מאות מוקדי איסוף תרומות, יוזמות נהדרות לעזרה בכל נושא ואלפי מתנדבים פרוסים בכל רחבי הארץ. מאז תחילת המלחמה עם ישראל מתנדב בהמוניו בשיא אחדותו, וזו תמונה מרגשת כשלעצמה.
העניין הוא שעכשיו, אחרי שהימים הראשונים הנוראים מאחורינו ועננת ההיסטריה התפזרה מעט, רצוי וחשוב שננהל את התרומות, היוזמות והמערכות ביעילות ולאורך זמן. כי המלחמה הזאת לא הולכת להסתיים בקרוב.
בין אלכוהול לטיפוס על קירות
אחת היוזמות הראשונות שיצאו לפועל הייתה איסוף המזון והמוצרים לחיילים ולמשפחות המפונים. חניונים, מועדונים, מרכזים קהילתיים ועוד הוסבו למרכזי איסוף וחלוקה. ברחבי הארץ נאספו עבור המשפחות המפונות אלפי בגדים לכל המשפחה, ציוד תינוקות והיגיינה, חבילות צעצועים וספרים.
אחרי המענה הראשוני לצרכים הדחופים – שהגיע מתרומות ולא מהמדינה, יש צורך לחשוב על הטווח הארוך. מעל 130,000 משפחות פונו עד כה מבתיהם, חלקם ללא דרך להתפרנס או יכולת נפשית, וילדיהם ללא מערכת חינוכית.
"בשבוע הראשון עוד ניסו לתת להם חוויה של בית מלון – קרקסים, קוסמים וכאלה. אבל מהר מאוד הבנו שהסיטואציה של בית מלון הסתיימה", משחזרת מיכל קולינגר, מנהלת יחסי אורחים במלון דן פנורמה שאליו פונו רבים. "מלבד זה, מהשבוע הראשון נמצאים פה משרד הרווחה, פיקוד העורף, עו"סיות, פסיכולוג צמוד, פסיכיאטר, רופאי ילדים ומשפחה, עיריית תל אביב, רב קו, ביטוח לאומי. ממש בנינו מערך. כל הזמן מנסה לחבק אותם, לתת להם בית. בהרבה סיטואציות משרדי ממשלה רוצים פשוט להגיע, לשים שולחן ולתקוע דגל כדי שבסוף האירוע הם יוכלו להגיד שהיו במלונות. בהרבה מקרים אמרתי ׳לא׳. משרד הכלכלה רצה אחרי שבוע להגיע, מה הקשר? איזה ערך מוסף אתה נותן לי לאורחים?"
ככל שחלף הזמן, הבינה מיכל שהאתגר העיקרי כרגע הוא יצירת שגרה יציבה לילדים. "אנשים נמצאים כבר שלושה שבועות בבית המלון, ומתחילים להשתגע״, היא משתפת. ״לצערי משרד החינוך לא הרים את הכפפה".
בשל כך בחרה קולינגר עצמה לצמצם את הפעילויות המלונאיות החד-פעמיות כמו הופעות וביקורי מפורסמים, ובמקומן הביאה יוזמות התנדבותיות כמו לק ג'ל, מספרה, קוסמטיקאית ופעילויות עם ערך מוסף למפונים. נוסף על כך, חיפשה מסגרת חינוכית שתפעל במלון.
"החלטנו לחלק את הילדים במלון לקבוצות גיל״, היא ממשיכה, ״וגייסנו להם מסגרות כמו גן ילדים עם גננות מתנדבות ופעילות לכיתות א׳-ב׳. הגדולים מחולקים לפי דו שנתי. הבעיה היא שאי אפשר להגדיר את זה כ׳פעילות חינוכית׳ כי הם לא משתפים פעולה. לבוא לילד עם טראומה בבית מלון ולומר לו: 'בוא אתה נכנס לשיעור מתמטיקה', זה לא ריאלי. לכן חשבנו על איזו פעילות בסגנון תנועת נוער, עם ערכים וכאלה״.
לעזרתה הגיעו אנשי ״לוחמים ללא גבולות״ – עמותה אשר בשגרה מוציאה משלחות לבתי ספר במדינות נחשלות ברחבי העולם, על מנת לשפץ את בתי הספר ולהעביר תכנים לימודיים באופן חוויתי לילדים. העמותה שולחת בכל יום שמונה מתנדבים ואלה מעבירים תכנים חווייתיים לקבוצות הגיל השונות. ״בינתיים זה עובד מאוד יפה״, היא מסכמת. ״הם מחכים לזה, ובמקביל אנחנו מנסים להעסיק את ההורים".
