אנחנו נכנסים לשבוע שני של מציאות בלתי נסבלת. לאן שנפנה את תשומת הלב, אנחנו פוגשים מראות קשים, סיפורים שוברי לב וחוסר וודאות. אנחנו נמצאים תחת עומס רגשי רב ובו בזמן נדרשים לספק תמיכה כמעט לכל מי שנמצא סביבנו. איך מתמודדים עם האתגרים האלה, בנוסף למצב מלחמה שדורש מאיתנו רמה גבוהה של תפקוד יומיומי? העולם הקליני והמחקרי מצייד אותנו בכמה כללי אצבע שיכולים לעזור לנו ולאלה שיקרים לנו לעבור את הימים המחרידים האלה.
אירוע טראומטי מוגדר כחשיפה לסכנת חיים, פציעה חמורה או אלימות מינית. חשיפה כזו יכולה להתרחש בצורה ישירה או לא ישירה, למשל אם הייתם עדים לאירוע, אם שמעתם שאירוע כזה קרה למישהו יקר לכם או אם נחשפתם בצורה חוזרת ונשנית לפרטים על אירוע כזה (DSM-5). במילים פשוטות, אם את ואתה אזרחים ישראלים בשבוע וקצת האחרונים, כנראה שנחשפתם לאירוע טראומטי.
יחד עם זאת, חשוב מאוד לציין שיש הבדל בין חשיפה לאירוע טראומטי לבין הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). כך למשל, שני מחקרים נפרדים מצאו שבישראל, למרות המציאות המורכבת שבה כמעט 75% מהאוכלוסיה נחשפו לאירוע טראומטי (Benjet et al. 2016), שיעור האנשים שהציגו סימפטומים פעילים של PTSD עמד על 0.4% (Karam et al. 2014). גם אם אנשים רבים יחסית מציגים סימפטומים בסמוך לאירוע, עבור רבים הסימפטומים חולפים מעצמם.
התסמינים הנחשבים למרכזיים ביותר ב-PTSD כוללים: תגובת רתיעה חזקה לתזכורות של האירוע הטראומטי, שינויים תכופים וקיצוניים במצב ברוח ובמצב הקוגנטיבי, תחושה מתמידה של איום, הפרעות בשינה ועוררות יתר.
השאלה מה גורם לאנשים מסוימים לחוות סימפטומים בצורה ממושכת ולאנשים אחרים להחלים עדיין נחקרת, וישנן בנושא הזה יותר שאלות מתשובות.
יחד עם זאת, ניסיון ומחקר קליני רב שנים מצביעים על כך שבבסיס הפרעת דחק פוסט טראומטית עומד אירוע חריג שלא ״עובד״ כהלכה.
כדי לעבד משהו חשוב שקרה לנו אנחנו לרוב משתמשים במילים, בשיחה עם מישהו אחר או ביננו לבין עצמנו. פעמים רבות האירוע הטראומטי נחווה כחריג, כזה שלא מתאים לסיפור שאני מספר על עצמי. אנשים יכולים לסרב להאמין שאירוע קשה אכן התרחש או שהם מרגישים תחושות קשות של כעס או אשמה. תחושות כאלה יכולות למסך על היכולת שלנו לגשת לאירוע עצמו ולעבד אותו כהלכה. דמיינו למשל שהיה לנו קשה ליישר את הרצפה של חלק מסוים בבית ובכל זאת שמנו מעליו שטיח. כל עוד לא ניישר את הבליטה, נמשיך להתנגש בה עם זרת כף הרגל. כדי למנוע התנגשות כזו, לאט לאט אנחנו עלולים להתחיל ללכת מסביב לבליטה ולייצר הימנעויות נוספות; חוסר התמודדות נוסף שרק הולך ומחמיר את המצב.
מנגנון מרכזי נוסף לעיבוד אירועים קשים הוא שינה. כשאנחנו ישנים, הזיכרון שלנו משתנה. המידע שאספנו לאורך היום ״נכתב״ מחדש: עיקר מופרד מטפל ואירועים רגשיים מעובדים והופכים ניטרליים יותר. לכן שינה איכותית, מספקת ותדירה, הכרחית לבריאות נפשית, וביתר שאת בזמני משבר.
אלמנט קריטי בהתפתחות של תסמינים טראומטיים היא תחושת הביטחון. כאן הסביבה החברתית של מי שנחשף לאירוע משחקת תפקיד מפתח. בפרשנות פשוטה, סביבה בטוחה היא כזו שבה אין סכנה פיזית ויש אוכל ומחסה. בפרשנות עמוקה יותר, סביבה בטוחה היא כזו שבה אדם מרגיש שהוא יכול להיות חלש, פגיע וחשוף, והתנהגות כזו לא תיזקף לרעתו בהמשך והוא לא ישפט עליה. זו תחושה שהרבה יותר מסובך להעניק. רבים מאיתנו, גם כשאנחנו עם חברים קרובים או בני משפחה, לא חולקים את הסודות הכמוסים ביותר שלנו או דברים שאנחנו סבורים שאנחנו צריכים להתבייש בהם. דמיינו עם מי הייתם מרגישים בנוח לחלוק את הזיכרון המביך ביותר שלכם ותוכלו להבין, לפחות חלקית, את גודל האתגר שעומד לפני מי שחווה אירוע טראומטי, כשהוא הוא נדרש לעבד, לשתף ולחלוק.
אז מה אפשר לעשות? איך אפשר לתמוך באחר ואיך אפשר לעזור לעצמנו אחרי שנחשפנו לאירוע קשה? ריכזנו כאן כמה כללי אצבע, כולם נובעים מהעקרונות שתוארו כאן: יצירת תחושת ביטחון וקבלה מתמשכת ורציפה כדי לייצר עיבוד תקין של החוויה. חשוב מאוד להדגיש שיותר מדי לחץ, בוודאי אם הוא לטובת סיפוק של סקרנות, יכול לגרום למי שנפגע להתרחק ולהיסגר. לכן אנחנו צריכים לשדר נוכחות וזמינות באופן רציף ובטוח. אנשים נפתחים כאשר מאפשרים להם, לא כשמבקשים מהם. מתן תמיכה כזו יכולה להיות משימה לא פשוטה, בטח לאורך זמן. חשוב לנסות לייצר מערכת תמיכה רחבה כמה שיותר, כולל משפחה וחברים, ובמקביל לראות שהאדם שלו אתם רוצים לעזור לא מרגיש חנוק. זה ריקוד עדין, אבל אפשר לעשות את זה.
ד"ר נעם גולדווי הוא חוקר מוח באוניברסיטת ניו יורק
ייעוץ מקצועי: ד״ר ריק זייפמן, ביה"ס לרפואה, אוני' ניו יורק
