יוצר הקולנוע הגדול מציין 50 שנות בימוי, ובהתאם 50 סרטים שביים (כולל פרויקט עתידי). הזדמנות מצוינת לפרסם את המדריך המלא לצפייה בכל סרטיו – מהטוב ביותר ועד הגרוע שבהם

נתחיל בתודה גדולה, מעומק הלב, לקלייב דונר. סביר להניח שמעולם לא שמעתם את שמו של הבמאי הזה, אבל הוא עשה דבר נפלא: הוא יצר סרט בינוני בשם 'מה חדש, חתלתולה?' (1965), שהיה מיועד להיות להיט קומי שובר קופות. הוא כלל כמה מהכוכבים הגדולים של אותה תקופה – פיטר אוטול, פיטר סלרס ורומי שניידר. את התסריט כתב צעיר מבטיח בשם וודי אלן. יהודי מברוקלין שנולד תחת השם אלן קוניגסברג, אך נפטר מעודף העיצורים עוד בנערותו, כשהחל לכתוב לקומיקאים, והפך קומיקאי בעצמו. זו הייתה עבודתו הראשונה בקולנוע. אלא שדונר יצר פארסה רדודה ומבולבלת, שגרמה לאלן חלחלה. "מה הוא עולל לתסריט שלי", רטן בריאיון אחד. "הייתי מזועזע. מאותו רגע החלטתי שאני מביים את הסרטים שלי בעצמי". וכך, בזכות רשלנותו של דונר – נולד במאי קולנוע ג'ינג'י וממושקף, שיהיה אחד הפוֹרים והמפתיעים ביותר במשך יותר מ־50 השנים הבאות.

הוא הביא לעולם כמה מהסרטים היפים בתולדות הקולנוע האמריקאי, עם סצנות בלתי נשכחות, כמו הישיבה על הספסל מול הגשר בסרט 'מנהטן'; המונולוג למצלמה, שובר הקיר הרביעי, ב'הרומן שלי עם אנני'; הדיבור תוך הליכה (ה"Walking and talking" המפורסם) יחד עם דיאן קיטון בשדרה השנייה בניו יורק ועוד ועוד.

הוא חרג הרבה ומעל ומעבר לעשייה הקולנועית, כאשר דמותו ופניו הפכו לאייקון מזוהה עד כדי קטגוריה בפני עצמה שקוראים לה וודי אלן. משמעותה: השקפת עולם, פילוסופיה, צורה, סגנון וטעם ייחודים המזוהים עמו. תוך שנים ספורות הפך לארכיטיפ של היהודי הנוירוטי הניו יורקי, וגם אחרי השערוריות ששחקו את דמותו, לא ניתן למנות רשימת יהודים גדולים בעולם מבלי להזכיר את שמו.

מפעלותיו של וודי אלן לא מפסיקים לפעול בכמה מישורים במקביל: הוא מספק סרט אחד כל שנה בממוצע, ומהעבר השני מייצר כותרות חדשותיות ושערוריות מתוך חייו האישיים. הוא נלמד בכל בית ספר לקולנוע בעולם, בעוד שבאולפני הטלוויזיה מתקיימים עימותים על דמותו סביב קמפיין #MeToo. מצד אחד חוקרים את דבריו בפקולטות למדעי הרוח, ומצד שני תמונותיו ממלאות את הצהובונים. יש לו קהל מעריצים גדול בעולם, בעיקר באירופה, אבל יש לו גם קהל שונאים לא מבוטל, שלא סובל את הסרטים שלו (במיוחד את האחרונים). בכל מקרה, אי אפשר לדמיין את הקולנוע האמריקאי – והעולמי – בלעדיו.

ועכשיו, אחרי 50 שנות בימוי, הגיע הזמן למפות את הטובים שבסרטיו, כמו גם לתת סימנים בכושלים. הרשימה, שמדורגת מסרטו הטוב ביותר ועד הגרוע מכולם, היא סובייקטיבית; ברור שכל אוהב וודי אלן ירכיב לו את רשימתו האישית. אבל אם אתם רוצים ללכת על בטוח, כשאתם מפנים לעצמכם זמן לצפייה, זו התחלה טובה. אפילו אלן בעצמו מסכים עם חלק מהבחירות.

