fbpx

אל ארצות הדמיון: מסע נוסטלגי בעקבות ארצות הפנטזיה // מאת אורן נהרי

מקורות ארצות הפנטזיה של הסופרים הגדולים שהסעירו את ילדותנו

0

פיראטים ואוצרות, חיות מופלאות ויצורים מסתוריים, מכשפים ואבירים, הרפתקנים, גיבורים ונבלים. אורן נהרי צולל אל נבכי ספרי הפנטזיה שמלווים אותו מאז ילדותו, ומשרטט את קווי האורך והרוחב של המקומות המרתקים שהסעירו את המוחות והלבבות של כולנו

גדלנו עליהן. על ארצות הדמיון. על המקומות שבהם חיים גמדים וענקים, שודדי ים ואינדיאנים וילדים המסרבים לגדול. על שבטים פראיים ומכשפה החיה כבר אלפי שנים ושומרת על אוצרות שלמה, על איים אבודים, ארצות מתחת לאדמה, יקומים מקבילים, מקומות שבהם יש גם בני אדם, ודאי – אבל גם דרקונים, מכשפים, ערפדים ואנשי זאב. חלקם ממש כאן, משוטטים בקרבנו. חלקם, ודאי כאשר נכתבו חלק מהספרים האלה, רחוקים: ביבשות עלומות; במדינות, כמאמר הקלישאה, שרגל אדם לבן טרם דרכה בהן.

בילדותי, הדרך להגיע לארצות האלה הייתה פשוטה – לא, לא דרך דלת בארון הבגדים, גם לא לצאת להפלגה מסוכנת, אלא פשוט דרך הספרייה. זו עדיין, לטעמי המיושן, הדרך הטובה ביותר. דרך הדמיון, המודרך על ידי מספרי הסיפורים; מאפלטון (כן, כן, הסבר מיד) ועד ג'ורג' ר"ר מרטין. בימינו הדרכים לעולמות הקסם עוברות כמובן בספרים, אבל לעיתים קרובות גם דרך הקולנוע, הטלוויזיה, משחקי המחשב.

וברור מדוע ארצות הדמיון משכו ומושכות אותנו כל כך. במילה אחת – הרפתקאות. הרי תור הזהב של הספרים על מסעות לארצות דמיוניות התרחש במקביל לתור הזהב של המסעות האמיתיים למקומות שחלקם נחשבו דמיוניים לחלוטין באותה מידה, כשחלק גדול מהעולם נסתר מעינינו – לא רק האירופאים הלבנים, כולם. הרי לפני כמה מאות שנים איש באירופה לא ידע על קיומה של אמריקה. וזמן רב מאוד אחר כך איש לא ידע על אוסטרליה, על אנטארקטיקה, ולפני 150 שנה בלבד החלו אנשים לבנים לחדור אל ליבה של אפריקה, לפני מעט יותר מ־100 שנים הגיעו אל הקטבים, לפני פחות מ־70 שנה אל פסגת האוורסט.

מסעה של נלי בליי

מסעה של נלי בליי

חלק ניכר משאיפת הידע, ממה שאיפשר את גיוס הכספים למימון המסעות, את הרצון בכיבוש וביזה היה הדמיון. מה באמת נמצא שם? מפלצות מיתולוגיות? אנשים שחורים, שהם שחורים כי נשרפו בשמש? ממלכה נוצרית שבה שולט הכומר יוחנן – או לחלופין ממלכה יהודית ובה עשרת השבטים האבודים? אוצרות זהב בלתי נתפסים?

ולצד ספרי המסעות של מגלי העולם האמיתיים – שהיו להיטים מטורפים, וחלקם, איך נאמר, לקחו לעצמם חירות רבה מאוד בתיאור המקומות שאליהם הגיעו והיצורים ובני האדם שפגשו – היו ספרים מקבילים. דומים מאוד, אבל כאלו שמלכתחילה הוגדרו דמיוניים. והמרחק בין הדמיון למציאות, או מה שהוגדר כמציאות, בין כתבי הגיאוגרפים ויורדי הים לבין כתבי הסופרים – לא היה גדול, בלשון המעטה.

והדמיון לא נעצר רק כי גילינו את מרבית העולם. אפילו את כולו. אנו ממשיכים לדמות – הרי אפשר בהחלט לחלום על מסע לכוכבים ושם להיתקל ב… מי יודע? הכל. או שדרך מעבר בכדור הארץ נגיע ליקום מקביל, או לבטן האדמה, או מתחת לקרקעית הים. או אולי נגלה מסע בזמן, שדרכו נחזור לימי האבירים. מעניין – גם במסעות בזמן, וכמובן כל אלה המצהירים שחיו חיים קודמים, כולם בעבר היו קוסמים, גבירות ומלכים. אף אחד לא היה משרת או סתם איכר צמית.

אז הצטרפו אליי בבקשה למסעות מהכורסה אל כמה ארצות שמעולם לא התקיימו, אבל מהרבה בחינות קיימות הרבה יותר מאשר מדינות אמיתיות, ומשמימות.

