fbpx

בחסות המלחמה בחמאס, הקואליציה ממשיכה להילחם בדמוקרטיה

צמצום חופש הביטוי, אלימות נגד מפגינים ונשק לפעילי ימין קיצוני: תומכי ההפיכה המשטרית ממשיכים בשלהם, רק שעכשיו אין מחאה שתעצור אותם

0

במשך חודשים המחאה נגד ההפיכה המשטרית לא הייתה מוכנה לוותר על אף שעל, מבחינתה כל מהלך שמקדם את ההפיכה המשטרית אסור ויש לעשות הכל כדי לעצור אותו. במהלך חודשים כל התבטאות של יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן וכל ניסיון להניע מהלך כלשהו הביאו לשצף של ביקורת, אלפי ומאות אלפים אנשים שיוצאים לרחובות. היום שבו עבר החוק לביטול עילת הסבירות נתפס כקו שבר של המחאה, על אף מאות האלפים שיצאו לרחובות ועשרות אלפים שצעדו אל הכנסת הצליחה הקואליציה להעביר צעד שמצמצם את סמכות בית המשפט.

במהלך המחאה כל מעצר בלתי חוקי, אלימות שהופנתה כלפי מפגינים והתבטאויות של שרים ואנשי ימין כלפי המפגינים נענו במתקפה מתואמת עם מסרים חדים וחותכים. המחאה גם הגיבה לפעמים  לפעולות אלימות שבוצעו ע"י מתנחלים בשטחי הגדה המערבית מתוך הבנה שהם מהוות מרכיב מרכזי בהרס הדמוקרטיה הישראלית. מלבד ליל גלנט הספונטני, הציבור הישראלי התרגל לכך שיש ארגונים ומנהיגים שמגיבים באופן נחרץ לפעולות הממשלה והימין ונוצר עמוד אש שמוביל את המחנה ומכווין אותו לאן להפנות את כוחותיו ומהיכן לא להסיר את המבט.

ואז הגיע ה-7.10. 

הטבח הנוראי של חמאס הוביל למלחמה בעזה וגייס את כל ארגוני המחאה אליה. יש מי שגויסו למילואים ומי שניצלו את המערך הלוגיסטי ואת רשתות ההתארגנות הענפות שהוקמו במחאה כדי להקים מערכי סיוע לחיילי צה"ל ולתושבי העוטף. חלקים מהם אף התגייסו לסיוע במאבק המשפחות לשחרור החטופים, ובשבוע האחרון נראה שהמחאות נגד הממשלה בעניין זה הולכות ומתגברות כשפעילי מחאה מוכרים נעצרים. 

ובזמן הזה נראה שהמחאה השתתקה מול פעולות פנימיות של הימין הישראלי ושל ממשלת ישראל. מדי פעם יוצאת אמירה כלשהי אבל שום דבר מהמערך המאורגן שמוחה בכוח על כל צעד שמצמצם את חירויות הפרט. המחאה מחתה בעבר נגד הקמת משמר לאומי של השר איתמר בן גביר, נגד רדיפת פעילים ופגיעה בחופש הביטוי שלהם, נגד הגבלת הפגנות ואיומים על בית המשפט. 

והנה, נראה שהדברים האלה בדיוק, כאשר הם קורים בזמן מלחמה, נתקלים בשתיקה של אותו ציבור שמחה נגדם. 

רשימה לא ממצה של דברים שקרו מאז פרצה המלחמה: 

השר לביטחון לאומי הקים כיתות כוננות וחילק כלי נשק לפעילי ימין קיצוני בירושלים ובת"א שהשתתפו ברדיפת שמאלנים בעבר, דוגמת "הצל".  

אזרחים ערבים שהביעו צער על פגיעה בחפים מפשע בעזה נחקרים באשמת הבעת הזדהות עם חמאס. 

משטרת ישראל אוסרת על קיום הפגנות הקוראות להפסקת אש,

שוטרי מחוז ת"א מפעילים אלימות נגד מפגינים לשחרור החטופים מול הקריה,

מרצים מושעים מעבודתם לאחר שהביעו הכרה בסבל בצד השני,

מתנחלים גירשו 15 קהילות בגדה המערבית באמצעות אלימות והרגו 7 בני אדם,

והקואליציה ממשיכה את גזל הקופה הציבורית ושואפת להעביר הצעות חוק מקארתיסטיות שיפלילו צריכת תוכן של חמאס ויאפשרו לסגור כלי תקשורת בהוראת שר התקשורת.

חלק מן הצעדים תיאורטיים וחלק מן הצעדים כבר קרו במציאות.

הטקטיקה של המחאה הייתה לא לתת הישג אחד לקואליציה לקידום ההפיכה המשטרית. הרציונל היה שכל צעד בודד כזה הוא ביצור כוח המקשה על המשך המאבק ועל עצירת ההפיכה. 

ביטול עילת הסבירות, למשל, יקשה על ביטול מינויים פוליטיים שיגייסו עוד גופי שלטון למאבק במפגינים ולקידום ההפיכה. 

האם הרציונל הזה לא קיים גם היום? האם אין סכנה שביום שאחרי המלחמה מתנחלים וימנים ישתמשו בנשק שקיבלו כדי לדכא קבוצות שמתנגדות להם? 

האם זה לא מה שהזהרנו ממנו כשעלתה ההצעה להקים את המשמר הלאומי?

האם הכלים שמופעלים לדיכוי מחאות והתבטאויות של פעילים, מרצים ואקטיביסטים לא ישמשו לדיכוי גם ביום שאחרי המלחמה? 

אנחנו רואים איך מה שמכונה "מכונת הרעל" ממשיך לפעול, איך אפילו בעת הזאת שר המשפטים לא מוכן למנות נשיא לבית המשפט העליון ואיך עולם כמנהגו נוהג. אך משום מה אנחנו בטוחים ש'בשש אחרי המלחמה' נוכל להפוך את המצב בקלות. אנחו מניחים שיהיו בחירות ושביבי יעוף, 

אבל למה שיהיו בחירות?

בספר "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין, היא מתארת איך מדינות עושות שימוש במשברים כדי להעביר צעדים שאי אפשר להעביר בימי שגרה. הדוגמא המובהקת ביותר היא "חוק הפטריוט" שעבר בארה"ב אחרי ה9/11 , חוק שאפשר מעקב אגרסיבי אחר אזרחים וכליאה ללא זכויות ומשפט בבית הכלא בגואנטנמו. 

גם בשנות ה-50, בצל המלחמה הקרה, העבירה ארה"ב חוקים 'נגד התנהלות אנרכיסטית' שהוביל הסנאטור מקארתי (הכינוי הזה מזכיר משהו, לא?). 

מחאת בלפור כבר התייחסה לתרחיש כזה כאשר התריעה שדיכוי המחאה בעת הקורונה הוא שימוש במצב חירום לטובת ביצור כוח, הטריק הקלאסי של משטר רודני שבא לידי שלמות בשריפת הרייכסטאג.

המחאה לא יכולה לתת להלם ולהתגייסות לאפשר לתומכי ההפיכה המשטרית, שלא שינו חברבורותיהם עקב המלחמה, להשיג הישגים בצל שתיקתם. הציבור הישראלי התרגל שיש מי שעומד מול הפרץ, משמיע קול כנגד שינויים רודניים ומוביל את ההתנגדות להם. במשך חודשים יצרה לעצמה המחאה כוח בהובלת הציבור הישראלי שמתנגד לשינוי המשטרי.

אסור לה להותיר וואקום דווקא עכשיו, להתעלם משינויים שעלולים להיות בלתי הפיכים ויקשו עליה את משימתה כשהתותחים יפסיקו לרעום. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook