהפכה התעשייתית, לונדון בירת העולם – ועל המלכה ויקטוריה. על מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל בראש ובראשונה – אבל גם ג'ורג' השישי הנואם בגמגום ובנותיו, הממלאים את חובתם.

ולא רק אלה שמילאו את חובתם: חלק מההיסטוריה, החלק המרתק עוד יותר, הוא הכבשים השחורות – ויש רבים ורבות כל כך: מלחמות השושנים, המהפכה המהוללת, שורת מעשי ניאוף ובוגדנות, עריפת ראשים, התפטרות מהכס בשל אהבה. חומרים לכמה וכמה טלנובלות – אלא שכשהן מופקות בבריטניה, איכשהו הטלנובלות נראות טוב יותר, אריסטוקרטי יותר. אז בריטניה, והעולם כולו, עוברים התניה מתמשכת בסדרות כמו 'ההגדה לבית פורסייט' או 'אחוזת דאונטון' המקבעות את הסדר – כפי שהיה, וכפי שהוא אמור להיות, רומזים לנו.

ואם סטינו לרגע לטובת ביקורת טלוויזיה, הסדרה 'הכתר' מראה לכאורה את אחורי הקלעים של בית המלוכה. יש ביקורת, כן? לא. ממש־ממש לא. על כל ביקורת מעודנת, ואכן יש, יש מחמאות מרומזות מלוא החופן. הנסיך צ'רלס צריך לשלוח זרי פרחים ליוצרי 'הכתר' על העונה השלישית של הסדרה. הם עשו את הלא ייאמן ורוממו את האיש שנאבק כבר 70 שנה בניסיון להתחבב על הבריטים (בשאר העולם זה נראה כמשימה אבודה מראש), במחי יצירה טלוויזיונית אחת. הם הראו את נעוריו, את אהבתו לקמילה וכניעתו לאמו ולמסורת, אותה מסורת המצמיתה הכל, אותה חובה שאין ואסור להתחמק ממנה; והנה הוא יוצא אנושי, וליבנו יוצא גם הוא, אליו.

להסתגל, ושוב להסתגל

בית המלוכה הוא בריטניה. לא, בריטניה לא תתמוטט בלעדיו. אבל כשאנו חושבים על לונדון, על אנגליה, יש לנו דימויים, קלישאות. ובית המלוכה תופס בהם מקום של כבוד. אי אפשר לכמת בדיוק כמה תיירים מגיעים משנגחאי, אוסקה או תל אביב ללונדון במידה רבה בגלל בית ווינדזור וקודמיו – הם ודאי חלק מהמשיכה. אתה מגיע לארמונות המפוארים של האצולה, הבניינים הנישאים שמהם ניהלו את האימפריה, צופה בטלוויזיה בבית וקורא על התככים בארמון – ואיכשהו תככים של מלכים מעניינים יותר מתככים של בני אדם רגילים. גם של מיליארדרים. זו ההתניה.

ולא רק בבריטניה. לכאורה אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד היו אמורות ללכת בדרכה של אירלנד, למשל, ומדינות נוספות – ולהפוך לרפובליקות. כן, במדינות האלה יש עדיין מושל כללי מטעם המלכה. ויש לו סמכויות – שהוא נזהר מלהשתמש בהן, ממש כמו המלכה עצמה.

את נטייתם של האנגלים למסורת, להתרפקות על תהילת עבר, חשדנות כלפי ההווה, ראינו, בין השאר, בהצבעה במשאל העם על היציאה מהאיחוד האירופי. והם אוהבים את בית המלוכה – רובם, על כל פנים. כמו בכל סיפור אהבה, ודאי כזה שקיים כל כך הרבה שנים, יש עליות ומורדות – העם הזדהה הרבה יותר עם דיאנה מאשר עם צ'רלס כשהתגרשו. וכשהם נזכרים כמה עולים להם הנסיכים, וכמה בושות הם ממיטים על ראשיהם ועל בריטניה, במסיבות של ג'פרי אפסטין, נניח, במסיבת תחפושות עם מדים נאציים, נניח; אז יש רבים השואלים את עצמם בעצם למה השרידים האלה מהעבר הרחוק – המלכה שהיא ראש הכנסייה האנגליקנית מאז ימי הנרי השמיני, המנהגים העבשים, הסוסים, כלבי הקורגי וכל השאר – למה בעצם?