עשרת הגדולים

1. 'פשעים ועבירות קלות' (1989)

מאסטרפיס קולנועי, כמעט יחיד בדורו, שלדעת כותב שורות אלו – עומד בשורה אחת עם יצירות המופת הגדולות בכל הזמנים. סיפור מפוצל, שנע בין שני אירועים שמתנהלים במקביל ולכאורה ללא קשר: האחד עוסק ברופא עיניים (מרטין לנדאו), שחי חיים כפולים ומנהל רומן. העסק יוצא משליטה כאשר המאהבת (אנג'ליקה יוסטון) דורשת שיעזוב את אשתו, או שתחשוף את סודם בפניה. הפלונטר מוביל את הרופא לרקום מזימה ולהיכנס אל עולם הפשע, הזר לו להחריד. המסע הלא כשר שהוא עובר מעורר בו שדים וגורם לו לשקוע בשאלות של דת ומוסר. במקביל, במאי סרטי דוקו אמנותיים כושלים (וודי אלן) נאלץ לחפש לו עבודה מפרנסת יותר. הוא מוצא אותה כדוקומנטריסט בסרט על חייו של גיסו (אלן אלדה, המגלם את אחיה של מיה פארו) – מפיק קולנוע מלוקק, פומפוזי, שמדבר בקלישאות וחי חיי זוהר מלאי יומרה. וכך מוצא את עצמו אלן סובל מכל רגע. הקונפליקט שבין הפרנסה לבין העשייה הקולנועית המפוקפקת מוציא אותו מדעתו. שתי הדמויות הללו נעות לאורך כל הסרט בחיבוטי נפש וייסורים, וכל אחת מוצאת את הפתרון המיוחד שלה.

אלן מצליח לשמור על איזון בלתי אפשרי בין מתח, דרמה, הגות וקומדיה, שארוגים יחד כמו משי טהור. כל מי שמשחק כאן מבצע את תפקיד חייו. צילום אדיר של סוון ניקוויסט, צלמו הוותיק של אינגמר ברגמן, ואת כל אלה מעטרת רביעיית מיתרים מספר 15 של פרנץ שוברט.

פשעים ועבירות קלות

2. 'חנה ואחיותיה' (1986)

יצירה מופלאה על מערכת יחסים בין שלוש אחיות (בניגוד למישהי, וודי אלן דווקא כן קרא צ'כוב), שבראשן חנה (מיה פארו) ושתי אחיותיה (ברברה הרשי ודיאן וויסט). השונוּת בין שלושתן יוצרת תסבוכת וקונפליקטים לא קלים של קנאה ותחרות. במיוחד כאשר בעלה של חנה (מייקל קיין) מתאהב באחות אחרת. לתוך הקלחת הזו נכנס גם וודי אלן, בעלה לשעבר, שחרד מהמוות, לאחר שהתגלה ממצא חשוד בראשו בבדיקה רפואית שגרתית. בעקבות זאת הוא מחפש ישועות בעזרת דתות מתחלפות וארטיפקטים שהוא קונה בחנויות לתשמישי קדושה.

אלן בשיאו, עם תסריט משובח, שכולל כמה מהתובנות החזקות שלו לגבי משמעות החיים, דת, אמונה והבלים. ויחד איתם, בתמהיל מדוד ביד אמן, כמה רגעים מצחיקים עד דמעות.

3. 'מנהטן' (1979)

היום הסרט הזה כנראה לא היה עובר בשתיקה, אבל לפני 40 שנה הוא התקבל בתשואות רמות והפך לסמל קולנועי בלתי נשכח. אלן מגלם את אייזק דיוויס, תסריטאי גרוש בן 42 שיוצא עם תלמידת תיכון בת 17 (מריאל המינגוויי). במקביל הוא מנהל מערכת יחסים אינטלקטואלית עם המאהבת של חברו הטוב (דיאן קיטון) שהופכת, עם הזמן, לרומנטית. הוא נקרע בין אהבתה התמימה של הנערה הצעירה לבין הרומן הבוגר והבשל, ועלול למצוא עצמו קירח מכאן ומכאן.

קשה להתעלם מהעובדה שהסרט ינבא כמעט שעתוק של חיי אלן. אבל זהו העתק מלא השראה וחוכמה, צילום מהפנט בשחור־לבן (הפוסטר של הסרט, שבו נראים אלן וקיטון יושבים על ספסל ליד גשר קווינסבורו, הפך להיות אחד הסמלים הגדולים של מנהטן בכלל), על רקע המוזיקה הפנטסטית של ג'ורג' גרשווין ('רפסודיה בכחול'). יש שיגידו שניו יורק, שבסוף שנות ה־70 חוותה דווקא את התקופה המזוהמת והמושמצת שלה, מעולם לא נראתה טוב יותר.

מנהטן

4. 'הרומן שלי עם אנני' (1977)

בדירוגים רבים מקובל להציב אותו כסרט הגדול ביותר של אלן. מבקרים רבים יתפלמסו לטובתו בעניין, חלקם הגדירו אותו כ'האזרח קיין' שלו. אבל לדידו של הח"מ, שלושת הקודמים טובים ממנו. ועדיין – מדובר ביצירת מופת חשובה. חשובה בפילמוגרפיה של אלן, ולא פחות חשובה בהיסטוריה של הקולנוע בכלל.

