אמנם קורצנו מאותו החומר, אך דרכי ההתמודדות שלנו שונות כטביעות אצבעותינו. יש מאיתנו הפורקים את הרגש בדמעות, יושבים ומתכנסים עמוק בתוך העצב. יש המרחפים באדישות, מכחישים את המציאות ומכסים את התחושות. יש הנשלטים בידי הומור, מעט בועט מעט שחור, שמסתיר את הקושי, ויש מי שנדרשים לעשייה תוך כדי, או למרות הקושי הזה.
מול הטרגדיה של קיבוצי העוטף בולטת ההתגייסות המקיפה של התנועה הקיבוצית, שממלאת את הואקום שהותירה המדינה.
נרי שוטן, מנהל המחלקה הפוליטית של התנועה הקיבוצית בימי שיגרה, משמש בימים אלו בתפקיד אחר. לפני קצת יותר משבוע החל לנהל את מוקד החירום של התנועה הקיבוצית, מוקד שהוקם בן רגע על מנת לתת סיוע מקיף למשפחות הקיבוצים שנפגעו.
"אני חושב שבגלל שרוב משמעותי של הנפגעים והמפונים הם חברי קיבוצים זה אוטומטית שם אותנו, התנועה הקיבוצית, בפרונט. לכן, נוצרת מתיחה מאוד גדולה של הארגון", מסביר שוטן.
"גייסנו עשרות ואולי מאות מתנדבים, רובם הגדול חברי קיבוץ, שמסייעים לנו. יש מישהו מאצלנו שנמצא בכל קהילה מפונה ומשמש גורם שנותן מענה איפה שצריך. יש מערך לוגיסטי שבנינו תוך ימים ספורים, יש יכולת לספק את כל צרכי החיים ואם אין לנו איך לספק משהו – אנחנו מוצאים את הדרך לספק אותו. אם חשבנו שהתנועה הקיבוצית תהיה גוף משלים, שמתעסק בדברים שהם טיפה יותר רחוקים מהקיום היומיומי של המפונים – טעינו. אנחנו מתעסקים היום כמעט בכל תחומי החיים, מהרמה של לדאוג לילד שברח מהבית בלי נעליים ועד תיאום של כל סידורי הלוויות. במילים אחרות, כל דבר שעולה לך לראש שבן אדם צריך כדי לנהל חיים נורמליים – אנחנו עוזרים".
התנועה הקיבוצית ומוקד החירום שלה לקחו על עצמם,בנוסף, גם את הדאגה לבריאותם הנפשית של הנפגעים. הם גייסו כשש מאות פסיכולוגים שהתנדבו לעזור ולתת תמיכה. זאת, מבהיר שוטן, מבלי לפגוע או להחליף את המועצות האזוריות, אלא מתוך הבנה שהיכולת של המועצות האלה מוגבלת כרגע, כיוון שהן חטפו מכה אנושה ומתקשות מאוד להתאושש ממנה.
המהירות שבה הצליחה התנועה הקיבוצית לקחת את העניינים לידיים ולתת מענה מקיף, מעוררת התפעלות.
"אני חושב שזה קשור לדי אן איי של אנשי התנועה הקיבוצית. כשיש משימה – כולם מתייצבים. כך היה גם בתקופת הפלמ"ח, בהקמת המדינה, ובמלחמת יום כיפור – שבה כמעט 20% מהנופלים היו מתנועת הקיבוצים למרות שבאוכלוסייה היו פחות מ 2% מאיתנו".
במלון שבקיבוץ שפיים נמצאים כחמש-מאות בני אדם שפונו תחת מסגרת מימון של פיקוד העורף. אך מלבדם יש עוד כ-150 מפונים שמתגוררים אצל אנשי הקיבוץ עצמם. כך גם בקיבוץ שער הגולן, למשל, שאליו הגיעו 180 מפונים.
"זה דבר מדהים", אומר שוטן, אך מוסיף שזה גם מטיל עומס כלכלי אדיר. "אנחנו עובדים באהבה ובלב פתוח ויש מאות אנשים בקיבוצים שנרתמים כדי לסייע, להתנדב ולתת מה שצריך. אבל האבסורד הגדול הוא שבסוף, מי שמנהל את האירוע ונותן מענה לאנשים – זו לא מדינת ישראל אלא חברה אזרחית, וזה דבר נורא ואיום. חייבים פתרון מערכתי הרבה יותר רחב, בטח אם זה הולך להיות ארוך טווח. כרגע המדינה רק מתחילה להתאושש אבל המצב עדיין רחוק מאוד ממה שהוא אמור להיות.
אנחנו לא נאפשר סיטואציה שבה מישהו לא מקבל מענה", מבטיח שוטן, "אבל העול שזה שם עלינו – אדיר."
מלבד דאגה עכשווית למצב המפונים והפגועים, רובצת על התנועה הקיבוצית גם דאגה עתידית לגורלם של הקיבוצים שנפגעו.
לשוטן יש תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה על עתיד הקיבוצים האלה.
"היחידים שיקבעו את גורל קיבוצי העוטף הם חברי הקיבוצים עצמם, המועצות האזוריות והתנועה הקיבוצית. אף גורם אחר לא יכול, לא מוסמך ולא יקבע מה יהיה שם. אנחנו לא מוכנים לוותר על מקומנו ולא ניתן לאף אחד אחר להשתלט על המקום או לחלופין להקים את 'גוש קטיף 2' . היחידים שיקבעו הם אנחנו, ואם יש מישהו שחושב אחרת הוא מוזמן לנסות…".
איך ממשיכים לפעול, איך שומרים את הראש למעלה?
"האבדון והצער מקיפים אותנו מכל הכיוונים", משתף שוטן, "ואנחנו מחזיקים את עצמנו עד כמה שאפשר כדי לזכור שהמשימה והמטרה מבחינתנו היא לתת לאנשים שנפגעו את כל הכלים כדי שישובו לעמוד על הרגליים. זה הדבר היחיד שמעניין אותנו. אני חושב שיש הרבה אנשים טובים בחברה הישראלית, אבל זה לא יכול להיות ככה, פשוט לא יכול להיות ככה, שכל העול נמצא על הכתפיים שלנו – האזרחים."
נכון, רוח הנתינה והעשייה של רבים מהאזרחים בתקופה הקשה הזאת היא לא פחות ממדהימה. אבל שום גוף אזרחי, מגויס ככל שיהיה, לא יכול לסחוב את המדינה על גבו. גם למי שעסוקים בעשייה מותר להתעייף, אבל כדי שיוכלו לנוח – הם צריכים לדעת שאנחנו בידיים טובות. נכון לעכשיו, אין אפילו אצבעות.