אולי התשובה במקרה הבריטי היא שהם בעצם סוג של פלצבו. הם תרופת הדמה המזכירה לבריטניה את ימי הזוהר, את ימי התהילה – במחיר לא גבוה מדי. הם יודעים להסתגל, המלכים של היום כבר אינם המלך הרם והנישא של פעם. או בעצם קצת כן: הם יודעים מצד אחד לשמר את הטקסים שבהם כל אדם בממלכה יקוד קידה לפני המלכה – גם אם אותו אדם הוא האמא שלה – אבל מצד שני לאמץ את הרדיו ואחריו את הטלוויזיה כאמצעי תקשורת עם העם (המלכה עדיין לא מתקוטטת בטוויטר, זה נשמר לנשיא טראמפ, מאותה המדינה שמרדה בכתר). הם יודעים בדיוק איך לחבק ולאמץ את המורדים, את הצעירים (כמובן, לקח להם הרבה זמן להבין זאת, אבל הם הצליחו). איך אמר הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון בלשון בלתי ממלכתית בעליל? עדיף שהוא (היריב) יהיה בתוך האוהל וישתין החוצה, מאשר שיהיה מחוץ לאוהל וישתין פנימה.

בין באקינגהם לבית המקדש. סוף דבר

וכך, בשנת 1963 מופיע סמל הצעירים המורדים, הדור החדש, זה שמורד בערכים השמרניים, המאובנים, בפני בית המלוכה. נובמבר 1963, והביטלס מופיעים בהופעה פומבית לכבוד המלכה האם – ורבים מבית המלוכה באולם. מה יעשו הצעירים הפוחזים האלה? מה ישירו? מה יאמרו? ובכן, המרד הגדול התמצה בכך שהמורד הגדול ביותר בביטלס, ג'ון לנון, אמר: "לשיר הבא נבקש את עזרתכם. אלה היושבים במושבים הזולים יכולים למחוא כפיים, השאר יכולים לקשקש בתכשיטיהם". הדבר המעניין הוא פניו של לנון אחרי שאמר זאת – הוא התגלמות הילד השובב – אבל כזה שהוריו וכל הסביבה אוהבים למרות תעלוליו, והוא מחייך קצת במבוכה. ובחלוף זמן קצר הביטלס – סמל המרדנות של הנוער, אלה עם שירי ה"יה יה" והשיער הארוך והסמים – יקבלו תוארי אצולה, יהיו לאבירי האימפריה הבריטית, שכבר אינה עוד כשקיבלו את התארים. והם, המורדים, לא דחו אותם; הם קיבלו אותם (למען האמת, הם מעולם לא היו מורדים כפי שעשו מהם. הם היו "רק" פורצי דרך, הלהקה הגדולה ביותר והמשפיעה ביותר שקמה אי פעם).

אליזבת השנייה הייתה כבר אישה בוגרת כשהביטלס החלו להופיע. אין היום למעשה שום בריטי שזוכר עולם בלעדיה. וחשבו על כך – כמה מהקוראים זוכרים, בלי גוגל, מיהו ראש ממשלת איטליה? או האם ולדימיר פוטין נשוי, ואם כן, איך קוראים לרעייתו? עכשיו, נכון שכולנו יודעים את סדר הירושה של הכתר הבריטי, מכירים אותם – את כולם! המלכה, ילדיה, נכדיה, ניניה? וגם (או בעיקר) הכלות? איך נחיה בלי הטלנובלה המתמשכת הזו?