אלבי סינגר (אלן) הוא קומיקאי שלא מצליח לקיים קשר יציב. הוא מוצא פגמים בנשותיו השונות, והחיים הרומנטיים שלו מתפרקים ללא הרף. עד שהוא פוגש את אנני (דיאן קיטון, שזכתה באוסקר על התפקיד), שבה הוא מתאהב באמת. כיף לו איתה. גם הסקס טוב יותר. הוא מנסה לשנות אותה ולעצב אותה לפי טעמיו האישיים: לוקח אותה לסרטי שואה, מנסה לשכנע אותה בתיאוריות שלו על סבל ומוות, והיא אט־אט מתעייפת ממנו ומתרחקת, עד לפרידתם הבלתי נמנעת.

זהו סרט שמייצג מפנה משמעותי בקריירה של אלן – מעשיית קומדיות סלפסטיק מוקדמות, אל הדרמות הקומיות המורכבות שמייצגות את עולמו הפנימי והשקפותיו. הסרט מדגים את הכנות שלו בנוגע לחייו ואת ההבנה שהקומדיה והשטיקים שלו לא פותרים את מצוקתו. זו הפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לקרביים של אלן: הפילוסופיה שלו, הפחדים, החששות, התאוות, האובססיה והשנאה העצמית המפורסמת. כולם תחת הכותרת הגאונית שמתמצתת את כל וודי אלן באחת, המושאלת מציטוט של גראוצ'ו מרקס: "אני לא מוכן להתקבל למועדון שמקבל אנשים כמוני".

5. 'שושנת קהיר הסגולה' (1985)

עוד סרט שאינו רק מעולה, אלא מהחשובים בהיסטוריה הסינמטית. מיה פארו היא מלצרית קשת יום, עם בעל מכה, שחייה לה את חייה האפורים ללא שמחה או תקווה באופק. כדי לצאת מהמצוקה היא בורחת אל בית הקולנוע הסמוך, שבו היא צופה בסרטים ללא הפסקה, בעיקר בסרט אחד שנקרא 'שושנת קהיר הסגולה', וזאת בזכות הכוכב הראשי (ג'ף דניאלס) שבו היא מאוהבת. באחת ההקרנות קורה פלא: דמותו של דניאלס מביטה בה מן המסך, פונה אליה ויוצאת מהבד – פיזית – למול הקהל המשתאה.

בעקבות האירוע, הסרט אינו יכול להיות מוקרן עוד וחברת ההפקה שולחת את השחקן האמיתי לעיירה כדי להציל את המצב. פארו מוצאת עצמה נקרעת בין הדמות לבין השחקן האמיתי, בין המדומיין לממשי, עד לסופו העגום של המאסטרפיס הזה.

אלן מצליח ללחוץ על אחת הנקודות הרגישות של כל צופה קולנוע באשר הוא – המשאלה לקבל, יום אחד, פידבק מהמסך שבו הוא צופה. הרצון העז שיושיטו לו יד, כשהוא יושב שם בחושך, כדי שגם הוא ירגיש פעם אחת חשוב. יחד עם המשחק המעולה של פארו ונעימת הניו אורלינס המשובחת (אולי הטובה ביותר בסרטיו) – אלן משאיר על המסך הגדול את טביעת כפותיו לנצח.

6. 'אבק כוכבים' (1980)

סרט חשוב, שלא זכה להכרה הראויה לו. אלן הוא סנדי, במאי קולנוע מצליח שמסביבו כת מעריצים עיוורים, הפונים אליו בכל הזדמנות עם שאלות ובקשות דביליות עד ייאוש. למרות הצלחתו, הוא חש ריקנות ודחף ליצור סרטים עמוקים וחשובים יותר. אלא שהקהל שב ודורש ממנו לחזור לסרטיו הקומיים מתחילת דרכו. כן, משהו שאלן כבר אז חווה על בשרו.

בעקבות הפצת הסרט הואשם אלן בהתנשאות על קהלו, ומבקרים רבים פירשו את הלעג של סנדי כבוז האוטוביוגרפי שהוא רוחש למעריציו בחייו האמיתיים. אלן הכחיש, אבל קשה שלא לשים לב לקווי הדמיון בין דמותו לחייו בפועל. הסרט גם זכה לגידופים ולטענות כאילו הוא חיקוי חיוור לסרטו המופתי של פדריקו פליני 'שמונה וחצי'. אבל לא כך. זו בהחלט התכתבות עם מושא הערצתו (כפי שאלן מרבה לעשות), אך הוא מוסיף לו נדבכים שלמים ותובנות חיים פרטיות שמעשירות את הסרט הנפלא הזה.

7. 'נקודת מפגש' (2005)

ההפתעה הגדולה ביותר של הסרט הזה היא כנראה עצם העובדה שאלן ניפק בשנות האלפיים עוד יצירת מופת, אחרי שגם מעריציו כבר לא ממש ציפו לכך.

מדריך טניס מהמעמד הנמוך (ג'ונתן ריס מאיירס) מצליח להתרועע עם החברה הגבוהה בזכות כישרונו ומקצועו היוקרתי. הוא מנהל רומן אסור עם בת לאצולת הממון (סקרלט ג'והנסון), דבר המוביל אותו לטלטלות ולהסתבכות בפלילים. התנהגותו ופעולותיו מייסרות אותו בשאלות של אמת ומוסר.