הדרך לשום מקום

בואו נתחיל עם סר תומס מור. מלומד, מדינאי, איש כנסייה. היה לורד צ'נסלור – בערך ראש ממשלת אנגליה של הזמן ההוא. ובהיותו איש כנסייה התנגד למלכו הנרי השמיני, שהכריז שסמכותו מעל לסמכות האפיפיור וייסד, בגלל רצונו להתגרש מאשתו וכדי להביא יורש, בן זכר, את הכנסייה האנגליקנית. מור הוצא להורג והוכר קדוש של הכנסייה הקתולית. איש מרתק, אבל לא בגלל זה הוא מוזכר כאן. העליתי אותו כי לפני מעט יותר מ־400 שנים, ב־1516, הוא כתב ספר ששמו המלומד הוא 'אודות משטר המדינה המשובח באי החדש אוטופיה'.

הספר לא היה הראשון מסוגו. איש כנסייה חשוב אחר, אוגוסטינוס, כתב את 'עיר האלוהים', הפילוסוף היווני אפלטון כתב את 'הפוליטיאה', לימים יכתוב תיאודור (בנימין זאב) הרצל ספר בשם 'תל אביב' (תרגום השם של 'אלטנוילנד' בידי נחום סוקולוב) והיו עוד. כולם ניסו להציע משטר טוב, תקין, בנוי על יסודות של היגיון וצדק ושוויון, והביאו דוגמה למקום מושלם כגון זה.

המספר – מור עצמו – נשלח על ידי המלך ליבשת אירופה, שם פגש ספן המספר לו על האי אוטופיה שבעולם החדש (ב־1516, כזכור, אנו כבר 24 שנים אחרי מסעו של קולומבוס, הספרדים כבר באמריקה, הפורטוגלים כבר הגיעו להודו ולאפריקה). שם, באוטופיה, הילידים – האינדיאנים – חיים בחברה שוויונית, אידיאלית. פירוש השם אוטופיה הוא 'מקום מושלם' או 'שום מקום' – יש בו משחק מילים.

שמתם לב למשהו מעניין? איש הכנסייה, שימות על אמונתו ויוכרז כקדוש, מוצא את המקום האידיאלי בעולם כולו בקרב הילידים עובדי האלילים דווקא. לא אירופה הקתולית של זמנו. ומהי אוטופיה זו? די מזכירה את החברה הקומוניסטית התיאורטית שעליה חלם קרל מרקס: הרכוש משותף, כמעט ואין חוקים, אין עורכי דין, אין צבא. הספר הוא מצד אחד אלגוריה – ואף ספר הדרכה איך להגיע למשטר מושלם – וכמובן, ביקורת על החברה האנגלית בת זמנו של תומס מור. בכל מקרה הביטוי 'אוטופיה' היה לסמל למקום מושלם, יעד מושלם – שכמובן לא יושג.

והיו כמובן מסעות דמיון שהיה ברור לחלוטין שהם סאטירה על החברה האנגלית. למשל 'מסעות אל כמה אומות נידחות בעולם' שכתב ג'ונתן סוויפט ב־1726. למיואל גוליבר, רב חובל אנגלי ביש מזל באופן קיצוני, מצליח להיקלע לכמה ארצות: ממלכת ליליפוט, היא ארץ הגמדים, הנמצאת במלחמה מתמדת נגד שכניה בשאלה הקרדינלית האם צריך לשבור את קליפת הביצה מהצד החד או הקהה. בין הממלכות האלה יש תעלה, והרמז ברור: מדובר למעשה במלחמות האינסופיות בין אנגליה לצרפת, שסיבותיהן לעיתים מגוחכות לא פחות.

גוליבר ימשיך לממלכת הענקים, לממלכת המדענים המסרבים לפתח משהו יישומי אלא רק מחקרים לא מועילים, ולבסוף אל היחידים התבוניים – ממלכת הסוסים. שבפיהם, אגב, אנו בני האדם הנחותים מהם בכל מובן נקראים "יאהו". את הספר, שהיה לרב מכר, הוציא סוויפט לאור בעילום שם מחשש לתגובות זעם.

גוליבר בממלכת ליליפוט

גוליבר בממלכת ליליפוט

בימים שבהם מוקדשים עשרות ומאות עמודים של ספרי פנטזיה עבי כרס בכמה כרכים לתיאורי נוף וחברה דמיוניים, אולי מוזר לשאול בעצם עד כמה צריך לפרט על מדינה דמיונית כדי להדליק את דמיוננו. לא הרבה, מתברר.

"והיה אי ששכן לפני המצר שאותו אתם מכנים בשם עמודי הרקולס. האי הזה היה גדול יותר מלוב ומאסיה גם יחד והוא הוביל לאיים אחרים. מאיים אלה יכולת לעבור את כל היבשה הנגדית, שהקיפה את הים האמיתי, שכן ים זה, הנמצא בין מְצרי הרקולס, אינו אלא נמל, ויש לו כניסה צרה, אבל אותו הים האחר הוא ים אמיתי, והארץ המקיפה אותו – בצדק תיקרא יבשה."

