עד לפני כשבועיים התנהל מאבק אינטנסיבי סביב שאלת הארכת הוראת הפינוי לתושבות ותושבי העוטף. בצד אחד עמדו הממשלה והאוצר. בעיניהם, הסיפור די פשוט: בשלב הזה של המלחמה צה"ל פירק את מה שמכונה 'האיום העצים' מעזה. נכון להיום, אין בצד השני חטיבות חמאס מאומנות ורעננות שיכולות לחצות את הגבול ולכבוש שוב את בתינו, אין לחמאס, ככל הידוע לנו, יכולת לטווח את העוטף במאות טילים כל יום, יש אפשרות לחדירת חוליות או מחבלים בודדים ולירי טילים 'ספורדי'. לכן, אומרים האומרים, אין סיבה להאריך עוד את הוראת הפינוי. יותר בטוח היום בעוטף מאשר בשישה באוקטובר אז יאללה, זמן לקפל ולחזור הביתה.
מצד השני עומדים, ובכן, אנחנו. תושבות ותושבים רבים מהעוטף שחיים כבר יותר מ-24 שנה תחת הפרה יסודית ומתמשכת של החוזה בין המדינה לאזרחיה. במקום שהמדינה תתחייב לביטחון שלנו בגבולותיה הריבוניים, היא מתחייבת ל'מכה קשה', 'תגובה נחרצת' ועוד קשקושים מצ'ואיסטיים. בפועל, החיים תחת אש הפכו לשגרה בעיניי רוב המדינה. התוצאה הייתה טבח שמחת תורה.
בעודי מסיים את הפסקה הזו, ואזעקת צבע אדום מופעלת סביבי. אם לדייק במונחים, כאן שם הקוד הוא גשם סגול. מיירטי כיפת ברזל שורקים ברעש מחריש אוזניים ולאחר מכן מתפוצצים בשמיים. כולנו רצים למיגוניות. מצד אחד אני רגיל לכל זה ומצד שני זה כמו לקבל אגרוף בפצע. אני חושב שרבים לא מבינים את ההבדל בזמני ההתרעה. מה זה אומר להבין תוך 15 שניות ברוטו (בערך חצי מזה בפועל) שאתה בסכנת חיים, לקחת את אהובייך ולהגיע למקום בטוח.
חזל"ש. איפה היינו?
יש הרבה אנשים בעוטף ולכן, מן הסתם, הרבה דעות. אבל אני ורבים אחרים חשבנו, וחושבות, שהמסקנה המתחייבת מטבח שמחת תורה היא החזרת החוזה החברתי למקומו. מחויבות לביטחון. שהדרישה להשלים עם 'טפטופים' (מושג נורא בפני עצמו) היא, מקצה לקצה, מהות האיוולת והעוול שהובילו לטבח שמחת תורה.
טילים אינם מים. מחבלים שחודרים ושוחטים מי שהם יכולים אינם עניין ספורדי. אנחנו אנשים אמיתיים עם זכויות אמיתיות, כאב אמיתי. יכול להיות שבינתיים ישראל לא מצליחה לעמוד במחויבותיה לביטחון אזרחיה, אבל אז היא צריכה לדאוג לאלטרנטיבות. את זה, לפחות, הרווחנו. במחיר נורא שלא הייתי מאחל לאיש.
אבא שלי אמר לא מזמן שקשה לו שבטוריי אני רק מתלונן על הממשלה ולא מפרגן, אז הנה, אבא, בשבילך:
הוראת הפינוי הייתה משעותיה היפות של החברה הישראלית. ההבנה המשותפת בשלטון שמצב העניינים לא יכול לאפשר לתושבי העוטף והצפון להישאר בבתיהם. שגם אם נוכל להרוויח נקודות בקרב הדיפלומטי מתמונות ילדים משתטחים על הרצפה ואולי גם מהרוגים, מהותנו כחברה היא שמירה על החיים ולכן צריך להכניס את היד עמוק לכיס הציבורי ולדאוג לתנאים סבירים ככל האפשר למפונים.
אבל מכאן, לצערי, מתחילה הביקורת. על גרירת הרגליים, על האטימות, חוסר התפקוד המוחלט של המגזר הציבורי במשך כל החודשים הללו.
בחזרה לתמונת המצב האישית. אחרי מאבק עיקש (שכלל גם גיחה שלי ושל נגב בת השנתיים וחצי להפגנה מול משרד רה"מ), ממשלת ישראל בחרה בפשרה מפא"יניקית. לא בדיוק חזרה מלאה, לא בדיוק הארכה. תאורטית, הוראת הפינוי למי שבוחר הוארכה עד יולי. בפועל? כמעט הפוך.
מסגרות החינוך למפונים נסגרו, מענקי האכלוס קוצצו באופן דרמטי, כך שכמעט בלתי אפשרי לשלם שכר דירה על שתי דירות במקביל, חצי מתקציב השיקום השנתי לעוטף קוצץ, התושבות והתושבים נקראו לחזור בתוך שבועיים, אחרת לא ישאר מקום לילדים במסגרות החינוך. נאמר זאת כך: אם ישראל הייתה משקיעה במאבק בחמאס חצי מהיצירתיות, הנחישות והאגרסיביות שהיא משקיעה בניסיון להתנער מהטיפול בעוטף, היינו חיים בעולם בטוח יותר.
אנחנו נמצאים שבוע אחרי כניסת החלטת הממשלה לתוקף. רבים מהחברים והשכנים שלי כבר חזרו. שדרות ממשיכה להיות מטווחת, קולות הקרב – הפיצוצים וצרורות הירי – לא מפסיקים. ההודעות שאני קורא בקבוצת הוואטסאפ 'אמהות בשדרות' (אני שם מחופשת הלידה), מפרקות את הלב.
בנוסף, הילדים התייצבו. אחרי תקופה ארוכה שהטראומה טלטלה את הילדה הגדולה, שסרבה לאכול במשך ימים, יש מסגרת מסוימת. שגרה. מקום בטוח. קיבוץ יטבתה, שקלט אותנו במשך תקופה ארוכה על חשבונו, ממש הציל נפשות פה ולעולם נהיה אנשי חובו.
מצד שני, החיים עצמם. הקיצוץ בדמי הפינוי מקשה עלינו לממן גם את המשכנתא שם וגם את שכר הדירה והחיים פה. המרחק הגדול מהעבודה הופך את היכולת להישאר בה לאורך זמן לכמעט בלתי אפשרי, צריך למצוא לגדולה פתרון לאחר הצהריים כי המסגרת למפונים היא רק חצי יום. כששמים את הנימוקים האלה מול האושר והשמחה של הילדים שלי הם נשמעים מבאסים ואפורים אבל אלו החיים.
מה נעשה? לא יודע. הדעה שלנו משתנה עשר פעמים ביום. אבל הדבר המכעיס, המקומם, הוא הבחירה השלטונית להביא אותנו לפינה הזאת. לראות אותנו רק דרך החור של הגרוש. זאת, גם זאת, קונספציה.
