להפגין באיילון או לראות אירוויזיון?

חצי גמר האירוויזיון לא יכול היה להתקיים ביום יותר מנותק מבחינת המציאות בישראל: בבוקר קמנו שוב למציאות של מבצע עם שם מתיימר ושידורים מתגלגלים וחסרי תוחלת. בצהרים חיכינו לאזעקה. בערב הפכנו לחדי קרן. וכך הפך האירוויזיון לא רק לאירוע של גאווה לאומית, אלא גם של הדחקה לאומית. תנו לנו לחם ושעשועים!

ומה יהיה הערב? שוב מוצ״ש. שוב הפגנה. שוב קריאות ״בושה״. אבל מה עם קצת גאווה לאומית? מה, לנו לא מגיע לקרוא בשמחה 'יחי המלך החדש'? או לעסוק ברצינות תהומית בשאלה: מה התלבושת הכי מעניינת שנראתה על השטיח האדום במט גאלה? או לבחור את הכרטיס הנכסף למסע ההופעות של טיילור סוויפט? (בשל חיבתה העזה של הכותבת לטיילור סוויפט, נשתדל לשמור על שיח מכבד שלא כולל מילה רעה עליה. יכולים לקרוא לה משוחדת. שאלה יהיו הצרות שלה. יותר נכון הצרות שלנו כמדינה). גם אנחנו צריכים קצת לחם ושעשועים משלנו.

לחם ושעשועים, גרסת ישראל 2023

החודשים שחלפו מאז כניסתה של הקואליציה הססגונית לחיינו מרגישים, בשל היעדר ביטוי אחר שלא גורר תביעת דיבה, כמו הזיית חום מתמשכת. כזו שלא מפסיקה למכור לחולה (נקרא לו ישראל) המטושטש מרוב תרופות, תסריטים חדשים ושלל סיטואציות בלתי נתפסות עד כדי אבסורד. נכון, אבסורד הוא אכן סוג מתוחכם של הומור, אבל האם זו הכוונה של ממשלת נתניהו השישית? לבדר אותנו כל הדרך אל הדיקטטורה?

אסטרטגיית הלחם והשעשועים היתה דרך הפעולה בה נקטה הקיסרות הרומית, במטרה לבלום התנגדות אזרחית. בעממית, מדובר על הסחות דעת שניתנות בצורה מכוונת על ידי הממשל, כדי להעסיק את האזרחים בהנאות קטנות, במקום בבעיות במדינה, וכך למנוע מהם להתקומם נגד השלטון. מה זה הנאות קטנות? למשל, טקס משואות כלשהו, סתם דוגמה שקפצה לי.

אך בישראל, במקום שהקואליציה תספק לנו שעשועים, היא הפכה בעצמה ללחם (מתולע) ולשעשועים (טפלים) – כאלה שחודרים לשיח הציבורי מהר יותר מטחב לדירה תל אביבית. כי לא ברור אם לצחוק או לבכות כשסמוטריץ׳ טוען שהוא-הוא הליברל. קשה להחליט אם הציוץ של שר התקשורת קרעי, משעשע או מזעזע, כשהוא טוען ש״יש את מה שהציבור רוצה ויש את מה שהאליטות שיושבות במגדלי השן רוצים״. ומגדיל ומבהיר שהם, הממשלה, ״עושים את מה שהציבור רוצה״.

ועד שנחליט, נמשיך במחאות השבועיות שלנו במוצ״ש – אלה שהפכו לטקס קבוע וחשוב בפני עצמו, בו המחנה הליברלי נלחם על הזכות לדמוקרטיה ומתנגד למהפכה המשטרית שלוין וחבריו האנטי-ליברלים ממשיכים להעלות על נס, בחסות תוצאות הבחירות. השיח הפוליטי נכנס לכל תחום. הקרע בעם הולך ומחריף עד לרמת שיחה יומיומית מול מכונת שתייה בעבודה (מה שנקרא: חיפשתי קולה ומצאתי מריבה). אפילו רבים מאצולת ההייטק כבר טוענים באופן גלוי שהמצב לא יכול להימשך כך, וכי ההפיכה תוביל את כלכלת ישראל לתהום, או במילים אחרות, לאותה כלכלת תפוזים שאבו יאיר הציל ממנה את המדינה. אבל הצניחה החופשית של השקל מול הדולר לא צריכה להפתיע אף אחד. כי ככה זה עובד – דמוקרטיות, וליתר דיוק דמוקרטיות ליברליות, לא יכולות לבצע שינויים יסודיים חוקתיים מבלי לסכן את קשרי המסחר שלהן עם העולם, שלא בטוח שירצה לעשות עסקים עם מדינה שלא בטוח שמערכת החוק שלה באמת שומרת על כללי המשחק הכלכליים, למשל. השוק אמנם חופשי, אך הוא תלוי במערכת משפט חזקה ומשוחררת משיקולים פוליטיים.

 

לפחות העולם מצחיק, אז צוחקים

כניסתו של השיח הפוליטי ברמה מוגברת עד כאב ליומיום של האזרח הישראלי, לא משאיר זמן לספק את הצורך בהסחות דעת ובריחה לסדרת הניחומים האהובה של כל אחד מאיתנו. ומצד שני, קשה שלא לשים לב להסחות הדעת שמספק לנו העולם החיצון. ולא, אני לא מדברת על הרעב החמור בתימן, לא על המלחמה בסודן או באוקראינה, וגם לא על החלטתו של ביידן להתמודד שוב לנשיאות.

אני מדברת על השמלה של בילי אייליש במט גאלה ועל ג'ארד לטו בתחפושת חתול. אני מדברת על מלך חדש שמוכתר באחת המונרכיות החזקות והוותיקות בעולם. אני מדברת על השטיח הטורקיז בליברפול ועל היבשת שרוצה לראות את נועה רוקדת. אלה אירועים שמצדיקים את הביטוי לחם ושעשועים.

כל אישה ואיש בישראל של ימינו, מתנגדי ותומכי המהפכה, לכודים במערבולת של פחד ותיעוב לצד השני. האזרח הישראלי הממוצע מבלה שעות בפקקים ובריבים עם קרובים – בכל יום מחדש. אז נכון, ימיה של הקיסרות הרומית חלפו מזמן, ואסטרטגיית הסחת הדעת הזולה הזו היא אכן נבזית ומסוכנת, אך לעתים צריך גם קצת לחם, כדי להחליק בגרון את המציאות השורפת-שורפת הזו שבה אנחנו חיים. תנו לנו את הלחם והשעשועים שדרושים לנו על מנת להבין מה הצעד הבא שלנו כחברה. גם ככה קשה כאן, ועכשיו כולנו כחברה ניצבים בפני הצומת המסוכן ביותר שעמדנו בו עד כה. תנו לנשום. רק לא צריך שאלמוג כהן יתחפש לחתול. בכל זאת, יש גבול.