זה בערך כל מה שכתוב בכתבי אפלטון, בשני דיאלוגים, לצורך תיאור שמועה מפי כהן מצרי על תרבות שהתקיימה פעם בים אטלס – על שמו של אותו טיטאן מיתולוגי הנושא את הרקיע על שכמו. (בגלל הדימוי הנפלא הזה מהמיתולוגיה היוונית שׂם אברהם אורטליוס את ציורו על כריכת אוסף המפות הראשון שפרסם, ומאז ועד עתה כל אוסף מפות נקרא בשם אטלס.)

ים אטלס הוא כמובן האוקיינוס האטלנטי. ובמרכזו, האי שהוא יבשת ענקית – אטלנטיס – שחרבה. זה אמור היה לקרות לפני כ־12 אלף שנים. אנשים ממשיכים לחפש את אטלנטיס, היא מופיעה בשלל כתבים, שירים וגם קונספירציות, עם תזות שכל תרבויות העולם נבעו ממנה. אנשים ששרדו מאטלנטיס הם גיבורי־על המשוטטים בקרבנו. משייכים לה את התפרצות הר הגעש בסנטוריני. וגם היא, כמובן, הייתה למושג הידוע בפי כל.

אטלנטיס, אוטופיה, ליליפוט, לא התקיימו מעולם. אבל הן לא ארצות הדמיון היחידות, כמובן. יש מסעות לארצות דמיון שמעולם לא התקיימו ולא יכלו להתקיים, ויש מסעות שבהחלט יכלו להתקיים – עם מאמץ קל של הדמיון. והדברים כמובן אינם זהים.

העיתונאית שהשיגה את פיליאס פוג

הנה דוגמה למסע שיכול היה להתקיים. הנוסע המתמיד שביצע אותו הוא פיליאס פוג, התגלמות של ג'נטלמן אנגלי רווק כפי שרק צרפתי יכול לתאר אותו (במקרה שלנו, הסופר ז'ול ורן). בעקבות התערבות נמהרת־משהו במועדון הרפורמה (מועדון אמיתי, אגב) פוג יוצא להקיף את העולם תוך 80 ימים, כשהוא מלווה במשרתו הנאמן פספרטו, שיחלץ אותו מצרות רבות מספור. הוא יעבור שלל הרפתקאות, ייתקל בקשיים מן הטבע ומן האדם, ובסופו של דבר יגיע באיחור של 24 שעות בלבד. או שלא – בגלל שהוא יצא מזרחה ולא מערבה הוא הרוויח יממה וכך הגיע בזמן, זכה בעושר, בתהילה ובאהבה. לא עסקה רעה.

הספר של ורן נכתב ב־1872, והוא מביא תרבויות, מנהגים וגיאוגרפיה בצורה די מדויקת: כך למשל פוג מציל אישה הודית מהסאטי, אותו מנהג נורא של לשרוף אלמנה חיה במדורת השריפה של גופת בעלה. אז המסע יכול היה להיערך, והוא מתקיים במדינות ובארצות קיימות, מדויק – כמובן במסגרת סיפור ההרפתקאות.

מתןך 'מסביב לעולם ב־80 יום', 1956

מתוך 'מסביב לעולם ב־80 יום', 1956

ומכיוון שהתחלנו את המאמר בקשר ההדוק בין הספרים שתיעדו, או התיימרו לתעד, הרפתקאות שאירעו באמת לבין ספרים דמיוניים לחלוטין, אז יש ל'מסביב לעולם ב־80 יום' ספיח מעניין: בארה"ב, שגם בה אגב עוברים הג'נטלמן הבריטי ומשרתו הצרפתי, חיה באותן שנים אליזבת ג'יין קוקרן – אישה שאחראית לתחום עיתונאי קריטי. שם העט שלה הוא נלי בליי. היא נכנסה בזהות שאולה למוסד לחולי נפש וחשפה את הזוועות בו כשעבדה בעיתון 'ניו יורק וורלד' של ג'וזף פוליצר. קוקרן למעשה המציאה את ז'אנר כתבות התחקיר.

המו"ל הציע לכתבת הכוכבת שלו לעשות את המסע של פוג. אנו עדיין בזמני המערב הפרוע, הודו היא היהלום בכתר הבריטי, המזרח התיכון פראי ובשליטה חלקית בלבד של העות'מאנים. ב־14 בנובמבר 1889 יצאה נלי בליי לדרך. בלי גבר מלווה היא כתבה טורים מכל מקום, והיו הימורים רבים אם תעמוד במשימה. בליי הקיפה את העולם וחזרה אחרי 72 יום, שש שעות ו־11 דקות, לקבלת פנים נלהבת עם זיקוקים ומצעד לכבודה.

אין צורך לומר שגם היא חיברה ספר, וכותרתו המתבקשת היא 'מסביב לעולם ב־72 יום'.