לכאורה, זהו סרט חריג בפילמוגרפיה של אלן. בניגוד לכל היתר כאן ברשימה, הוא לא מצולם בניו יורק אלא באנגליה (בהמשך יפיק סרטים נוספים באירופה, מסיבות שונות). אופרה מחליפה את נעימת הג'ז המוכרת. והאריזה הכללית שלו, מהצילום ועד העריכה, לא נראית כמו האלן המוכר. אבל כשמביטים בתוכן ובתסריט – אפשר לראות שזהו סרט אלני טהור. יש כאלו שיתלוננו כי מדובר במיחזור־משהו של הסרט הראשון ברשימה הזו – 'פשעים ועבירות קלות' – היות ושניהם מתכתבים עם יצירתו של דוסטויבסקי 'החטא ועונשו'. אבל למרות זאת, אלן מצליח לחדש את תצוגת ייסורי הנפש ולהנדס אותה מחדש באופן מרהיב עם מקצב בלתי שגרתי: רובו של הסרט מתקדם באופן איטי, ללא רמז לבאות. אך לקראת סופו הוא מעלה חמישה הילוכים, רץ ומסתער על עיניו של הצופה ומתפוצץ מולו עם מסקנה מעוררת השתאות שתחזיק אותו עוד ימים רבים אחרי הצפייה. אחרי סדרה של סרטים לא טובים שהנפיק לפני כן (ראו ברשימת "הגרועים ביותר"), 'נקודת מפגש' החזיר את אלן למעמדו כבמאי חשוב, משפיע ו(עדיין) מפתיע.

8. 'לפרק את הארי' (1997)

מהטובים של אלן, ודאי אחד המצחיקים ביותר שלו. הארי בלוק (אלן) הוא סופר בעל סגנון כתיבה שמביא עליו צרות – הוא שוזר לתוך הספרים שלו דמויות אמיתיות מחייו (כולל בנות זוג), אבל לא טורח להסתיר אותן כמו שצריך. או כפי שהמאהבת שלו לשעבר צורחת עליו: "איש עלוב, חשפת הכל. מה עשית כדי לשמור על זה בסוד? לקחת את השם 'ג'יין' והסווית אותו באופן פתטי ל…'ג'נט'?". כתיבתו מסגירה את התיעוב הגדול שהוא רוחש לסביבתו הקרובה, ועוד לא מעט סודות וסיפורים שאסורים בפרסום.

הסרט מפוצץ בסצנות מצחיקות עד דמעות ומתכבד בכוכבים כמו רובין וויליאמס (ש"יוצא מפוקוס", במובן המלא של המילה), בילי קריסטל (בתור השטן החייכן), ג'וליה לואי־דרייפוס (המאהבת הנושכת) ודמי מור (כחוזרת בתשובה פנאטית, מברכת את ברכת "בורא פרי הבּלו ג'וב"). סצנת שיא בהקשר זה היא "סודו האפל של מקס", שמטלטלת את המעיים מרוב צחוק.

9. 'אליס' (1990)

סרט גדול, שפוספס על ידי לא מעט צופים, וגם מבקרים. אליס (מיה פארו) היא כביכול אישה מסודרת. נשואה לגבר עשיר, מגדלת ילדים וחיה חיי מותרות. אבל הגב שלה מציק לה. הכאבים הולכים ומתגברים, והיא מחליטה לגשת למטפל סיני שמאבחן את מקור הכאב – חיים בינוניים ומוחמצים. בעזרת אבקות פלא ושיקויים שהוא רוקח עבורה, אליס עוברת מסע לפקיחת עיניים. היא מגלה סודות על בעלה, על עצמה ועל עברה המודחק, ועוברת תהליך לתיקון חייה. גרסה מבריקה לסיפורו של לואיס קרול 'אליס בארץ הפלאות'. ובדומה ליצירתו של קרול, גם הגיבורה במקרה הזה לא חוזרת להיות כשהייתה בתחילת המסע. מההופעות הטובות ביותר של פארו. סרט עמוס בהפתעות והברקות יוצאות דופן שעוטפות את הפילוסופיה של אלן לחיים מלאים יותר – עם הרבה הומור והתרגשות.

10. 'זליג' (1983)

אלן מגלם את לאונרד זליג – תופעה אנושית חדשה למדע. אדם שמשתנה באופן פלאי באורחותיו, בהתנהגותו ואפילו בגופו ממש כאשר הוא בחברת אנשים אחרים. ליד אנשים שמנים הוא תופח, ליד פסיכולוגים הוא מלהג על פרויד, וליד אסייתים עיניו מתלכסנות. העיתונות עטה עליו, וכל העולם משתולל למראה התופעה העל־טבעית החדשה.

