בפרוץ השנה הקודמת שוחרר לאקרנים סרטו האחרון של אבי נשר, 'סיפור אחר'. בעוד שנה שבה נרשם שפל יחסי של צופים לקולנוע הישראלי, כ־350 אלף ישראלים הגיעו לצפות בו. מספרים שרק שוברי קופות ענק תוצרת הוליווד מניבים בקומפלקסים המקומיים. למעשה, פחות מ־10% מפוקדי בתי הקולנוע כאן מגיעים לראות סרטים דוברי עברית. תקופות החסד שלהן זכה הקולנוע הישראלי בעשורים הראשונים לקום המדינה, ושוב לפני כעשור וקצת, מתקשות לשחזר את עצמן. למעשה טבלת הישראלים־מול־זרים ללא נשר בעשור וחצי האחרונים, מראה תמונה עגומה בהרבה. זה נשר – וכל השאר.
כך, בתוך הסיטואציה הזו, אבי נשר הוא שחקן יוצא דופן. מנפיק להיטים חד־פעמי, שגם לא חושש ללכת למחוזות מסקרנים ומאתגרים במרקם הישראלי הרחב והשונה. התעוזה הזו לא מגבילה אותו, היא אף הופכת את החוויה הקולנועית לעשירה יותר, והרווח הוא כולו לטובת התרבות הקולנועית ולטובת צרכניה.
באותו המועד המדובר פקד את נשר גם אסון אישי מחריד, עם מות בנו ארי ז"ל בתאונת דרכים. בעודו עסוק בהשקת סרט, מדינה שלמה נכנסה אל תוך חייו כשהוא אינו יכול להימלט מכך, והחוויה הקולנועית המאוד אישית שהעביר ב'סיפור אחר' הפכה מצמררת עשרת מונים, כנראה יותר מכל אפיזודה תרבותית אחרת שאנו זוכרים בקולנוע המקומי. לפני מספר חודשים הדליק משואה ביום העצמאות, במעמד מרגש עד דמעות. אחר כך נעלם מן העין הציבורית, כמו שהוא מעדיף, עד הלהיט הבא שלו.
