בגיל 23 פיקדתי על מחלקת חי״ר שנכנסה לעזה. איבדתי בצוק איתן 5 חיילים. למרות שמקצועית קיבלתי החלטות טובות, ולמרות שלא נכחתי בקרב עצמו, אין יום שאני לא שואל: מה יכולתי לעשות אחרת, כדי שהם יחיו?
מה היה קורה אם הייתי שולח לפילבוקס את כיתה ג׳ במקום ב׳? אולי אפקט הפרפר היה משנה משהו והמנהרה של חמאס הייתה קורסת? אולי מבט של חייל אחר, טוב בדיוק באותה מידה, היה מסתובב בטעות לחוליה בדיוק כשהיא נעה לעבר הפילבוקס? אלו מחשבות ורגעים שרודפים אותי וירדפו אותי לעד.
אני לא חושב שאני מיוחד שמעתי את גולדפוס מפקד אוגדה 98 ומספיק קצינים ומפקדים שחווים בדיוק את אותן תחושות. אבל אני רותח כי אני מרגיש שיש פה מערכת פוליטית שלמה שלא חשה את התחושות האלה.
נכון, בשבוע שאחרי המקרה ההוא לא התעסקתי באבל – הייתי רובוט שמנסה לדאוג שלא תיפגע אפילו ציפורן של עוד חיילים שלו בעזה. אבל כבר אז הבנתי שהדבר הכי מפחיד שיכול לקרות לי זה לצאת מעזה. כי אז אפגוש את המשפחות, והאחריות והאשמה יפלו עליי כמו פצצה של טון על הכתפיים.
וכשזאת מאשימה את קושמרו, והמפלגה משתרכת נגד השמאל ואברמוביץ׳, והכהניסט מנסה להתסיס את השטח, והראש של כל זה לא מפטר אותו או מתפטר בעצמו, בזמן שאשתו מתעסקת בלהיצמד לכיסא, אני מבין שכרגע יש לנו הנהגה שאחראית למעל 100 שבויים ו-1,200 הרוגים, ופשוט לא מרגישה את מה שכל אדם שפוי מרגיש: תחושת אחריות עצומה, שהיא אסון אישי שאין לתאר.
במקום זה אנחנו רואים זחיחות, יהירות, ניסיון לקחת קרדיט ולשרוד פוליטית. ואני מתחרפן.
אני רוצה לקחת אותם בידיים ולזרוק אותם משם. שישלמו על הנפש הקהה שלהם, ושרק אפסיק לשמוע אותם.
כי אני פשוט לא מצליח לתפוס איך מישהו יכול להתנהג כמוהם באסון הזה.