אחד המוקומנטריים (דוקו מזויף) הראשונים וכמובן הטובים שנעשו אי פעם. לא רק מכיוון שהאפקטים והתעלולים הקולנועיים היו משוכללים מאוד לאותה תקופה (ומחזיקים טוב גם היום), אלא מכיוון שהשימוש הגאוני בפורמט מעביר בצורה עילאית את הביקורת הקטלנית של אלן על נגע הקונפורמיזם שפשה בכל חלקה, על עידן המפורסְתמים ועל כך שעמוד שדרה רופף מתקבל כתופעה מבורכת.

העשירייה השנייה

11. 'בעלים ונשים' (1992)

סרט שכואב ממש להשאירו מחוץ לעשירייה הראשונה. מבט עומק על יחסי זוגות נשואים. מבריק וכואב לא פחות מסרטו המונומנטלי של ברגמן 'תמונות מחיי נישואין'. חובה.

12. 'ימי הרדיו' (1987)

אלן נזכר בילדותו, כשהרדיו ולא הטלוויזיה היה מרכז הבית. כולל כמה סצנות אדירות וביניהן: אמו מאזינה לתוכניתו של אמן המדבר מהבטן ומשתוללת מצחוק. ואלן לא מבין, "איך לעזאזל היא נהנתה מתוכנית כזו כשהיא משודרת ברדיו?!".

13. 'יסמין הכחולה' (2013)

סרט אכזרי ומשובח על הידרדרותה של אשת המעמד הגבוה שמאבדת את עולמה (ורכושה) ונאלצת לגור עם אחותה בפרברים. מחווה מעולה של אלן ל'חשמלית ושמה תשוקה'. משיאי המשחק של קייט בלאנשט (זכתה בכל פרס אפשרי, כולל הרביעייה הגדולה, על התפקיד: אוסקר, גלובוס הזהב, באפט"א ופרס גילדת השחקנים).

קייט בלאנשט ביסמין הכחולה 

14. 'תעלומת רצח במנהטן' (1993)

סרט קליל וכיפי על מהתלת פשע מסתורי שמתרחש בדירת השכנים. וודי אלן ומי שהייתה 'אנני' עשור וחצי לפני כן, דיאן קיטון, מתאחדים שוב בתפקידים הראשיים, אחרי שמיה פארו (זוגתו דאז) תפסה את מקומה. וזו גם הפעם האחרונה שלהם יחד – וחבל. 

15. 'רגשות' (1978)

קדרות ויגון בתוך חיי משפחה מתפרקת. ניסיונו הראשון של אלן לביים סרט דרמטי בהשראת הבמאי האהוב עליו ביותר – אינגמר ברגמן. הניסיון מוצלח מאוד. מטעמי פיקוח נפש, לא מומלץ לצפות במצב רוח ירוד.

16. 'סיפורי ניו יורק (רסיסי אדיפוס)' (1989)

החלק המוצלח מתוך השלושה שמרכיבים את הסרט (את השניים האחרים ביימו מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה). אמו הנרגנת של שלדון מיילס נעלמת במופע קסמים ומופיעה בשמי העיר. משם היא מביכה אותו לפני כל תושביה. אין יהודי שלא יזדהה עם שלדון. מצחיק עד להתפקע. 

17. 'אפרודיטה הגדולה' (1995)

אלן הוא אב מאמץ שמנסה להתחקות אחרי אמו הביולוגית של בנו (מירה סורבינו). ואז הוא מגלה שהיא נערת ליווי ומבצע ניסיונות נואשים לשקם את חייה. מצחיק כמו שזה נשמע, וגם אנושי מאוד. 

18. 'כולם אומרים אני אוהב אותך' (1996)

וודי אלן עושה מיוזיקל. נשמע ביזאר, אבל זה עובד וזה מגניב ומרהיב. סצנת הריקוד שלו יחד עם גולדי הון, כאשר היא מרחפת על הגולדן גייט – פרייסלס. 

19. 'דני רוז האיש מברודוויי' (1984)

אלן הוא סוכן אמני שוליים כושלים, עם אמן אחד מצליח בלבד – שגם הוא נוטש אותו. מוזיקה איטלקית מצוינת. חכם ומצחיק מאוד. 

20. 'אהבה ומלחמה' (1975)

אלן ודיאן קיטון במחווה מצד אחד ולעג מצד שני למסורת הספרות הרוסית. על הסף שבין סרטי הסלפסטיק המוקדמים שלו, וסרטי ההגות שיגיעו מיד לאחר מכן. כולל כמה מהמונולוגים המצחיקים בתולדות הפילמוגרפיה של אלן.