במלון כמו דן פנורמה ישנם חדרים וחללים שניתן להשמיש לצורך פעילויות כאלה. במלונות אחרים, שבהם אין חדרים כאלה, התמונה עשויה להיות עגומה יותר. ״מתחילה תופעת אלכוהול בקרב הנוער והצעירים, בהרבה מלונות כבר קראו למשטרה״, ממשיכה קולינגר. ״אני חושבת שצריך לשים את האצבע על הנוער, כי הם בעיר הגדולה והפיתויים להסתובב ברחובות הרבה יותר גדולים מאשר בבית. אנחנו רואים בכל המלונות שיש עלייה באלימות. זו בעיה שמשרד החינוך צריך לתת לה מענה״.
מה את מציעה לעשות?
״אם היו יכולים להוציא צוותים של לוחמים ללא גבולות לכל המלונות ולהעביר פעילות, כל דבר שימשוך אותם החוצה מהמסכים, מהחדרים, מהרחובות – זה יהיה הכי נכון. להרים מערך ביחד עם תנועות נוער, שיאספו את הנוער לכיתות פעילות או אפילו במרחבים החיצוניים של המלון, או בגן ציבורי סמוך. אני מדברת על נורמליות, זה צריך לקרות ויפה שעה אחת קודם. נוסף על כך התחילו לחלק מחשבים ניידים מכיתה ד׳ ומעלה. אני חושבת שצריך לעשות את זה לכל המפונים, מכיתה א׳. צריכים להעניק לילדים האלה כמה שעות של נורמליות״.
איפה המדינה ואיפה החזון
"מיד אחרי יום שבת השחורה, כל ארגוני המחאה התכנסו תחת החמ"ל האזרחי – גוף חדש שנפתח באקספו בתל אביב״, מספר נדב וימן, אחד משלושת האחים שהקימו מרכז לוגיסטי בדרום מטעם החמ״ל. ״התחילו לזרום המון תרומות ואנשים. אחי הגדול אבנר הגיע וראה שיש מלא תרומות ומלא בלאגן, והציע שנפתח בדרום מרכז, כדי לרכז את כל זה. הוא תפס את יואב ואותי, ושלושתנו ירדנו לדרום״.
המרלו"ג (המרכז הלוגיסטי הדרומי ברהט) מקבל חלק גדול מהתרומות שמגיעות מכל הארץ, ועם צוות של 150 מתנדבים הם מפרקים את האריזות על פי נושאים. לאחר מכן מגיעים נהגים מתנדבים שיוצאים למשלוחים. "כל הדבר הזה עבד ככה עד לפני כמה ימים״, מסביר וימן. ״ואז הבנו שאנחנו צריכים לעבוד יותר יעיל וגם בקנה מידה יותר גדול. חבר׳ה אצלנו נסעו למרכזי מפונים והתחילו להקים שם מרכזים לוגיסטים, שיודעים לענות על הצרכים הרבה יותר טוב מאיתנו. בנוסף, יצרנו טופס דיגיטלי להעלאת צרכים ובקשות וכך ייעלנו משמעותית את המערך״.
איזה צרכים עולים עכשיו?
״המון טואלטיקה, כל מה שכרוך בזה. יש המון מפונים שלא נמצאים דווקא במלונות, אז צריך אוכל יבש כדי שיוכלו לבשל ולהכין דברים, וגם בגדים, חיתולים, מטרנות, מוצצים, ערכות עזרה ראשונה לכפרים הבלתי מוכרים. התקשרו אלינו המפונים בעין גדי, הילדים של חולית ובארי, וסיפרו שהילדים מתחרפנים, אז עזרנו להביא מ׳סוני ישראל׳ המון פלייסטיישנים והקמנו להם חדר משחקים".
היקף ההתנדבות מרשים מאוד, ובתחילה כלל גם סיוע לחיילים וסיוע בחילוץ אנשים משטח הלחימה, שעליו כבר סופר בהרחבה. נדב סיפר שמתנדבי המרכז גם נתנו אוזן קשבת ללוחמים ולאנשי כוחות הביטחון, שהיו זקוקים לכך. אם בימים הראשונים ניתן היה להבין את הבלגן, כעת קצת פחות ברור איפה המדינה במה שקשור לטיפול בילדים ובמשפחות המפונים. ״בינתיים כל המתנדבים אמרו ש׳אנחנו פה עד שהמדינה תיקח את זה מאיתנו״.
