לפעמים אני קמה לפני הזריחה. לפני שהשמש צועקת, קופחת, מאיצה. אני קמה ועולה על הספינה: ספינת המפרש השטה בנבכי תודעתי. כפי שאת יכולה לנחש – התודעה עוד שלווה בשעה זו, תנודת המים מועטה. הנה מתקרב האי – מושא הפלגתי. האי השומם, הריק, המבוּדָד. לא בודד כאדם שהחברה דחתה לשוליה, אלא מבוּדד כחדר מרופד, המאפשר שמיעה צלולה.
לך, בשר מבשרי, לא אוריש את האי התודעתי. לך, דם מדמי, אדרוש חופש, אשלחך לחירות. ספינתי כבר קרובה, היא עוגנת, חרטומה מרחרח את החול הרך, הממתין לקבל צורה. אני שבתודעתי יורדת אל האי, כפות רגליי נטמנות בחול. בדומה לספינה גם אני עוגנת, רגליי הן העוגן המושלך מרחמי אל עומק הקרקע. נושמת פנימה את היותי לבד, ובמקביל מרגישה אותך, את הפוטנציאל הגלום בי, של קיומך. את חייך התלויים בחיי, בבחירותיי. אני מתנערת ממחשבותיי. הגיעה העת להתחיל במלאכה, לתת לחול צורה. לתת לחול צורה?
לכול יש צורה, בין אם פשוטה או מורכבת, מוחשית או מופשטת. רק אַת עודך חסרת מתאר, חסרת גוף או תבנית. אשנה את צורת החול הקיימת לכזו שתתאים לי, לרצונותיי ולמציאותי העכשווית, הפשוטה. אפסל אותו בכוח זרועותיי, תוך שאעצב אותך בכוח מחשבותיי.
אעשך חזקה, בטוחה ובעלת דעה. חופשייה. ובכן, אני מרטיבה חול שהופך לקיר, לרצפה, לתקרה. משאירה אוויר לחלון, לפתח כניסה. שותלת עץ, חופרת באר למי שתייה, ולבסוף עורמת מעט חול שישמש למשענת ישיבה. בצל העץ אני מתיישבת, מזיעה, נושמת פנימה את סביבתי, את מעשה ידיי, את כל שאני צריכה. רק שם, כשאני נתונה בחופש מוחלט, אני רואה את הגבול שבו הופכים השמיים למים.
רק בחופש מבחינה בנקודה שבה הענף נפרד מהגזע. רק בחופש תוהה היכן החומר, בטרם נכנס אליו המסמר. רק בחופש מודעת לצמיחת ציפורניי. רק בחופש מעניקה מרצוני דם ליתושה. רק בחופש אני לפתע מבינה, מבינה שהייתי שפחה. השתעבדתי לדעתם של אחרים, נהגתי על פי רצונם:
לשלוט ביד רמה, לראות רק את עצמם, לא לאפשר לי מילה. הייתי חיילת בין מפקדים, כמו בובה שמושכים לה בחוטים. הייתי ולא הייתי. כמו שאת הינך אך עוד אינך.
לפתע המים נסוגים לאחור, כמעין שפל מסתורי, ובעקבותיהם הכל מתחיל לסגת. בעוד האשליה מתפוגגת לאיטה, אני רואה שהשמש כבר לא ורודה. היא כתומה, צהובה – זריחה. היא צועקת, צועקת שאקום לעבדות, ארכין ראשי, אענה בחיוב, אשתוק למול קיפוח, גם קיפוח המוני. אאבד את עצמי, שכן מי אני אם לא רצונותיי, ומהם רצונותיי אם אין להם מקום להתקיים בו.
כבולה בעולם של חוקים אשר פועלים לרעתי, חוקים מגבילים הגורמים לי להסתובב במעגלים. חוזרת בכל פעם לאותה נקודה, ללא יכולת לפרוץ את המעגל, לצעוד ולהתקדם. לא נתקלתי בתקרת זכוכית, נקלעתי למערבולת סוחפת־תמידית.
לפעמים אני שוכחת מי אני, מהן יכולותיי, של מי הבעלות על גופי. בזמנים כאלה רק אַת שומרת על שפיותי, על זיכרוני. את הבחירה היחידה שנותרה לי. את תהיי פרי רצוני הטהור. כלאך היחיד יהיה רחמי, כלוב שיגן עלייך עד שיגיע זמנך להגיח אל העולם, ומאותו רגע אדאג שאף פעם לא תהיי כבולה או נחבאת.
עד שתבואי אחיה באדישות שגרתית ובשגרה אדישה, וליבי יאיץ רק כשאזכר באי, האי בתודעתי, האי שבו אני אדונית חופשייה לעצמי. אותך בתי, חירותי, אבחר להביא לעולם אחר. עולם עתידי שבו תוכלי לעשות כרצונך, תלמדי מטעויותיי כפי שהעולם ילמד מטעויותיו. כל שאני מאחלת לך, הוא כל שלא היה לי: חופש אמיתי. חופש לפרוח לכיוון אליו תרצי, ללא קירות חוסמים או עשבים נטפלים. כשיגיעו ימים טובים אצור אותך, ואחיה שוב – דרכך, אחיה בזיכרונך.
