את האב ג'ון מכנים בקהילה שלו "הכומר השמח".
הוא כומר קתולי מקסיקני שהגיע לארץ בעקבות האמונה, התאהב בכנרת והחליט לבנות שם אתר צלייני לנוצרים מכל העולם.
כך נולד מרכז מגדלה, שכולל אתר ארכיאולוגי עתיק, מלון יפהפה, מרכז רוחני ובית לנזירים ולנזירות.
וכמו החיים של כולנו, גם החיים של האב ג'ון ושל אנשי הקהילה שלו השתנו ב-7 באוקטובר.
“בהתחלה לא הבנו בדיוק מה קורה", הוא מספר. "חשבנו שזו עוד התחממות באזור. אמרנו שזה יעבור.
היינו גם עסוקים מאוד באותם ימים: המלון היה מלא, האתר הארכיאולוגי היה עמוס במבקרים על בסיס יום יומי ובנוסף התארחו אצלנו גם כמה קבוצות מהעולם.
אני בעצמי לא הבנתי כמה קשה וכמה חמור האירוע עד כמה ימים לאחר מכן.
ברגע שקלטנו, היינו צריכים לסייע למאות אנשים לחזור הביתה.
זה היה סיוט ליצור קשר עם הקונסוליות, השגרירויות. חברות תעופה שביטלו טיסות, אבל היינו צריכים לדאוג לכל אלה כי האורחים שלנו הם באחריותנו".
בסופו של דבר המלון התרוקן.
ג'ון ואנשי הקהילה שלו התפנו לתפילות למען השלום.
הם עדיין לא ידעו שהם עומדים למלא תפקיד גדול הרבה יותר בתקופה הקשה הזאת.
בינתיים, קצת צפונה משם, החל פינוי עשרות אלפי תושבים מיישובי וקיבוצי גבול הצפון.
"הממשלה שלחה בקשה לכל המלונות באזור", מספר האב ג'ון. "אספנו את הקהילה ושאלנו את כולם: 'מה אנחנו עושים?' נדהמתי מכך שכולם הסכימו מיד שאנחנו חייבים לארח את האנשים האלה. שזו הסולידריות האנושית שאנחנו מחוייבים לה. לי עצמי יש עיקרון: אם אתה רוצה לעזור לאחרים, אתה צריך לעשות את זה כאשר הם זקוקים לעזרה, לא כשזה נוח לך".
"המדינה אחראית לשידוך הראשוני בינינו", מספרת אילנה בן דור, חברת קיבוץ יראון.
ההמשך היה כשניצן עמית, מנהלת קהילת יראון, הגיעה לבדוק את המלון.
"היא אמרה שפה היא רוצה את הקהילה", מספרת אילנה. "לא הכרתי את המקום, עברתי מפה עשרות
פעמים בחיי ומעולם לא חשבתי לעצור במקום הזה. זכינו בלוטו".
אילנה, אימא לחמישה, היא חברת קיבוץ כבר 31 שנה ומנהלת את פרויקט 'מגן צפון': בניית ממ"דים ומקלטים ביישובים סמוכי גדר.
אז מתי בדיוק הקיבוץ התפנה?
"בקיבוץ יראון התעשתו מיד ולא חיכו לממשלה. כבר ב-8 באוקטובר הקיבוץ התפנה על דעת עצמו לקיבוץ גזית. לאחר מכן התחלקנו בין מלון שער הגולן למלון מגדלה.
ואיך היה המפגש בין הקהילות?
"לחיות לתקופה ארוכה עם קהילה כמוהם", מספר האב ג'ון, "זו פעם ראשונה עבורי ואני כל כך אוהב את זה. אני מרגיש את החששות שלהם, אני מרגיש את העצב שלהם, לפעמים אני מרגיש את השמחה שלהם. פה ושם יש לנו הזדמנויות לשיחות ארוכות יותר. הם שואלים אותנו על אורח חיינו, אנחנו שואלים אותם על שלהם. אף פעם לא תיארנו לעצמנו שתהיה לנו את ההזדמנות היפה הזאת לחיות יחד עם קהילה כל כך גדולה ושונה".
"החלק הטוב בכל הסיפור הזה שאנחנו פה", אומרת אילנה, "זה היחס המופלא והסבלנות של הצוות ושל האנשים פה. כולנו מדברים על זה. כולנו מדברים על המקום הזה. אף אחד כאן לא חייב לנו כלום וזה לא מובן מאליו שיתייחסו אלינו ככה אחרי חודשים. וזה באמת הדבר הנפלא: איך מהמלחמה הארורה הזאת נוצרה הזדמנות לשתי קהילות להכיר אחת את השניה לעומק, בשגרה, בחגים ובתפילות".
ועם כל זה, זה לא קל להיות פליטים.
"זה נכון. אנחנו פליטים. זה קצת אבסורד להתלונן אבל יש געגוע מאוד גדול לבית, המקום הכי מוכר לך וטבעי שלך עם המשפחה. הקושי נמצא אצל כולם, המרחק מהבית קשה והצורך בחזרה לשגרה הוא ממש קיומי. יש כאן אנשים שמשלמים על זה בבריאות הנפשית והפיזית.
אבל למרות זאת, אנחנו נוטים להסתכל על חצי הכוס המלאה ומחכים שהמלחמה תיגמר גם כדי שנוכל לארח את המארחים שלנו אצלנו בקיבוץ. הם ממש אומרים לנו אחד אחד: "אני כל כך רוצה כבר לבוא ולהיות אתכם שם".
והחיים יחד במלון מזמנים גם אתגרים משותפים:
האב ג'ון מספר על הצפה גדולה שהייתה במלון בעקבות הגשמים.
"נגרם הרבה נזק לבניין, אבל היית צריכה לראות איך האורחים והילדים מהקיבוץ עזרו לנו להרחיק את המים. כולם התגייסו כדי למנוע נזק נוסף למקום".
בחג המולד ארגנו הקיבוצניקים ערב הוקרה לאנשי המלון. את האולם קישטו בנורות צבעוניות של כריסמס, הכיבוד – היה סופגניות, וכל עובד קיבל חבילת שי.
ואחרי שבועות ארוכים שבהם אכלו ביחד, שוחחו ולמדו להכיר אלה את אלה, הגיע גם הרגע לעשות ביחד משהו אחר בפעם הראשונה.
"בשבת שאחרי חג המולד", מספר האב ג'ון, ירדנו ביחד כולנו לבית הכנסת העתיק כאן במגדלה. החזקנו ידיים, הקפנו אותו והתפללנו יחד לשלום. זה באמת היה רגע מאוד יפה ומעורר השראה.
כולם השתתפו: עובדי המלון, המתנדבים, הכמרים והקהילה של יראון.
כל כך יפה".