היא תיקח את זה מאיתנו?
״אני ממש מקווה. זה התפקיד של מדינת ישראל, אחרת היא מועלת בתפקידה בפעם האלף״.
כבר יצרו איתכם קשר מהממשלה?
״לא בדיוק. אני אגיד יותר מזה. היו רגעים שרשויות מקומיות הפנו אלינו אנשים. ההיעלמות של מדינת ישראל הייתה מאוד מורגשת בדרום״.
מה האתגרים שלכם?
״האתגר הראשוני היה שאף אחד מאיתנו לא איש לוגיסטיקה. איך לנהל מחסן, איך עובדים עם מלגזות, איך עובדים עם מלאי, עם שרשרת הזמנה. הגיעו חבר׳ה מאיזו חברה ופשוט עזרו לנו עם הסיפור הזה. הגיע גם אחד שבא להעביר משלוח וסיפר שהוא מנהל מחסן בחיים הפרטיים ופתאום הוא נהיה מנהל חשוב אצלנו. כולם באו עם המון מוטיבציה, אבל האתגר היה שזה יתפקד״.
שימו לב
אספקט אחר שבו נרשמה התגייסות אזרחית מרשימה, הוא בסיוע למגויסים למילואים. גם כאן, יש כאלה שמקבלים יותר וכאלה שפחות. לדברי רבים מהם, תומכי לחימה שמוצבים במקומות מרוחקים כמעט לא מקבלים יחס. למשל, חיילים שהוצבו בשומרון סיפרו שהם מקבלים חטיפים, אבל לא אוכל חם.
"זה מטורף ולא מסודר באותו זמן", סיפר לי קצין מילואים. "דווקא במפקדות ובמקומות המוכרים לא חסר כלום, ובשניה שיוצאים משם יש מצב שלא תרגישי כלום מהתרומות. זה מגיע למפקדות בקצה ולא בהכרח ממשיך אלינו. שם מרכזים הכל".
היבט אחר משמעותי של התרומות האזרחיות, הוא בדמות כסף או לוגיסטיקה. א', לוחם במילואים, סיפר שהם הזדקקו לנעלי הרים. במהירות גויסה התרומה, אך איש לא הכווין את התורמים שקנו נעליים בהירות וזוהרות. על פניו תרומה שנועדה לעזור, אבל בפועל, טעות בשיקול דעת הובילה לבזבוז הכוונות הטובות והכסף.
כמובן, אני בעד תרומות, והרבה. המדינה קורסת ואנחנו לקחנו את המושכות. בלי מערך התרומות וההירתמות, אנחנו חלשים וחסרי מורל. עם זאת, יש כמה דברים שאנחנו האזרחים יכולים לעשות כדי לעזור למערך להיות יעיל יותר.
הרבה מאוד אנשים מחפשים להתנדב בימים אלה. תפתחו את הראש להתנדבות לא רק במרכזי איסוף וחלוקה. למשל, בענף החקלאות בצפון ובדרום שחווה משבר. החקלאים מתמודדים עם מחסור חמור בעובדים – רובם תאילנדים שחזרו לארצם; עם יבול שכבר מתחיל להתקלקל ועתיד לא ידוע. מפעל חיים של רבים עומד ללכת לפח.
נוסף על כך, מניסיון – לא לתרום בעיניים עיוורות. זה תורם בעיקר לנו, ולא לצרכי הנתרמים. הדרך הנכונה היא בהקשבה פעילה – לשאול איפה באמת צריך ולאן התרומות מגיעות. לא פחות חשוב: המערכה הזו תהיה ארוכה. ארוכה מאוד. עלינו לשמור כוחות וכסף לבאות. העורף והחזית יצטרכו את המאמצים הללו גם בהמשך, כשנהיה בעומק המשבר.
״לגדולים יהיה אורך נשימה״, משוכנע וימן, ״אבל בקרב הקטנים, דברים שעובדים על טוב לבם של אנשים, זה קשה. אלה לא דברים שיצליחו להחזיק לאורך זמן״.
