התוקפנות הרוסית באוקראינה נתפסת באופן בלתי נמנע כניסיון להפשיר את המלחמה הקרה, אחרי יותר מ־30 שנה של הקפאה.
בדומה למלחמה הקרה, הולך ומתגבש מאבק שהיריבות העיקריות בו הן ארצות הברית ורוסיה. אומנם כיום לא מלווה את הקונפליקט בין המעצמות מאבק בין אידיאולוגיות כלכליות מתחרות – רוסיה רחוקה מלהחזיר עטרה קומוניסטית ליושנה – אלא בין ערכים או לפחות בין דימויים של ערכים: המערב הוא שם נרדף לדמוקרטיה ליברלית, בעוד רוסיה מייצגת את הצד ההפוך –אוטוריטריות, שמרנות ומסורתיות, לאומנות ופוליטיקה של כוח.
עם זאת, אם בימיה של ברית המועצות עיקר המאבק האידיאולוגי התנהל בין מדינות וגושים, כיום הוא מתרחש בתוך המדינה, בתוך החברה, בין פלגים פוליטיים ניציים. מקונפליקט עולמי דו־גושי למציאות של כתמים־כתמים. זה לא במקרה.
למעשה, עד לפלישה הרוסית נשא את עיניו בהערצה הימין הפופוליסטי במערב כולו – וגם גורמים בשולי השמאל שנתקפו נוסטלגיה לברית המועצות, כולל בישראל כמובן –לעבר מוסקבה. החל בנשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, שכבר שנים מהלל את ולדימיר פוטין ומתגאה בקשרים ביניהם; עבור בנשיא ברזיל ז'איר בולסונארו, שהגיע למוסקבה ערב הפלישה לביקור סולידריות; וכלה בבנימין נתניהו, ששלטי הענק שלו לוחץ ידיים עם נשיא רוסיה הפכו לכתם בל יימחה על מצודת זאב.
בתווך אפשר למנות גם את מנהיגי הימין הפופוליסטי באירופה: מרין לה פן ואריק זמור הצרפתים, מתאו סלביני האיטלקי, ראש מפלגת הליגה הצפונית הפופוליסטית, ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה. אפשר רק לדמיין איך הייתה נראית תגובת המערב אם טראמפ היה היום בשלטון ופורש מנאט"ו כפי שתכנן.
אומנם רוב מעריציו של פוטין במערב משלמים מאז הפלישה מס שפתיים מגומגם, במקרה הטוב, לנוכח דעת הקהל העולמית, אבל לא זונחים את הערכים שהמשטר האוטוריטרי של פוטין מגלם בעיניהם: גבריות ישנה וטובה, כוחניות קשוחה, רגש לאומי בריא ובוז לליברליזם. גם בישראל יש הרואים בפוטין מי שעומד באומץ מול המערב, שמנסה לכפות עליו ערכים לא לו ו"מראה לו מה זה", שבז להפרדת הרשויות וזכויות אדם ומפעיל כוח ללא היסוס.
אפשר לספק הסברים שונים להערצה לרוסיה ולפוטין בקרב הימין הפופוליסטי, אבל אף אחד מהם לא יהיה שלם בלי להביא בחשבון את ההשקעה המסיבית של הקרמלין בפייק ניוז ובקידום פוליטיקאים לרוחו ברחבי העולם. הזרעים שנזרעו בסבלנות בעשור האחרון מתחילים להניב פירות במשבר הנוכחי.
למרבה האירוניה ההיסטורית, הסיבוב הנוכחי של המלחמה הקרה מתאפיין בהיפוך תפקידים. בימי המלחמה הקרה רדפו חלקים בימין האמריקאי עד חורמה את כל מה שהריח מזיקה לברית המועצות. ב־24 בפברואר, שעות לפני הפלישה לאוקראינה, סטיב באנון, האסטרטג של טראמפ ונושא הדגל של תנועת האלט־רייט הפופוליסטית והאנטי־ליברלית, הילל את פוטין על כך שהוא "אנטי־woke".
גם בישראל, תומכי פוטין הנלהבים ביותר בימין מזכירים יותר מכל את מזכיר מפ"מ יעקב חזן, שראה בברית המועצות את "מולדתו השנייה של העם היהודי".
הסוכנים במערב של הלאומנות הרוסית החדשה הכו שורש, הצליחו לערער את החברות שלהם מבפנים ומאיימים על הסדר הליברלי לא פחות מפוטין, והם מוסיפים להוביל לפירוק הסולידריות החברתית ולפילוג החברה לשני חלקים עוינים.
קו ישר עובר בין התפשטות הפופוליזם הימני לתמיכה בפוטין במערב. עבור הרודן הרוסי, החלשת החברות המערביות היא יעד בפני עצמו. זו מערכה שמתנהלת כבר שנים, בד בבד עם התוקפנות הצבאית הרוסית. מי שהדמוקרטיה הליברלית יקרה ללבו צריך להתנגד לשתיהן באותה נחישות.