חפש את המטמון

יש מסעות ספרותיים, קולנועיים, למקומות שבמאמץ ממש־ממש קל של הדמיון אנו יכולים לראות בעיני רוחנו. הרי האגדות על האוצרות המופלאים שטמנו שודדי הים מסופרות שוב ושוב. אנו יודעים על אוניות האוצר הספרדיות שטובעו באוקיינוס, ומדי פעם יש חבורת הרפתקנים היוצאת אל אונייה טרופה, מגובים במיטב הציוד והטכנולוגיה של היום, ומביאים שלל של מטבעות זהב, ממש כמו פעם. כמה מופרך לחשוב שבאי נידח בקאריביים טמן שודד ים את אוצרו?

ותמיד יש בספרים מפה, המקנה יתר אמינות לסיפור – ונער אמיץ לב.

"האציל טרילוני, דוקטור ליוסי והאדונים האחרים ביקשו ממני לכתוב את כל פרטי הסיפור על אי המטמון, לכתוב ולא להחסיר שום פרט חוץ מהמיקום המדויק של האי כי עדיין יש שם אוצר שלא נחשף, וכך אני לוקח בידי את העט עכשיו ביום נאה בשנת 1788 וחוזר אחורה… אני זוכר אותו כאילו זה היה אתמול, נכנס בצעדים כבדים בדלת הפונדק, ארגז הימאים נגרר אחריו בעגלת יד, איש גבוה, מוצק וכבד תנועה, בעל צמה מרוחה בשמן ושמוטה על צד אחד של השכמייה הכחולה והמוכתמת שלבש. ידיו מחוספסות ומצולקות, ולאורך לחי אחת שלו צלקת שחורה־כחולה… שורק לעצמו ואחר כך פוצח באותו שיר ימאים נושן ששר פעמים כה רבות אחר כך: תריסר גברים על ארון המת, יו הו הו ובקבוק מלא רום".

כך מתחיל 'אי המטמון'. הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון שנדד בעולם (הוא מת ונקבר בסמואה) מספר על אוצרו הנעלם של קפטן פלינט, ג'ון סילבר הארוך וכל השאר. זכרוּ – הספר יצא לאור מעט אחרי 'מסביב לעולם ב־80 יום', בשנים שבהן האדם טרם הגיע לקטבים או לחלקים נרחבים באסיה, אפריקה, באוקיינוסים.

וכמו ב'מסביב לעולם ב־80 יום', יש ל'אי המטמון' ספיח: הספר יצא לאור בשנת 1883, והוא סנסציה. בצדק מוחלט. שנתיים אחר כך יושבים בקרון רכבת האחים אנדרו והנרי ריידר הגרד. הנרי, ששלח את ידו בכתיבה ספרותית בהצלחה מעטה עד אפסית, חזר לאנגליה אחרי שנים בדרום אפריקה. אנדרו דיבר בהתרגשות על הספר החדש. הנרי, שלא התלהב, אמר שהוא עצמו יכול לכתוב ספר לא פחות טוב. והם התערבו. הנרי החל לכתוב, ובדיוק כמו ב'אי המטמון' הוא כותב בגוף ראשון הרפתקה שקרתה, לכאורה: "דבר מוזר הוא שבגילי – לא מכבר חגגתי את יום הולדתי החמישים וחמישה – אמצא עצמי נוטל עט בידי ומתחיל לכתוב. דברים רבים והגונים ביצעתי בחיי הנראים בעיניי ארוכים למדי. בגיל עשר כבר השתכרתי למחייתי. הייתי סוחר, צייד, לוחם וכורה. ובכל זאת רק לפני שמונה חודשים הצלחתי לעשות הון. אני אלן קווטרמיין מדרבן נאטאל מצהיר בשבועה – כך התחלתי את עדותי לפני שופט השלום…".

'אי המטמון', 1950

'אי המטמון', 1950

זוכרים את הכללים? יש מפה, שהותיר במקרה הזה מגלה פורטוגלי ביש מזל. אוצר – אוצרות מכרות המלך שלמה בארץ אופיר. גיבור המספר את קורותיו, ארץ רחוקה ומלאת סכנות (דומה מאוד לממלכת זולו בזמן המלך שאקה, שאותה הכיר ריידר הגרד היטב), ובה מכשפה החיה, בעצם כמה שנים בדיוק?

הוא כתב את הספר בשישה שבועות, הראה אותו למבקר, וזה המליץ להוצאה לאור 'קאסל' להוציא את 'מכרות המלך שלמה'. בעל ההוצאה שמע להמלצה, זה היה אותו מבקר שהמליץ על הוצאת 'אי המטמון'.

ובפגישה עם הסופר הציעו לו 100 פאונד ביד – וכל הזכויות יישארו בידי ההוצאה, או 10% מהרווחים. משפט ששמעתי מחבר כשהתייעצתי לגבי החוזה בזמן שהוצאתי לאור את ספרי הראשון ('אטלס אנציקלופדי של העולם'): "כל פעם שמוציא לאור מוציא מהמגירה חוזה ואומר לך שזה החוזה הסטנדרטי, תדע לך שיש לו עוד חמישה חוזים סטנדרטיים לאלה שיודעים להתמקח יותר טוב ממך". תקף כמובן לא רק לעסקי המו"לות.