עדיין כדאי לראות:

תאמינו או לא, אבל לאלן יש עוד לא מעט סרטים לא רעים בכלל. כך שאם 20 סרטים לא הספיקו לכם, תעמיסו גם את אלה:

21. 'ישנוני' (1973)
22. 'איש ללא היגיון' (2015)
23. 'חלומה של קסנדרה' (2007)
24. 'צללים וערפל' (1992)
25. 'קליעים מעל ברודוויי' (1994)
26. 'ויקי כריסטינה ברצלונה' (2008)
27. 'לרומא באהבה' (2012)
28. 'ספטמבר' (1987)
29. 'אישה אחרת' (1988)
30. 'כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)' (1972)
31. 'בננות' (1971)
32. 'קח את הכסף וברח' (1969)

נחמדים, לא יותר:

33. 'קפה סוסייטי' (2016)
34. 'סקופ' (2006)
35. 'סוף הוליוודי' (2002)
36. 'קללת אבן העקרב הירוקה' (2001)
37. 'חצות בפריס' (2011)
38. 'מתוק ומרושע' (1999)
39. 'סלבריטי' (1998

אפשר לוותר:

40. 'גלגל ענק' (2017)
41. 'מה שעובד' (2009)
42. 'קומדיה סקסית של ליל קיץ' (1982)
43. 'כל דבר אחר' (2003)

הגרועים של אלן

סרט רע של וודי אלן הוא תמיד רע יותר מכל סרט רע של במאי אחר. כי בכל זאת, אנחנו מדברים על וודי אלן. יש כאלה שיגידו שבשנים האחרונות הציפיות ממילא נמוכות וגם בזה יש משהו. ובכל זאת, לאלן רשומות כמה נפילות קשות שאי אפשר שלא להתייחס אליהן. כולן במילניום הנוכחי ולא הקודם. מעבר למספר 44 ברשימה, 'כשתפגשי זר גבוה ומסתורי' (2010), ומספר 45, 'קסם לאור ירח' (2014), האיומים, כדאי להרחיב את הדיבור על הפלופים הבאים: 

46. 'נוכלים בגרוש' (2000)

הסרט הזה כל כך גרוע – עד שאפילו לא הוקרן כאן בישראל (וזה נדיר, את אלן מפיצים כאן תמיד). הרעיון דווקא גאוני: אלן הוא שודד בנקים שזומם על הפריצה הבאה. לצורך כך, הוא ואשתו (טרייסי אולמן) פותחים קונדיטוריה בחנות הצמודה לבנק, על מנת שממנה יוכלו לחפור מנהרה ולפרוץ לכספת הגדולה, יחד עם חבריהם (ביניהם ג'ון לוביץ'). אלא שחנות העוגיות מצליחה מעבר למצופה, דבר שמטלטל את כל רעיון השוד. עד פה זה מצוין. אלא שמיד אחרי שהאפיזודה הזו נגמרת, הסרט נמשך לכיוונים שונים ולא רלוונטיים, שבהם ניתן למצוא גם את יו גרנט (אלן תמיד אהב לגייס את כוכבי אותה תקופה, וזו הייתה תקופת הפריצה הגדולה של גרנט) בתפקיד בלתי מתאים של אנגלי הנקרא לחנך את אלן ואשתו, שהפכו בינתיים למיליונרים. העלילה נמתחת והופכת למעיקה, לא מצחיקה ובלתי נסבלת. אילו היה אלן מסתפק בחלק הראשון, ומרחיב אותו לסרט אחד שלם עד לפאנץ' ליין, ייתכן שזה היה עובד. אבל הוא לא, וזה לא. 

47. 'מלינדה ומלינדה' (2004)

סרט שיגרום לכם לגלגול עיניים ממושך. ארבעה אינטלקטואלים מנסים לבחון אם החיים הם קומיים או טרגיים (ממש מרענן). הם עורכים ניסוי – שני הסופרים שבחבורה ממציאים סיפור שבו מככבת מלינדה (ראדה מיטשל), כאשר המומחה לקומדיות מספר אותו באופן קומי והמומחה לטרגדיות מספר באופן טרגי. וכך הסרט מוצג, כסיפור כפול בשתי הוורסיות. רעיון חמוד שמבוצע באופן מעיק, מאולץ ופדגוגי, כאילו ניתן כתרגיל מעצבן בבית ספר לתסריטאים. אלא שוודי אלן חזר עם תוצאה הפוכה – הקומדיה טרגית ולא מצחיקה, והטרגדיה מגוחכת ולא מרגשת. חבל על הצפייה. תכינו כבר את תרגיל התסריטאות שלכם לבד. 

48. יום גשום בניו יורק (2019)

האחרון והגרוע ביותר מכל סרטיו.

בעקבות קמפיין #MeToo הוצף מחדש סיפורה של בתו של וודי אלן – דילן, הטוענת שהתעלל בה מינית. אף שהדבר נבדק בעבר בידי הרשויות ולא נמצאו לכך תימוכין (אחיה טוען כי היא בודה את הדברים) והתיק נסגר, הוחלט באמזון לגנוז את סרטו האחרון. אבל אחרי ששוחרר בסופו של דבר להקרנות (חוץ מארה"ב), אפשר לתהות אם לא חבל שלא גנזו אותו לנצח.

