7 באוקטובר, 9:00 בבוקר. שיר ואני מחליטים לריב.
לילה קודם חזרנו מכרתים. זו הייתה חופשה של קלישאות נעימות: "נסענו לנוח, לא לזוז מהחוף", "שמיים כחולים, ים כחול, מה עוד צריך", "המסעדות זולות וטעימות נורא". כל זה היה נכון, אבל לא כל האמת.
העברנו את החופשה בקריאת חדשות מכעיסות מישראל, ויכוחים על סדר היום העצל ובנוגע למיקומנו על החוף, תאונות מופרכות בדירת ה-Airbnb, ושתייה מוגזמת של ראקי שהוגש במסעדות על חשבון הבית – ובו זמנית ריכך את החוויה והחמיר אותה. משהו בנו סירב להתמסר, לצאת מהלופ של זעף וקטנוניות וחוסר אמפתיה.
בתור הארוך לטיסה לישראל, כששיר התלוננה על כאב ראש, טפחתי על כתפה והוספתי ברובוטיות "זה יעבור". בנתב"ג שילמנו מחיר מופקע על מונית בגלל שמחת תורה. "זה בלתי נסבל", מלמלתי, "למה הכל כאן קשה". נכנסנו הביתה, סידרנו קצת וקרסנו למיטה.
כעבור שלוש שעות נשמעה אזעקה.
**
עד הצהריים ניסינו לחזור לישון, מותשים ונואשים להשאיר, איכשהו, את המציאות בחוץ. התעוררנו שוב ושוב כדי לרוץ למקלט, לקרוא כותרות אפוקליפטיות, לקבל עדכונים על סבתי (שפונתה מהעוטף רק כעבור יומיים), לחפש התנדבויות, לחמוק מסרטוני זוועה בטלגרם, לבכות, ובין לבין – להחליט שעכשיו פורקים את הריבים מהטיול.במשך שעה, כשבחוץ הכל בוער, שחזרנו כל פגיעה קטנה ועלבון זניח. למה דיברת אליי ככה, כי אתה לא נחמד אליי, כי את מרוחקת, כי אני חולה זכותי להיות חולה, אז לכי לבית מרקחת למה לסבול סתם, תפסיק להציק לי, די, טוב. אבל באמת, למה דיברת אליי ככה? אל תתחיל עוד פעם.
אחר כך התחבקנו חזק והבטחנו זה לזו – כמו בפרסומות שהציפו אותנו מאז – שנעבור את זה יחד ונשים את המחלוקות בצד. ובניגוד לרמה הלאומית, ברמה האישית ההבטחה נשמרה לאורך זמן.
מוזר, אפילו מגונה, לחשוב שהאסון הכבד בתולדות המדינה הוביל לשיפור הקשר בינינו, כמו טיפ ממדריך היחסים הגרוע בעולם. אבל הפעם הקלישאה הייתה נאמנה לאמת: הבנו עד כמה החיים יקרים ושבירים, עד כמה חשוב להעביר אותם באהבה ולא בהתחשבנות.
מאז 7 באוקטובר, המילים שאנחנו אומרים טעונות במשמעות אחרת, מחזקת. "זה יעבור" וטפיחה על הכתף הפכו מתגובה קצרת רוח, תוקפנית, למוטו זוגי לרגעי משבר.
הריב ההוא איפשר לנו להשתחרר ממטען זוגי עודף, כמו ספינה שנמלטת ממערבולת. והיה לו עוד תפקיד, שרק בדיעבד אני מבין: להתאבל על תקופה שנגמרה בברוטליות באותו יום. על זמנים נורמליים, שבהם יכולנו לשקוע בקטנוניות ובעליבות זוגית. בתקופה הקרובה, אולי גם הרחוקה, לא נזכה לריב ברצינות על קיפול כביסה. מה אכפת לחמאס אם החולצה שלי מקומטת.
אבל גם זאת לא כל האמת.
ככל שחולף הזמן וה-7 באוקטובר מתרחק, הוויכוחים הקטנוניים בינינו מבצבצים מחדש. לרוב הם כבים במהירות, מלווים ברגשות אשם סביב קיומם, ועדיין. שוב אני מחמיץ פנים, שוב שיר מסתגרת בעלבון, שוב תגובה פאסיב-אגרסיבית, כעס על התגובה, וכן הלאה. האהבה אולי מנצחת, אבל גם השגרה.
*
המלחמה לפעמים סוגרת אותנו בבית, אבל בעיקר מערערת אותו באופן עמוק. כשהבית עובר טלטלה כזאת, מה קורה למערכות יחסים מכל הסוגים, בתוכו ומחוצה לו? האם גם אחרים הניחו בצד את הוויכוחים והמחלוקות, או דווקא הרגישו שהם נפערים לכדי תהום? זה מה שרצינו לברר.
את השאלה שבמרכז התמונה פרסמנו ברשתות החברתיות – פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם – ובתשובות תמצאו עשרות סיפורים שונים זה מזה. יש מי שנפרדו, ומי שרוצים לנצור כל רגע יחד. כאלה שחשים ש"זר לא יבין זאת", וכאלה שנאחזים בקשר עם לא-ישראלים למען שפיותם. יש מי שחידשו קשר עם הורים מרוחקים, ומי שלא מסוגלים עוד להכיל את הדעות במשפחתם. כאלה שגילו מחדש את היחד, וכאלה שהבינו שדווקא טוב להם לבד.
כפי שאפשר לצפות, רבים מהעונים שיתפו אותנו בצורך בקשרים שיספקו ביטחון ונחמה. אלא שלצדם התעורר דחף נוסף – סירוב להתפשר במערכות יחסים. "המלחמה הטילה זרקור ענקי כל מה שטיטאנו מתחת לשטיח", כתבה לנו משיבה אחת, ואחרת הוסיפה: "מה שחזק מתחזק, מה שחלש מתפורר".
זו תקופה שמעמידה את כולם למבחן: בני ובנות זוג, משפחות, חברות וחברים ותיקים, קולגות מחו"ל. לא כולם עוברים אותו, אבל מי שכן – עשויים להפוך לקרובים מאי פעם.
שנדע ימים טובים יותר. שנאהב הרבה יותר. שנרשה לעצמנו להיות לפעמים קטנוניים.
