אלו ימים קשים לכולנו, אזרחי ישראל באשר הם – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ואחרים. חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. נשים וגברים. ילדים מבוגרים. כולנו עומדים כאחד המומים אל מול האסון הגדול ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל מאז הקמתה.
אבל בתוך כל אלה, נראה כי יש קבוצה אחת שכואב לה במיוחד ולא מהסיבות הנכונות. קבוצה שאנשיה מורטים את שערותיהם, מביטים במציאות משתאים ואינם מאמינים שזה קורה להם. זוהי הזרוע הצבאית של הימין הקיצוני, ושליחיה מהגדודים השונים – מנוער הזוועות ועד לה-פמיליה.
כבר שלושה שבועות ויום מאז תחילת המבצע, ואזרחי ישראל הערבים לא עומדים בציפיותיהם. במקום להצטרף להתקוממות כפי שניבאו – או שמא ייחלו – איתמר בן גביר ושותפיו לזרוע המדינית, הם נעים בין סולידריות מובהקת, לתמיכה שקטה או מחאה שקטה, כל אחד על פי זהותו.
יש בהם כאלה שמתנדבים ונותנים מכספם, מיכולותיהם ומזמנם למען המפונים בעורף. יש המתגייסים לסייע להסברה של מדינת ישראל. אחרים מביעים סולידריות ותמיכה עם המדינה וישנם רבים שממשיכים להתמודד עם אתגרי היום-יום בשקט.
בגדודי הימין הקיצוני מתקשים לקבל את המציאות הזאת. הם כמהים למהומות, כמהים לחיכוכים, מתים לפוצץ את מרקם החיים העדין כאן. בעוד הזרוע המדינית עוסקת בניסיונות להציב רף לא סביר של ציונות והבעת אמון במדינה, ובזרוע התקשורתית עוסקים בהעצמה של כל אירוע זניח, לקחו על עצמם הגדודים מהזרוע הצבאית את המשימה להפוך את המציאות בכוח.
מאז תחילת המבצע וביתר שאת בימים האחרונים, הם מנסים להבעיר את כל הגזרות: מפגיעה ורצח של פלסטינים חפים מפשע בגדה, ועד רדיפה, פגיעה וניסיונות יצירת חיכוך עם ערבים בישראל. תוך כדי המלחמה, במעשים שכל מדינה חפצת חיים חייבת לראות בהם בגידה.
בימין הקיצוני משוועים לעוד חזית שתשרוף את כולנו, על מנת לממש את חזון מדינת יהודה: משיחית, גזענית, גרסה יהודית של חמאס. חלקם אף לא מכחישים זאת ומצהירים בגלוי על המטרה: לגרש את הערבים, לעשות ״נכבה שנייה״ ועוד.
צריך שיהיה ברור: למדינת ישראל אין עתיד ללא שותפות יהודית-ערבית. זה חזון משיחי, מטורלל ופשוט בלתי אפשרי. לא רק מפני שנאבד את הלגיטימציה הבינלאומית שנותנת לנו את מרווח הנשימה לפעול בעזה ומול הטרור. לא רק בגלל שזה הדבר הנכון מוסרית וערכית – וישראל צריכה להיות כזו.
אלא מפני שהשותפות בין יהודים לערבים, הסולידריות, היא הדרך הטובה ביותר לבניית חברה צודקת ומשגשגת יותר, כשכל זה ייגמר. כפי שאנחנו כאן כדי להישאר, גם הערבים כאן כדי להישאר. וגם הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, אגב. גם איתם נצטרך בסוף ללמוד לחיות בשלום, והם יצטרכו לקבל את נוכחותנו כאן כעובדה.
מי שמצפה מכל אזרחי ישראל הערבים לתלות דגלי ישראל או להביע הזדהות מוחלטת עם צה״ל, לוקה באשליות או מנסה בכוונה לפורר את המרקם העדין כאן. אם נרצה או לא נרצה, הזהות הפלסטינית היא חלק מזהותם של רבים מהערבים גם בישראל, והיא תישאר כזו. זו זכותם.
התפקיד שלנו הוא לוודא שיש להם כאן עתיד, שאנחנו שותפים במאבק למיגור האלימות והפשיעה בחברה הערבית, ושכולנו גם יחד פועלים על מנת למגר את הימין הקיצוני – על הזרוע המדינית והצבאית שלו גם יחד.
אסור לנו לתת להם לנצח, ומתפקידם של השב״כ ושל המשטרה להשתלט על מרעילי הבאר – כולל על השר הממונה – ולטפל בהם ביד קשה. עלינו גם מוטלת המשימה לא לשתוק כאשר אנחנו נתקלים בעוול, לא לשתוק אל מול תופעות של גזענות ואלימות. לא להיות הרוב הדומם, שנותן למיעוט לקחת את כולנו לאבדון.