בחור בתחילת שנות ה־20 שלו (טימותי שאלאמה) מנהל מערכת יחסים עם בחורה בת גילו (אל פאנינג). זו חולמת לראיין במאי מוכר. כשהזוג מגיע לסוף שבוע בניו יורק היא פוגשת בבמאי ומסתחררת, ומתוך רצון להשיג ריאיון בלעדי חושפני היא מתחמקת מהסופ"ש המשותף. במקביל, הבחור פוגש דמות נחשקת מהעבר. במקריות הוא מתבקש לגשת איתה לסט צילומים, שבו ינשק אותה והסופ"ש כולו הופך לכאוס.

התסריט איננו הגיוני בשום שלב. לדוגמה: אין אדם סביר שיכול להאמין ששני בני 20 פלוס מבלים את הדייט שלהם במוזיאון ובניתוח יצירות אקספרסיוניסטיות. מן המפורסמות שוודי אלן כופה את דמותו על גיבורי סרטיו, שמאמצים את הניואנסים הגופניים שלו, את חיתוך הדיבור וגם את הנושאים האקזיסטנציאליסטיים שלו. במקרים מסוימים יש בזה חן, אבל לא במקרה הזה. שכן, כמה ילדים בני 21 אתם מכירים שמדברים על פרויד וניטשה? אבל זה רק בקמצוץ, כי הכל מתפרק מחוסר אמינות ונשען על קו עלילתי מופרך. טיפשי ומיותר. 

וזהירות גם מ:

'Crisis in Six Scenes' (2016)

המיני־סדרת טלוויזיה הראשונה והאחרונה של אלן, שהופקה עבור אמזון. העלילה מתרחשת בשנות ה־60 במהלך מלחמת וייטנאם והמהפכה הבין־גזעית בארה"ב. אלן הוא סופר שמנסה לכתוב סדרה לטלוויזיה וחי יחד עם אשתו, מטפלת זוגית (איליין מיי). קרובת משפחתם (מיילי סיירוס) היא מעין ביטניקית טרוריסטית אקטיביסטית ומבוקשת על ידי ה־FBI, ומבקשת למצוא מחסה בביתם. אשתו של אלן מושפעת ממנה, הוא עצמו מתפלל שכבר תעזוב והבלגן רק מתחיל.

כבר במהלך ההפקה הודיע אלן שהוא מתחרט על הכל ובצדק. נכון, יש כמה רגעים מצחיקים בסדרה, אבל בסך הכל מדובר במוצר טלוויזיוני בינוני שניכרת בו ההפקה הדלה והקמצנית, משחק מביך (במיוחד של מיי), הצילום המשמים והעריכה שהורגת את ההומור (ומי כמו אלן יודע שבקומדיה – הטיימינג הוא המלך). פרויקט שגם מוציא את אלן מאזור הנוחות שלו – עשייה קולנועית – וגם ממחיש את עייפות החומר של היוצר. מצד שני, זו לא בושה. לאדם בן 81 (אז), שרוב חייו הפיק כמות עצומה של יצירות גדולות, ושסרטיו הפחות טובים עדיין טובים בהרבה מאלה של אלפי במאים אחרים, מותר גם לפשל בגדול.

אלן כשחקן

זה לא קורה הרבה, אבל לעיתים וודי אלן עוזב את כיסא הבמאי ומופיע רק כשחקן. והיות ודמותו היא חד־משמעית ולא מאוד ורסטילית, הליהוק שלו יכול להיות מושלם – או כישלון מהדהד. הנה כמה משתי התוצאות.

ההופעות השוות

'שחק אותה, סם' (1972)

אולי הסרט המצחיק ביותר בכיכובו של וודי אלן. הוא אמנם לא ביים אותו אבל כתב את התסריט על פי המחזה שלו, ונוכחותו כל כך דומיננטית (יחד עם דיאן קיטון), עד שאפשר לטעון שזה סרט לא פחות שלו מאשר של הבמאי הרברט רוס. אלן מגלם גבר גרוש, שחברתו הטובה מנסה להחזירו לעולם הדייטים, מה שלא עולה יפה מדי. הוא מדמיין שאת העצות לחיזורים הוא מקבל מהמפרי בוגרט ומגלה שאת מי שהוא רוצה באמת – הוא לא יכול להשיג. אינספור פאנצ'ים, מהמעולים ביותר בכל הקריירה של אלן. אסור להחמיץ.

'נערי הזהב' (1996)

סרט טלוויזיה מצחיק מאוד, על פי תסריטו של ניל סיימון האגדי, שחידש אותו במיוחד לטובת ההפקה הזו. מפגש ענקים מדהים בין וודי אלן ופיטר פאלק, כשלצידם שרה ג'סיקה פרקר הצעירה. אלן ופאלק הם קומיקאים מזדקנים, שהיו בעבר צמד שובר קופות, אך בעקבות סכסוך לא מדברים שנים. הם נקראים לחבור יחד, כמו בעבר, לטובת סרט שיוצא בחג המולד. ניסיון החיבור בין שני הטיפוסים האלה שמתעבים אחד את השני מוליד סיטואציות קטלניות מרוב צחוק.