בכל מקרה, ריידר הגרד לוקח בלי פקפוק את ההצעה הראשונה, הנדיבה, כמובן. המו"ל הולך להביא את הטופס, ולבלר זקן בפינה הרים את ראשו ולחש לו: "מר הגרד, אני במקומך הייתי לוקח את האחוזים". והוא שינה את דעתו. החלטה נבונה. ובמשך שנים סוחרי יהלומים ושאר הרפתקנים ביקשו הדרכה איך להגיע לממלכה של גגול הזקנה האכזרית.

'מכרות המלך שלמה', 1985

'מכרות המלך שלמה', 1985

בעומק יבשות זרות

רודיארד קיפלינג, גדול משוררי וסופרי האימפריה הבריטית הוויקטוריאנית, שיבח את ריידר הגרד על הספר – והרי קיפלינג עצמו ניסה את כוחו בהצלחה גדולה בכתיבה על ממלכות מסתוריות שיכלו להיות. למשל "ואזיריסטן", בגבול אפגניסטן, שאליה יוצאים שני הרפתקנים אנגלים ומשתלטים עליה בסיפור 'האיש שרצה להיות מלך'.

ואם אנו באסיה, זכרו: עד לפני כ־100 שנים היו טיבט ונפאל סגורות לחלוטין בפני זרים. בהוטאן וממלכת הסיקים נותרו חתומות למבקרים עוד עשרות שנים אחר כך. מי יודע מה מתרחש שם, בפסגות המבודדות של ההימלאיה? אילו ממלכות?

'האופק האבוד', 1937 (שנגרי לה)

'האופק האבוד', 1937 (שנגרי לה)

וכך נכתב ספר מאת ג'יימס הילטון, 'האופק האבוד' שמו, והוא מספר על שנגרי לה, מנזר טיבטי ובו שלמות. אם תרצו סוג של אוטופיה, אבל עם התוספת של המזרח המסתורי, העתיק, מלא החוכמה, בניגוד למערב החומרני – נושא שכמובן יחזור שוב ושוב.

'האיש שרצה להיות מלך', 1975

'האיש שרצה להיות מלך', 1975

אבל רגע, נחזור לאפריקה. יבשת הממשיכה ללכוד את דמיון העולם, ונערים אמיצים מלאי תושייה, ורומן מלבלב. תמיד עובד. וכך קראנו במתח את הספר 'בישימון ובערבה' על הנער הפולני סטש המגן על הנערה האנגלייה נל – סטניסלב טרקובסקי ונל רולינסון בשמותיהם המלאים – בספרו של הנריק סנקביץ', אין צורך לנחש מאיזה עם, נכון? שני ילדים התועים בין הפראים בזמן מרד המהדי – אירוע אמיתי – בסודן. ובספר, כמובן, בעצם בכל הספרים האלה, יש התנשאות, שלא לומר גזענות סמויה ולא סמויה. בתרגום הארכאי שבידי הח"מ, הם שולחים נחשון – לשאלתכם, עפיפון – ובו מסר שהם נמלטו מידי הדרווישים, ולאחר "ירחי נסיעה ממושכים הגיעו אל היאור השוכן דרומית לארץ כוש". וכשיימצאו האנגלים במשלחת ההצלה ייתנו להם את דבר השבח הגדול ביותר שיכול לתת אנגלי ויקטוריאני: אפילו סטנלי (הנרי מורטון סטנלי, מגלה ארצות, האדם שמצא את דוקטור ליווינגסטון ונכנס להיסטוריה כמי שאמר את משפט ההיכרות המפורסם מכל, ולימים הקים עבור ליאופולד מלך הבלגים ממלכה פרטית של ניצול, עושק ורצחנות באגן הקונגו) לא יכול היה להחזיק מעמד בתנאים אלה…

ולך תדע מה עוד מסתתר בליבה של אפריקה. בין אלפי השבטים והעמים, מאות הניבים והשפות, האמונות השונות, הג'ונגלים שאיש לא חדר אליהם. ויש שמועות הזויות על שבטים של גמדים. של ענקים. של אנשים החיים למעשה בתקופת האבן. לימים התברר שכולן נכונות – הפיגמים, הוטוסי (או טוטסי, כפי שהם ידועים כיום) והסאן או הוטנטוטים. אז בואו ניקח את זה צעד קדימה, ונדמיין קשר מיוחד בין בעלי חיים המאמצים תינוק שנקלע לג'ונגל בטעות. בתת היבשת ההודית זה קרה למוגלי ב'ספר הג'ונגל' מאת קיפלינג; באפריקה לג'ון קלייטון השלישי, לורד גרייסטוק, שיהיה למלך הקופים. 'טרזן'.

כן, זה מותח את גבולות הדמיון. מאוד. אולי הסביבה של טרזן יכולה להיות במסגרת החי והצומח של אפריקה, נגיד, אבל צ'יטה? ג'יין? שלא לדבר על ילד הלומד שפה בכוחות עצמו? אבל טרזן היה לגיבור תרבות, ושאגתו הדהדה באולמות קולנוע בעולם כולו. ולימים הוא גם עשה עלייה – בישראל היו חוברות טרזן שבהן נלחם בפושעים נאצים וניצח אותם, מומיות שקמו לתחייה ומה לא. מה הבעיה? אל הרעם הנורדי ת'ור, שהוא בעצם נסיך מכוכב אחר המציל את ניו יורק מחייזרים, הגיוני יותר?

