כך כתב כרים קאן, התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, בהודעה הדרמטית שלו אתמול:
על בסיס הראיות שנאספו ונבחנו על-ידי משרדי, יש בידי יסוד סביר להניח כי בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ויואב גלנט, שר הביטחון של ישראל, נושאים באחריות פלילית לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כלהלן, אשר בוצעו בשטח מדינת פלסטין (ברצועת עזה), וזאת לכל הפחות החל מיום 8 באוקטובר 2023.
ואלה הסעיפים שאותם מזכיר התובע הכללי:
- הרעבה של אזרחים כשיטת לחימה כפשע מלחמה;
- גרימה במזיד של סבל רב, או פגיעה חמורה בגוף או בבריאות, או יחס אכזרי;
- הריגה בזדון או רצח כפשע מלחמה;
- כיוון במזיד של מתקפות נגד אוכלוסייה אזרחית כפשע מלחמה;
- השמדה ו/או רצח לרבות בנסיבות של מקרי מוות הנגרמים כתוצאה מהרעבה, כפשע נגד האנושות;
- רדיפה כפשע נגד האנושות;
- מעשים לא אנושיים אחרים נגד האנושות.
אמנם התובע הכללי ביקש כי יוצאו גם צווי מעצר כנגד בכירי חמאס איסמעיל הנייה ויחיא סינוואר, אבל הוצאת צו נגד מנהיג של דמוקרטיה ליברלית הוא צעד חסר תקדים. צווי מעצר מטעם בית הדין הוצאו עד כה רק נגד אישים ממדינות נחשלות באפריקה, ולפני שנתיים נגד ולדימיר פוטין על רקע הפלישה הרוסית לאוקראינה. ישראל מצטרפת לרשימה מפוקפקת מאוד של מדינות שננקטו נגדן הליכים.
מבחינה אופרטיבית משמעות הדבר היא כי אם בקשת התובע תתקבל, כל המדינות החברות באמנת רומא, שכוננה את בית הדין הפלילי הבינלאומי, צריכות לציית לצו ולעצור את ראש הממשלה ושר הביטחון אם ינחתו בהן. בין החתומות על האמנה נמצאות כל מדינות אירופה, קנדה ואוסטרליה (ארצות הברית אינה מחויבת לאמנה).
הצווים שרוצה התובע הכללי להוציא עשויים להשפיע גם על מהלכים אחרים בזירה הבינלאומית. הם עלולים, למשל, לתת רוח גבית לבקשתה של דרום אפריקה להוציא צווים נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (בית דין נפרד שישראל חברה בו).
בהמשך, מועצת הביטחון של האו"ם עלולה לאכוף את הצווים האלה, להטיל סנקציות על ישראל ולהגביל את היכולת לעשות עסקים עם ישראל או אזרחיה.
במדינות רבות באירופה ישנם חוקים שאוסרים על מגע ומסחר עם מדינות המבצעות פשעי מלחמה. הוצאת צווים כאלה עשויה לגרום לתגובת שרשרת שתסתיים בבידוד בינלאומי.
אנחנו עומדים בפני אותו צונאמי מדיני שהשמאל הישראלי הזהיר מפניו במשך שנים, ויתכן שברגע שיתחיל להתגלגל – כבר יהיה בלתי הפיך.
אבל לצווים האלה עלולות להיות השפעות הרסניות לא רק בזירה הבינלאומית.
אם לא די בכל ה-"טוב" הזה, הוצאת הצווים עלולה לגרום דווקא להחרפת המלחמה ולנקיטת צעדים מסוכנים על ידי ממשלת נתניהו: כשחרב הצו מעל לראשו, ראש הממשלה עלול לאיים בכיבוש הרצועה וכינון ממשל צבאי ישראלי בניסיון להפעיל לחץ על האמריקאים כדי שאלו בתורם ילחצו על בית הדין הפלילי לסגת מעמדתו.
זה משחק מסוכן. ראשית, כי לא בטוח שהאמריקאים מסוגלים למנוע את הוצאת הצווים בשלב הזה. שנית, כי מכוח האינרציה האיום עשוי להתממש, והכיבוש הזמני יהפוך לקבוע ומדמם.
בנוסף לחיילים שישלמו בחייהם על שימור הממשל הצבאי, לפי אומדן שערכו לאחרונה במשרד הביטחון ובצה"ל, עלות ממשל כזה ברצועה תעמוד על כ-20 מיליארד שקלים בשנה. כל זאת בזמן שבישראל משבר כלכלי מתגלגל.
בימין הקיצוני, שמכתיב בימינו את מהלכיה של ממשלת ישראל, עשויה להתפתח רוח מצדה חדשה. הם דווקא ישאפו להגביר את הבידוד הבינלאומי ולהגיע לאותו "קרב אחרון" שמשיחיים תמיד צמאים לו.
חשוב להדגיש: אין סיבה לעלוץ על כך שמנהיגי ישראל זוכים למעמד המפוקפק הזה. אכן יש טיעונים רבים כנגד האופן שבית הדין הפלילי הבינלאומי פועל. הן ברמת הטיעונים המשפטיים, והן ברמת האכיפה הבררנית שלו.
אנחנו לא צריכים את בית הדין הבינלאומי כדי שיגיד לנו שהמלחמה הזאת מתנהלת רע, שהיא נעדרת הישגים עד כה מלבד ההרס הגדול שהיא זרעה בעזה, בישראל, וברחבי המזרח התיכון. ממשלת ישראל הוליכה אותנו אל השפל הזה. השפל הזה באשמתה.
בניגוד למיתוס האנטישמיות אותו מטפחת התקשורת בעידוד שופרות הימין, העולם דווקא היה בעדנו. ישראל נהנתה מתמיכה חסרת תקדים לאחר השבת השחורה. מנהיגי העולם עלו לרגל כדי לתמוך בנו. לאחר השבת השחורה ביקרו בישראל בין היתר: נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן; ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק; נשיא צרפת, עמנואל מקרון; קנצלר גרמניה, אולף שולץ. כולם הביעו תמיכה חסרת תקדים בפעולה צבאית ומלחמה מוצדקת בחמאס. את האשראי הזה ממשלת ישראל לקחה, בזבזה, והביאה אותנו לפשיטת רגל.
העולם המערבי דרש מאיתנו דבר פשוט: שמלחמה צודקת, ומלחמתנו הייתה צודקת, תתנהל באמצעים צודקים לקראת יעדים צודקים. אבל ממשלת ישראל כשלה. את הכוח הצבאי היא הייתה צריכה לנצל כדי לממש שלושה יעדים: השבת החטופים, מיטוט שלטון חמאס ובניית סדר אזורי שיוכל להשיב את ישראל והפלסטינים למסלול של שלום.
ישראל יכלה לקחת את האשראי שקיבלה ולעצב הסדר עתידי בתנאים הנוחים לה. יכולנו לדרוש את סגירת אונר"א ושיקום הפליטים במקום מושבם, יכולנו להשיג הסכם מסגרת עם העולם הערבי בחסות אמריקאית, השקעות הון זרות שיתמכו בתהליך, שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל. אבל במקום התנהלות רציונלית וחכמה שהייתה יכולה לקדם אותנו, ממשלת ישראל ניהלה מלחמה כושלת, נעדרת מטרות ויעדים ברורים.
כעת אנחנו ניצבים מול שוקת שבורה: שלטון החמאס נותר יציב והכוח הצבאי לא מקרב את נפילתו. בד בבד כדי לשחרר את החטופים, ממשלת ישראל אף נאלצת לאשרר את עובדת שלטון חמאס ברצועה. ברקע צווי המעצר מבשרים על צונאמי מדיני שעלול לדרדר את מצבה של ישראל באופן חסר תקדים ובלתי הפיך. הכישלון הזה איננו יתום ואיננו מקרי. הוצאת הצווים היא תוצאה ישירה של הממשלה הכושלת. יש לומר זאת בבירור, אין ניצחון על החמאס ללא חילופי שלטון בעזה, ואין חילופי שלטון בעזה ללא חילופי שלטון בירושלים.