'עבודת נמלים' (1998)

הפעם היחידה שוודי אלן מדבב סרט מצויר, והתוצאה בהחלט חמודה. אלן מגלם נמלה שנשבר לה להיות חלק מהעדר והיא שוקעת בבעיות קיומיות ומחשבות נוירוטיות. התפקיד תפור למידותיו של אלן, שעושה את זה מצוין לצד שלל שמות גדולים: ג'ין הקמן, שרון סטון, ג'ניפר לופז, סילבסטר סטאלון, כריסטופר ווקן, דן אקרויד, דני גלובר ואפילו הבמאי פול מזורסקי.

עוד הופעות חביבות ניתן למצוא גם בסרט 'שם בהשאלה' (1976) על הרשימות השחורות של הוליווד בתקופת מקארתי, והופעה משעשעת בסרט 'תמונות מהקניון' (1991) עם בט מידלר.

ההופעות התמוהות

'המלך ליר' (1987)

כשמנחם גולן עבר להוליווד וניהל את בית ההפקה קאנון, הוא רצה להתהדר בסרט של ז'אן לוק גודאר. בעיקר מהסיבה שלקאנון היה מוניטין של חברה סוג ב' עם סרטים סוג ג'. ומי אם לא אביר סרטי הגל הצרפתי החדש, גודאר, יכול להקנות תדמית של סרטי איכות? אלא שגודאר החליט ליצור את הסרט המחורבן ביותר בחייו ולתוכו הוא הכניס את מעריצו משכבר הימים – אלן, בתפקיד אורח מוזר של קריין, היושב באולפן ומקליט טקסט סתום. הסרט אמנם עלה רק מיליון דולר, אבל הכניס לקופות 61 אלף דולר עלובים, למרות השמות הגדולים. גולן קילל את גודאר כל חייו. היחיד שהרוויח מזה הוא אלן, שזכה להופיע בסרט של אחד האלילים שלו.

'Picking Up the Pieces' (2000)

מה זה? באיזו התערבות אלן הפסיד, שנאלץ להופיע בקשקוש הזה? קצב (אלן) רוצח את אשתו בעיירה במקסיקו. היד הכרותה שלה מתגלה ותושבי הכפר בטוחים כי זו יד שמגשימה משאלות. טיפשי כמו שזה נשמע.

'רק ג'יגולו' (2013)

ניסיון נפל ליצור סרט על ג'יגולו בהתהוות. הרעיון אמור לעורר סנסציה שתמשוך קהל צופים, אך בפועל מדובר בסרט שהוא פיהוקון ושאין בו פריים אחד שאפשר לזכור. הופעתם של ג'ון טורטורו (שגם כתב את התסריט המשמים), שרון סטון וונסה פראדי לא עוזרת לסרט להתרומם. הסרט הכושל הפסיד 15 מיליון דולר.

פרויקטים משונים

'מה נשמע, טייגר לילי?' (1966)

יש כאלה שרואים בסרט הזה את הראשון ביצירותיו של וודי אלן, אבל זה חוטא לאמת. הוא לא באמת ביים כלום. אלן החליט להשתעשע ולקנות זכויות לסרט ריגול יפני דרג ג', מחק את הפסקול והחליט לדבב אותו מחדש, עם סיפור מומצא ומשעשע. בין לבין, הסרט נקטע לצורך ריאיון עם אלן עצמו שמנסה להבהיר לצופים מה לעזאזל הולך פה. התוצאה מצחיקה – אבל הפורמט המתוחכם ממצה את עצמו מהר יותר מאורכו של הסרט.

'קזינו רויאל' (1967)

אלן מסייע לתסריט ומגלם תפקיד קטן כ"ג'ימי בונד", בפרודיה על סרטי הריגול של 007. הקאסט מרהיב: פיטר סלרס, אורסון וולס, דיוויד ניבן, ג'ון יוסטון וגם אחת משלנו, דליה לביא. מפוטנציאל עצום – הסרט התגלגל לקטסטרופה של הפקה שיצאה משליטה. סלרס נעלם, אנשי הפקה פוטרו בכמויות. בשלבים מסוימים ביימו אותו לא פחות משישה (!) במאים שונים. התוצאה: כישלון קופתי וחוויה שכל משתתפיה רוצים לשכוח.

–

• ממזרים חסרי כבוד // בעקבות הכבוד האבוד של כמה מהבמאים הגדולים // מאת יונתן גת
• מין פריצת דרך // מיניות בסדרות טלוויזיה אז והיום // מאת רותה קופפר

רוצים לקבל כתבות נבחרות, עדכונים על כנסים, אירועים ותוכן של 'ליברל'
ישירות למייל? הירשמו לרשימת הדיוור שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ליברל

כתובת המייל נקלטה בהצלחה