ובג'ונגלים, באיים נידחים, במעמקי הים, יכולים להיות כולם: הקוף הענק קונג, המלך קונג או קינג קונג, שיובא לניו יורק וימות בפסגת בניין האמפייר סטייט; או גוג'ירה היפנית – גודזילה אצלנו – היוצאת ממעמקי הים אחרי ניסויים גרעיניים. דינוזאורים ששרדו בבטן האדמה או קמו לתחייה משובטים גנטית לטובת פארק שעשועים, מה לא.

'האגדה של טרזן', 2016

'האגדה של טרזן', 2016

ממלכות צעצוע וילדות חולמות

וממלכות דמיוניות אינן רק בהרי פמיר או בג'ונגלים של קו המשווה: המילה "רוריטניה" (מסדרת ספריו של אנתוני הופ) הייתה למושג לארץ דמיונית, מעין ממלכת אופרטה עם דוכסים ורוזנים ומה לא. 'השבוי מזנדה', הידוע בספרי הופ, עם העלילה הקלאסית של שני אנשים זהים במראה – תייר ומלך שרוצים להדיחו. ובספרים רבים כל כך היו ממלכות צעצוע כגון אלה מעין גרסה קומית של ליכטנשטיין או מונקו.

וכדי להגיע להרפתקה מטורללת לא חייבים לעלות על רכבת ולהגיע לממלכה אחרת, או שמטוסך יתרסק בג'ונגל. אתה, בעצם את, יכולה להיות באנגליה ההגיונית והשלווה, בפיקניק – ולהישאב לעולם שונה לחלוטין. יש ביטוי: לרדת במחילת הארנב, שזה אומר בעצם להגיע לטירוף. ומקורו הוא בילדה שהגיעה לעולם מסתורי ושונה לחלוטין משלנו. לא סתם ממלכה דמיונית אבל בעלת חוקים סבירים – אלא משהו שאי אפשר כלל להבין אותו: יש בה חתול שנותר ממנו רק החיוך, כלב ים ונגר, מרוץ הדודו, מלכת קלפים, ארנב שמאחר, ואליס אחת המתבוננת בכל זה בהשתאות עד עצם היום הזה.

ואל ארצות פלאות אפשר להגיע כמובן לא רק דרך מחילת הארנב. אפשר להיסחף בטורנדו במערב התיכון האמריקאי. "טוטו, אני חושבת שאנו כבר לא בקנזס", תאמר דורותי כשתיסחף אל ארץ עוץ (Oz) – במקור התנ"כי, כזכור, ארצו של איוב ביש המזל… דורותי מגיעה לממלכה ובה מכשפה מרשעת מהמערב, איש פח, אריה פחדן, דחליל, וכמובן הקוסם הנורא. פרנק באום יכתוב עוד 13 ספרי המשך, וסופרים מורשים יכתבו 30 נוספים.

אז בדרך האוויר מגיעים רחוק. רחוק מאוד. אם כמובן יש לך הוראות מדויקות למחוז חפצך – תעוף עד הכוכב השני מימין ואז ישר עד הבוקר. שם נמצאת ארץ לעולם לא, ילדותית יותר, פשוטה יותר, אין אלגוריות ומטאפורות – בה יש ילדים אבודים, שודדי ים ובראשם קפטן הוק, אינדיאנים, מחנה קיץ אינסופי.

'אליס בארץ הפלאות', 1951

'אליס בארץ הפלאות', 1951

הדרך היא העיקר

ולא צריך את כל התעלולים האלה. מספיק לבזוק קסם על ממלכת אגדות, להוסיף אהבה, תככים וכמובן הומור, ויש לנו מטעמים נפלאים. הנה למשל ממלכת פלורין. לא שמעתם עליה? ודאי ששמעתם. כי בה נולדה באטרקאפ, מספר 20 בעולם ביופייה בלידתה, לימים היפה מכולן. נער החווה ווסטלי מאוהב בה, הנסיך המפרדינק רוצה לשאתה לאישה, אבל היא תיחטף בידי פזיק הענק, ויזיני הסיציליאני בעל ההיגיון המושלם (או כך הוא חושב) והסייף הספרדי איניגו מונטויה המחפש נקמה באיש שרצח את אביו. כמה נהנינו כילדים – וממשיכים ליהנות כמבוגרים – מהספר, ובעיקר מהסרט.

'הנסיכה הקסומה', 1987

'הנסיכה הקסומה', 1987

הקשר בין ספרות המסעות, המתעדת לכאורה מקומות אמיתיים, וספרות המסעות אל ארצות הדמיון התקיים תמיד. הרודוטוס, המכונה ובצדק "אבי ההיסטוריה", סיפר על שבטי האמזונות ותיאר מראות מופלאים, מופלאים מדי. ורבים אחרים הלכו בעקבותיו. פיזית.