וגם באירופה, כולל במדינות הסוציאל־דמוקרטיות, גם בהן יש ירחונים המוקדשים למעללי בתי המלוכה השונים, והם נמכרים. כמה שהם נמכרים. גם כשזה נלעג – כשצאצאי בית בורבון נאבקים בשרידי בית נפוליאון מי זכאי לתואר מלך צרפת, כשהמלוכה תוחזר.

אנחנו אוהבים רכילות. וקוראים אותה. וכן, יש משהו מופרך בכך שלפני כמה חודשים העולם כולו – ממש כולו – התעסק בנישואיהם במזל טוב של שניים: הנסיך ז'אן כריסטוף נפוליאון בונאפרט, שנשא לאישה את בחירת ליבו, הרוזנת אולימפיה פון אונד צו ארקו־צינברג. השניים קרובים רחוקים: הרוזנת היא צאצאית של מארי לואיז, שנישאה לנפוליאון בשנת 1810, בניסיון להפיג מתחים בין צרפת לאוסטריה. הנסיך, אגב, הוא האיש שיוכתר למלך צרפת אם בית נפוליאון יגבר על בית בורבון – וכמובן על הרפובליקה שהיא צרפת כיום – ויחזור לארמון. הוא בנקאי השקעות במקצועו, והשניים טוענים שאלה כבר לא הנישואים המאורגנים של פעם כדי להדק בריתות פוליטיות בין מדינות – זו אהבה. אגב, למחפשי האירוניה – הם נישאו באינווליד, מקום קבורתו של נפוליאון.

–

וגם בישראל, שבה יש המבקשים להקים מחדש את בית המקדש, לחזור לימי דוד ושלמה – אבל במובן הדתי, לא להקים מחדש מלכות – אנו, הפלבאים, ממש כמו פעם עומדים, מטאפורית, ברחובות וממתינים בנשימה עצורה שהמלך או הנסיך יעברו כדי שנוכל להריע. בפסגת המנהיגים שהתכנסה בירושלים לציון יום השואה הבינלאומי הגיעו עשרות מנהיגים. החשוב והמסוקר מכולם היה פוטין. בצדק. אחריו סגן נשיא ארה"ב, בעיקר בשל כותרות מדיניות רלוונטיות; נשיא גרמניה, בעיקר בשל נאומו הבלתי שגרתי; ו… הנסיך צ'רלס. זה שכשהיינו קטנים, אמהותינו היו גוערות בנו – מי אתה חושב שאתה, פרינס צ'רלס?

הם כבר לא חשובים כמו פעם, אבל הם עדיין מעניינים. אודה על חטאי: אחרי כל האישים שראיינתי ופגשתי במהלך השנים – נשיאים, סופרים, מדענים, חתני פרס נובל – צובט לי קצת הלב שלא יכולתי להגיע לקבלת הפנים בבית השגריר הבריטי, וכך אין לי תמונה משותפת עם הנסיך. כשאספר לנכדיי על מפגשיי עם אישים בעולם – בהנחה שתהיה להם סבלנות להקשיב – אולי הם לא יידעו מי המנהיג הזה, הדיפלומט ההוא, הסופר הנחשב בשעתו – אבל על מלכי בית ווינדזור הם הרי ישמעו, בצורה כזו או אחרת. ההתניה של דיסני, של בתי המלוכה, של שבועוני הרכילות ושל הנוסטלגיה המהולה במסורת ולהפך – עובדת, מתברר. על כולם.

הוד אריכותו – המלכים (ושאר סוגי המונרכים) בעלי הכהונה הארוכה ביותר כיום

–

• אל ארצות הדמיון: מקורות ארצות הפנטזיה של הסופרים הגדולים שהסעירו את ילדותנו // מאת אורן נהרי
• מיהו אנרכיסט? // הטור של אורן נהרי