ממשלת הימין על מלא הביאה לאסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, בנימין נתניהו היה ראש ממשלת ישראל במרבית השנים שקדמו לאסון הזה ומדיניות הימין היא זו שהביאה אותנו ל-7 באוקטובר.
העובדות האלה ברורות כל כך מאליהן שכמיטב הקלישאות עלולות להישכח מרוב כמות הפעמים שחוזרים עליהן.
פעם, נתניהו היה אדם שמצליח להוציא לפועל מדיניות שתיטיב להשקפתו עם מדינת ישראל ואזרחיה, בעיקר בתקופתו כשר אוצר. אבל מאז, הוא גילה שמדיניות אחראית לא משתלמת אלקטורלית.
במקום זאת, הוא בחר להפנות מבטו למנהיגים פופוליסטיים וללמוד מהם כיצד להיבחר מבלי להידרש למדיניות.
הפופוליסט מפחד ממדיניות מכיוון שמדיניות אפשר לבחון. יש לה תוצאות שאולי יום אחד יהיה צורך לשלם עליהן מחיר. אז במקום מדיניות – הפופוליסט מתמכר למילים, למחוות ולצעדים סמליים שלא משפרים את חיי האזרח במאום אבל מאפשרים ליצור תמונות גרפיות לקמפיין על היותו חזק או על היותו תורם.
הפופוליסט לא רוצה לשבת בישיבות עם גורמים מקצועיים מהמשרד ולבזבז שעות על חיפוש אחר פתרונות אמיתיים לבעיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל, ובתקופה שבה הבעיות הן הגדולות ביותר שבהן נתקלה המדינה – בבריאות, בחינוך, בביטחון ובסיוע הכלכלי, נראה שהפופוליסטים לא מצליחים לשנות את עורם.
את המחוות הריקות החלו להפעיל מיד לאחר 7 באוקטובר.
ב-11 באוקטובר הרס צה"ל פיצרייה בחווארה שלעגה לחטופה ישראלית בפוסט בפייסבוק. ההרס של הפיצרייה החל מפרסום של העיתונאי עמית סגל שדרש זאת, ולפי פרסומים ראש הממשלה בעצמו היה מעורב בהחלטה.
נכון, השימוש הציני הזה בקשישה שנחטפה לעזה בידי חמאס מרתיח, אבל תחשבו על זה כך:
5 ימים אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה, ראש הממשלה מתפנה מניהול המלחמה והמשבר האזרחי העצום כדי להיענות לקמפיין שהחל בטלגרם במטרה לרומם את הכבוד הלאומי.
מי שלא הצליח להביא ביטחון לאזרחי ישראל, מנסה לייצר תמונת ניצחון בטיקטוק.
מסביב לנתניהו, עדר חסרי יכולות מרשים נאלץ לעשות לעצמו קמפיין בקרב מצביעי הפריימריז, המצביעים בכלל ובאולפנים דרך מחוות ריקות שלא תורמות כלום ובטוח לא משנות את מצבם של אזרחי ישראל.
השר בן גביר שפיזר עשרות אלפי כלי ירייה, למרות שכלל גורמי המקצוע אמרו שמהווים סכנה, והקים כיתות כוננות לא מקצועיות שאותן ממלאים פעילים קיצוניים – עסוק כעת בלהתהדר בהשמעת שירת התקווה לאסירים בטחוניים ובהחמרת התנאים שלהם. השר שלא הצליח לעשות דבר למנוע רצח של מאות אזרחים ערבים עסוק בלהביא עיתונאים לסיורי טיקטוק בהם הוא מצטייר כ"חזק", מבלי שהצליח להציל חיים של אזרח ישראלי אחד.
אגב, איך אפשר לדעת שה-7.10 לא שינה אצלו כלום? השר כבר רץ להתבכיין שהבעיה היא שלא נתנו לו מספיק כוח. כמו אצל כל פופוליסט, גם אצלו הפיתרון הוא בריחה מאחריות וטענה שאם רק יתנו לו להמשיך הכל ישתפר. הכישלון הוא העבר.
כדי להחזיר את "הכבוד הלאומי" מתפרסמות גם "תמונות ניצחון" של התעללות בעצורים. הרשת מלאה בתיעוד של חיילים ושוטרים שמבקשים לבזות עצורים באמצעים שונים. אחד מהם הוא צילום עצורים פלסטינים עם דגל ישראל מאחוריהם ובכמה מקרים הדגל הובא במיוחד לתמונה.
שופט השלום איתי הרמלין החליט לבצע את תפקידו של שופט בחברה דמוקרטית ולבקר את עבודת המשטרה. כפי שמצופה ממנו, הוא התבסס על החוק והעיר למשטרה שאין לה זכות להשפיל עצור, גם באמצעות דגל ישראל, והוא דורש שתחדל לעשות זאת.
את ה"חשיפה" בעניין הביא עמית סגל שנתן את האות לתחילת קמפיין נגד השופט (לא לפני שפשפש בעברו בסנגוריה הציבורית בו ייצג גם מחבלים בהתאם לתפקיד הסנגוריה). למתקפה נגד השופט הצטרפו בן גביר, גלית דיסטל (שקראה לשופט להפסיק לנקוט בעמדה האנטי מוסרית שלו מכיוון שהוא דואג לזכויות של נאצים) וגם משה ארבל השר, המתפקד בקואליציה, היה מוכרח לקפוץ על העגלה הפופוליסטית ולהגיש תלונה על השופט.
וכל זאת בשביל מה? בשביל להגן על זכותה של המשטרה ושל שב"ס לפגוע בזכויות עצורים ולייצר תמונות מטופשות שיעלו את המורל הלאומי בתפוצת טיקטוק. שרת ההסברה שהתפטרה מכיוון שהבינה שהיא לא מסוגלת לבצע את תפקידה (ומאז כבר גרמה נזק לא הסברתי כי לא ניתן להסביר את זה שאנשים כמוה יושבים בכנסת ישראל) חזרה לעסוק במחוות, בסימון בוגדים ובקמפיינים ריקים.
לישראלים מגיעים מנהיגי ציבור שיתעסקו בפתרון בעיותיהם הסבוכות, מנהיגים שישבו וידונו ברצינות בבטחונם ורווחתם. הסינק לטיקטוק שאפשר להוציא מדוכן הכנסת או הראיון באולפן לא יכול להיות מה שיניע את הפוליטיקאים שלנו, והתקשורת בטח שלא אמורה לעודד התמכרות לתמונה ולמחווה ריקה כמו הרס הפיצריה או השימוש בסמלים לאומיים כדי לבזות אחרים. כל זה נועד להחליף את העיסוק במהות – תפקוד נבחרי הציבור שלנו.
כל התייחסות לשטות כזו ותדלוק שלה שאינו ביקורתי הם מתנה לפופוליסטים שמעדיפים שנתעסק בסמלים במקום בכשלונות האמיתיים שלהם.
