לפחות פעמיים בחודש שעבר התחמק השר סמוטריץ' מצפייה בסרט אימה. ב-9 באפריל, בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני המורחב, התבקשו השרים לצפות בווידאו שצולם על ידי מחבלי נוחבה בקרב על מוצב נחל עוז, וקשור בחטיפת חיילות. רק שלושה מבין חברי וחברות הקבינט הסכימו לצפות. ב-25 באפריל ההזמנה חזרה לסדר היום. סמוטריץ' סירב פעמיים, ואף אמר לשרים שצפו: "אתם בכוח לא רוצים לישון טוב בלילה?".
תגובת השר זכתה לגינוי מצד המשפחות ולביקורת ציבורית: אנחנו, אזרחי המדינה, לא ישנים טוב בלילה כבר חצי שנה, טענו המוחים. למרות שאיננו נבחרי ציבור ואין ביכולתנו להשפיע על סרט האימה הקולקטיבי שלתוכו נקלענו. חברי הקבינט אמורים להיות מנהיגים, לא ילדים פחדנים במסיבת פיג'מות.
בנסיבות אחרות מאוד, דווקא הייתי מזדהה עם פחדיו של סמוטריץ'. עד גיל מופלג גם אני נמנעתי מצפייה בסרטים מפחידים. זה התחיל כשהייתי ילדה בת 9, עם דמיון מפותח וגישה ליותר מדי ספרים. באותה שנה גרנו בארה"ב, שם השגתי את האנתולוגיה Tales from the Crypt. קראתי סיפורים על אנשי זאב, זומבים, קללות עתיקות, ערפדים, קניבלים, רוחות רפאים, רופאים סדיסטיים, קבורה בעודך בחיים, מכונות רצח, חטיפת חייזרים, היפנוזה, לוחמה ביולוגית, ועוד ועוד.
ביום לא הפסקתי לדבר על הזוועות שקראתי, וכששקעה השמש לא הצלחתי להירדם מרוב פחד. עברתי לישון במיטה של ההורים, אבל בשלב מסוים התופעה החמירה עד כדי כך שהתחלתי לפחד גם מהם. בספרים היה כתוב שאנשי הזאב מגיעים מאפריקה, וידעתי שאבא שלי שירת בצבא וביקר במצרים. האם אבא שלי איש זאב?
בשיא תקופת החרדות שלי ברחתי באמצע הלילה ממסיבת פיג'מות, כי החלטתי שכל שאר האורחות ערפדיות. בשלב הזה ההורים שלי החליטו שמספיק ודי. הם אסרו עלי להמשיך לקרוא סיפורי אימה, לצפות בלהיטי אימה כמו סיוט ברחוב אלם והנוסע השמיני, או בסרטים אלימים כגון זיכרון גורלי. בשנים הבאות לחיי התנזרתי מפחד.
כשלמדתי קולנוע גיליתי שיש הרבה תשובות לשאלה "למה אנחנו רואים סרטי אימה?". אני מעדיפה את ההסבר הבא: אימה היא צורת הדאגנות האולטימטיבית. כשאנחנו דואגים אנחנו מכינים את עצמנו לרע מכל, כאילו שאם נפחד כל הזמן ונתכונן לכל אסון אפשרי – לעולם לא נופתע יותר מזוועות החיים. סרטי אימה מציגים בפנינו זוועות שחורגות מגבולות החיים: סבל על-טבעי, סדיזם שאין לו סוף ואין לו הסבר. לצפות בסרטי אימה משמעו להכין את עצמנו לגיהנום.
אימה, דווקא עכשיו
רק באמצע שנות ה-30 לחיי הצלחתי להתמודד עם סרטים מפחידים. הצטרפתי למועדון חברים של צפייה בקולנוע אימה, אפילו העזתי לצפות ב-Hellraiser המיתולוגי, סרט שבעבר ידעתי עליו הכל בזכות ערך בוויקיפדיה. אני עדיין צופה בסרטי אימה, גם אחרי 7 באוקטובר.
לאחרונה יצא גיליון ראשון של "בו!", כתב עת מקומי לחקר האימה. הוא מתאר את תופעת הפניה לז'אנר דווקא עכשיו, דווקא כאן. ישראלים מסוימים מוצאים נחמה בהתמודדות עם תכנים קשים, בלי לגעת בהכרח בפצע המדמם שהוא המציאות הנוכחית. במקביל, ישראלים רבים נעשו רגישים יותר לטריגרים: כשנפילת בית אשר עלתה לשידור באוקטובר הביקורות הזהירו שמדובר ב"צפייה מטרגרת לתקופה הנוכחית". אפילו כל דיון על אייל קטן – דרמה שכוללת מרכיב של אימה – מתמקד בקושי שהיא מעוררת בצופיה.
אני מבינה את שני הצדדים. לפני אוקטובר התחלתי לצפות בפעם הראשונה בסופרנוס: בעונה הראשונה שקלתי להפסיק, היא הייתה אלימה מדי לטעמי, סדרה של בנים חובבי מכות ופיצוצים. אחרי אוקטובר ניסיתי להירגע מהדאגות בעזרת הסרט Bottoms – קומדיית תיכון על שתי נערות לסביות דחויות חברתית.
להפתעתי, לא יכולתי לסבול יותר מרבע שעה של הסרט. הצעירות הפרוגרסיביות נראו לי תלושות מהמציאות, אפילו מכעיסות, דמיינתי אותן תולשות פוסטרים של חטופים ברחובות ניו יורק. עצרתי את הסרט וחזרתי לצפות בסופרנוס. אמנם בעבר לא סבלתי את האלימות של ניו ג'רזי, אבל בהווה פיתחתי אלרגיה להיעדר האלימות של ניו יורק (לפחות על המסך). אלרגיה לעולמות שאנשים הולכים בהם לישון בלי לפחד ממוות אלים, חטיפה או עינויים.
כך קרה שבמציאות האיומה הנוכחית אני לא רק מוכנה לסבול סרטי אימה, אלא אפילו מעדיפה אותם לפעמים. אבל עכשיו אני נאלצת להחליט: האם לצפות בסרט האימה של החיים שלנו?
לאחרונה יצא הסרט התיעודי Screams Before Silence, בהנחיית שריל סנדברג ובבימויה של ענת סטלינסקי, שמתמקד באלימות המינית של חמאס. התגובה הנפוצה אליו בקרב חברותיי בפייסבוק הייתה: "אני מפחדת לצפות, אבל מרגישה שזו חובתי, למען הנרצחות והחטופות שעדיין בעזה".
גם אני טרם ציפיתי בו, ואני לא יודעת אם אצפה. כשאני חושבת עליו אני שואלת את עצמי – בניגוד לסמוטריץ, האמנם זו חובתי להיחשף לזוועות? בכוח לא נישן בלילה?
