הקמפיין של מגישים בערוץ 14 בעד הקרבת החטופים לטובת הכשרת המלחמה ומיטוט חמאס מעורר, בצדק, זעם רב. עיתונאים כינו זאת קמפיין פוליטי שמכשיר את הקרבת הנשים, הזקנים והתינוקות בשבי לטובת הישרדות נתניהו.
אלא שכמו תמיד, ההתמקדות בשוליים חסרי הבושה של השיח הציבורי עלולה לגרום לנו לפספס שיח אחר ובעייתי (אולי קצת פחות) שנוצר ביחס לעסקת החטופים.
לחלקים מסוימים בימין הישראלי ולנציגיו בתקשורת יש דרך חדשה להבדיל בין תומכי העסקה ב"כל מחיר" ומתנגדיה.
את ההבדל בין התפיסות תיאר במדור הדעות של הארץ עיתונאי כאן , עקיבא נוביק, שכתב כך:
"את התמונה המורכבת הזאת מבטאות המשפחות הדתיות של מקצת החטופים, שנוקטות קו מנוגד לזה של מרבית המשפחות ומתנגדות לעסקה א־סימטרית. ההורים האלה מלמדים אותנו שיש בדיון הזה הבדלים תרבותיים ואידיאולוגיים. צד אחד רואה יותר את הכלל והשני את הפרט."
בציוץ נלווה טען נוביק שהטענה כי צד אחד שם את טובת הפרט במרכז והצד השני את טובת הכלל אינה שיפוטית, אלא מדובר באידיאולוגיות שונות שכל אחת מהן ראויה בפני עצמה.
בולשיט, וכעת אסביר למה.
בואו נחקור לעומק את הטענה שמשפחות החטופים שמות את טובת הפרט לפני טובת הכלל.
רבים מהתומכים בעסקה אומרים כך:
ב-7 באוקטובר התפרקה המדינה מאחריותה לביטחון אזרחיה, האחריות הבסיסית ביותר שלה כלפיהם. הכישלון הקולוסאלי בהגנה על תושבי עוטף עזה יצר שבר כמעט בלתי ניתן לאיחוי בין מדינת ישראל וצה"ל לבין האזרחים. על כן, אחד הדברים הראשונים שעל מדינת ישראל לעשות הוא להחזיר את אמון הציבור בה ובמערכת הביטחון ולהראות שהיא לא מוכנה להפקיר אף אזרח ישראלי. מדינת ישראל חייבת לשלם את חובותיה לאזרחים שהפקירה כחלק מתהליך תיקון הכרחי לשבר שנוצר.
האם טענה כזו היא טענה ששמה את טובת הפרט במרכז?
אכן, מדובר בטענה שרואה במדינת ישראל כלי שבין היתר נועד להעניק ביטחון לאזרחי המדינה. אם כן, הויכוח הוא לא האם הפרט קודם לכלל או ההפך, אלא מה הן הדרכים להבטיח את טובת הכלל.
מעבר לכך, תיאור העמדות עצמו מיתמם.
מגוחך לטעון שאין שום דבר שיפוטי באמירה שמי שנאבק למען עסקה מעדיף את טובת הפרט בעוד שמי שמתנגד לה – רואה את טובת הכלל.
בפילוסופיה קוראים לזה "מושג עבה": מושג שמתחזה להיות תיאור עובדתי בלבד, אבל מכיל בתוכו שיפוט ערכי. כשאני אומר, למשל, שמישהו רצח, אני לא רק מתאר עובדות מסוימות ("מישהו גרם למותו של מישהו") אלא אני קובע כי היה פסול במעשה שלו, כלומר בעצם התיאור יש תוכן מוסרי. קשה שלא לטעון שכאשר אתה אומר על מישהו שהוא מעדיף את טובת הכלל לעומת מישהו שמעדיף את טובת הפרט, לא מתלווה לדבריך נימה חזקה של שיפוט ערכי. ההקרבה למען הכלל, בטח בתקופות מלחמה, נחשבת לאידיאל מוסרי. מושג הגבורה הישראלי והאתוס שלו מבוסס על טובת הכלל הזאת.
דוגמא דומה הציג משפטן ימני מוכר כשתיאר את העמדות השונות בנוגע ליחסי ישראל-ארה"ב. הוא כינה את מדיניות השמאל-מרכז "הגישה הנכנעת" ואת מדיניות הימין "גישת העצמאות", תוך שהוא טוען שלא מדובר בשיפוט ערכי. שוב, רק אדם שנחת מהחלל יכול לקרוא את הטקסט הזה ללא הטייה ערכית שרואה את הגישה הנכנעת כנחותה לגישת העצמאות.
מאחורי התופעה הזאת עומד פחד מאידיאולוגיה, פחד מויכוח פוליטי ופחד משיפוט ערכי של עמדות בזמנים קשים. למה לא פשוט להגיד בפה מלא, עם נימוקים רהוטים, שאתה מעדיף גישה מסוימת? למה להתחבא מאחורי היעדר שיפוט ומונחים כאילו "עמומים"?
כי ככה אפשר לרקוד על כל החתונות: גם להביע עמדה וגם לא להתייצב מאחוריה, מתוך פחד.
סביב עסקת החטופים ישנו ויכוח מהותי ולגיטימי. אין בו מקום לגזלייטינג, אמירות מתחת לשפם וניסיונות לצבוע את עמדת הצד השני בצורה מניפולטיבית.