כי אחד המרכיבים החשובים בספרי ההרפתקאות, בעצם בספרים אינספור, הוא המסע. המשימה. מאז המיתולוגיה היוונית: תסאוס היוצא להילחם במינוטאור, פרסאוס הנלחם במדוזה, יאסון וגיבוריו הארגונאוטים היוצאים אל ממלכת קולכיס להביא את גיזת הזהב. יאסון יצליח, בעזרת נסיכה הבוגדת בעמה. ואחרי שתלך עמו הוא יבגוד בה. טעות בשיקול דעת – לבגוד בנסיכה, שהיא גם מכשפה. ונקמתה של מדיאה תהיה נוראה.

היוונים, אז לפחות, אינם הדייגים החביבים מנגני הבוזוקי של היום. המיתולוגיה שלהם, הטרגדיות שלהם, הן סיפורים של דם, אימה ונקמות אכזריות. והמשורר העיוור שלהם סיפר את סיפור המסע הטוב מכולם: אחרי נפילת טרויה במלחמה האיומה מנסה אודיסאוס לשוב לממלכתו, לפנלופי המצפה לו. אודיסאה תהפוך למושג. והסיפור יסופר שוב ושוב, גם במקומות אפרוריים ומעשיים להחריד, ובמקום 20 שנים של ציפייה – יום אחד של טיול בדבלין בספר 'יוליסס' מאת ג'יימס ג'ויס.

'יאסון והארגונאוטים', 1963

'יאסון והארגונאוטים', 1963

מסעות גיבורים והרפתקנים אינם רק במסורת האירופית, כמובן. יצחק בן יהודה, שחי במאה התשיעית, היה סוחר עשיר בצוחאר שבעיראק של היום. הוא יצא לסין ושב ממנה עם סיפורי הרפתקאות ועושר רב. ויש סברה שעל דמותו מתבססת דמות של הרפתקן – לא מלך, אציל או אל למחצה כמו במסורת היוונית, אלא סבל פשוט, סינבד שמו, שחי בבצרה (באותה עיראק) בזמנו של הרון אל־רשיד, ועל שבעת מסעותיו לקצווי תבל וההרפתקאות שעברו עליו מספרת שחרזדה למלך פרס בלילה ה־536 מתוך האלף לילה ולילה של סיפוריה. לימים יסופרו הסיפורים על עושרה של סין ונפלאותיה מפיו של הרפתקן וסוחר אחר, בשם מרקו פולו.

אותם אלמנטים, עלילות שונות

אמצעי בדוק בידי סופרים ותסריטאים להגיע לעולם שונה לגמרי הוא מסע בזמן. אחד מסבי המדע הבדיוני הוא ה"ג וולס – מחבר 'מלחמת העולמות' ו'האדם הרואה ואינו נראה', שכתב גם על מסע בזמן. אז ניתן לכאורה להגיע אל העבר, אל העתיד. ואם התחלתי באוטופיה, ישנה הסוגה ההפוכה – הדיסטופיה. עולם מקביל, או עתידי, אבל קודר ונורא. עולם שבו קרסה התרבות עקב מגפה, שואה גרעינית, זומבים, פלישת חייזרים, התחממות גלובלית, מה לא. וחזרנו למצב הטבע, לכל דאלים גבר.

ולא חייבים לערוך מסע בזמן. אנו יכולים להיות בשנת 2020, או כל שנה שבה נכתב הספר, במציאות שונה – עם שינוי קטן. השינוי המקובל ביותר – זה הרי הסיוט האולטימטיבי כמעט – הוא ניצחון הנאצים במלחמת העולם השנייה. 'ארץ אבות' מאת רוברט האריס, 'האיש במצודה הרמה' מאת פיליפ ק' דיק, 'הקנוניה נגד אמריקה' מאת פיליפ רות', ועוד ספרים רבים, המצליחים להזכיר לנו שקו ההיסטוריה הנוכחי שלנו אינו בלתי נמנע. מעולם לא היה.

כבר נאמר שכל הספרות בעולם מורכבת משבע עלילות בסיסיות בלבד. אז נחזור לגיבורים היוצאים למסע. במיתולוגיה היוונית, הנורדית, באפוס המכונן של האנושות – האפוס של גילגמש. ובספרי הפנטזיה סיפורי העלילה מקבלים עומק, רבדים שבאו מהמיתולוגיות העתיקות של עמי הצפון. הכוח האפל תמיד זומם להשתלט על העולם, שלא לדבר על היקום כולו, ותמיד קמים מעטים עד חמלה כדי לעצור את הרשע הזה.

'שר הטבעות שיבת המלך', 2003

'שר הטבעות שיבת המלך', 2003

יש כבר פרודיות רבות על העלילה הבסיסית, דבר שרק מראה את השפעתה האדירה. כמובן, של טרילוגיית 'שר הטבעות' מאת טולקין, המשך הספר 'ההוביט'. יש גמד, ואלף, ובני אדם לוחמים ומכשף בעל עוצמה. ובצד השני אורקים ושאר מפלצות, מנהיג בעל כוחות שטניים, ויש בוגדים. הצפון תמיד טוב ומושלג, הדרום מדברי וחורש רעה. היערות אפלים ומסוכנים, הטבע נפלא, והערים, אם קיימות, מצחינות ומושחתות. יש מפה המבהירה לנו תמיד איפה ארצות הטובים והרעים, מהיכן באות הפלישות. והטובים תמיד מעטים מול רבים. ובסופו של דבר, עם כל הכבוד (ויש) למסע, לקשיים בדרך – בסוף הסאגה כולה ינצחו הטובים בקרב נורא־הוד. בספרייתי יש כ־200 ספרי פנטזיה, ובהם העלילה הבסיסית הזו. חלקם נפלאים, כמו טרילוגיית 'חומריו האפלים' של פולמן; רבים הפכו לנכסי צאן ברזל, כמו סדרת 'נרניה', ועוד רבים־רבים.

'שר הטבעות' הוא התקן. טולקין ברא עולם שלם בשלושה ספרים, ומאות עמודים של דברי הימים, הערות והארות, לוחות זמנים וכל השאר.

שלושה כרכים? זה לחלשים, יאמר ג'ורג' ר"ר מרטין. סדרת 'שיר של אש ושל קרח' – מוכרת גם בשם הכרך הראשון, 'משחקי הכס' – אמורה להיות בת שבעה כרכים עבי כרס ביותר. גם היא מבוססת על ההיסטוריה: יש בה רמזים למלחמת מאה השנים, מלחמות השושנים, הנצרות, חומת אדריאנוס. גם בה כמובן מפה והסברים על בתי האב המתמודדים על השלטון. זו סדרת הפנטזיה המפורסמת ביותר בעולם כיום, בכתב או כעיבוד טלוויזיוני, וחובבי הז'אנר נושאים תפילות לאלים החביבים עליהם שמרטין, אדם לא צעיר ולא מאוד בריא, ישלים את שני הכרכים שהוא חייב לנו ויסיים את הסדרה, ואם אפשר אז שיהיה סוף טוב, בבקשה… כי בספרים של פעם ידענו שהגיבור אמיץ הלב ינצח. כן, מישהו מבני לווייתו ימות כי מישהו צריך למות בהרואיות, אבל זהו. לא ב'משחקי הכס'. אסור להיקשר רגשית לאף אחד. ואין מישהו שהוא הגיבור האולטימטיבי, סר לנסלוט של פעם. אנו מפוכחים יותר, יודעים שאין שלמות. גם לא בגיבורים.

אז האם הם קיימים בכלל? כן.

הם לא בהכרח לוחמים עזי נפש היוצאים להתמודד עם הדרקון או עם מלך מכשף המבקש להרוס את הממלכה. הם לא בני נפילים המתמודדים עם הרוע מממלכתם אידריס בסדרות הספרים של קסנדרה קלייר, או אלריק ממלניבונה וחרב הכשפים המרושעת שלו וכל השאר.

לא. הם הרבה יותר יומיומיים. אבל – אנו צריכים אותם, את האנשים האלה, שיקומו להילחם עבורנו. שייצאו כמו בילבו באגינס ממחילת ההוביט החמימה והנעימה שלו, להילחם בדרקון הנורא סמוג. כי בעצם, בלב, כולנו הוביטים: אנו רוצים להישאר בבית החמים והנוח, ולקרוא על (או להסתכל על) הגיבור העומס על עצמו עוד משימה, היוצא שוב על סוסו אל היער העבות, לעוד הרפתקה אחת, כי מישהו צריך להילחם ברוע. מאז ומעולם.

'ההוביט', 2012

'ההוביט', 2012

ואנו נמשיך לקרוא עליהם, על אלה שיצאו לארצות הדמיון, נשתתף בהרפתקאותיהם, נישאר במתח עד שישובו בשלום. ונחלום שאולי־אולי גם אנחנו נגיע פעם ליקום מקביל, להרפתקה מופלאה, שנהיה הגיבורים של העלילות, שייכתבו עלינו.

קפיצה קטנה לפנטזיה –

10 המקומות (שאינם קיימים) שבהם הכי היינו רוצים לבקר*

* עפ"י סקר האתר Ranker

  1. הארץ התיכונה (ספרי 'ההוביט' ו'שר הטבעות')
  2. בית הספר הוגוורטס (ספרי 'הארי פוטר')
  3. אסגארד (עולם האלים במיתולוגיה הנורדית, וכמובן בקומיקס של מארוול)
  4. נרניה (מסדרת הספרים 'דברי ימי נרניה')
  5. ווסטרוז (מסדרת 'שיר של אש ושל קרח')
  6. אטלנטיס (אפלטון – ורבים אחריו)
  7. ארץ הפלאות (מסדרת 'אליס')
  8. קמלוט (מאגדות המלך ארתור)
  9. ווקאנדה ('הפנתר השחור' של מארוול)
  10. הירול (ממשחק המחשב 'האגדה של זלדה')

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook