הימים הם השבועות הראשונים של אוקטובר.
טילים נופלים בכל הארץ, הרשתות מלאות בסרטוני זוועות, בהסתה ובשנאה.
ובין כל אלה קופץ לי פתאום באינסטגרם סרטון בקול צלול שעוד לא שמעתי עד אז. זה קולה של אמירה מוחמד, שקוראת במבט נוקב, ישירות לצופיה דוברי האנגלית שלא התנסו מעולם באימת אזעקות או בחיפוש בני משפחה מתחת להריסות בתים:
"איך אתם יכולים לקרוא לשחרור פלסטין מהים לנהר או לחלופין למחוק את עזה? מה אתם עושים? אתם, שקוראים לעצמכם פעילי שלום, אבל מבעירים את השנאה, דוחפים לנו הסתה. תזרקו את המילה שלום. אתם סתם אינפלואנסרים במקרה הטוב וטרולים מפיצי פרופוגנדה ברע. ואם אתם בעמדת כוח אז תזוזו, עכשיו, כי יש אנשים בעזה שמחכים בתור למים ולחם ולא מקבלים אפילו את זה, ויש אנשים שנעקרו מבתיהם בכל רחבי ישראל ופלסטין."
בפעם הראשונה מאז השבת השחורה הרגשתי שאני יכולה לנשום. מי זאת?
הפרופיל באינסטגרם נקרא 'Unapologetic: The Third Narrative', והוא שייך לפודקאסט בעל אותו שם, יוזמה עצמאית של אמירה מוחמד (24) ואבראהים אבו-אחמד (31), פעילי שלום זה שנים רבות. אבראהים נולד וגדל בנצרת, אמירה נולדה באנגליה, גדלה בארה"ב ובגיל שש עברה עם משפחתה למזרח ירושלים. שניהם מגדירים את עצמם פלסטינים-ישראלים ומנסים לייצר נרטיב שלישי, חדש ולא מתנצל, שמתבסס על הזהות המורכבת הזאת: הזדהות עמוקה הן עם הצד הפלסטיני והן הישראלי. הם לא מתנצלים בפני הישראלים על הזהות הפלסטינית הלאומית והתרבותית, לא בפני הפלסטינים על ההזדהות כישראלים וגם לא בפני המערב, שדוחק בכולם לבחור צד.
הפרק הראשון של הפודקאסט יצא ב-29 באוקטובר, כמה שבועות אחרי תחילת המלחמה. היום יש להם כבר 11 פרקים ויותר מ-20 אלף עוקבים.
את הרעיון לפודקאסט גלגלו ביניהם כבר תקופה. בעבודתם יחד גילו שיש להם קול ייחודי ומשותף וחשבו איך לבטא אותו. אולי פודקאסט חברתי, ליברלי, פמיניסטי? ואז הגיע שבעה באוקטובר.
"הייתי בייאוש", אומרת אמירה. "לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום, לא למען החפים מפשע הישראלים ולא למען הפלסטינים בעזה. תרמתי דם, וזהו, לא הרגשתי שעזרתי לאף אחד. ואז התקשר אלי אבראהים ואמר לי, הלו, אמירה? זוכרת את הפודקאסט? אנחנו מקליטים. ובלי לחשוב על זה אמרתי כן. והוא אמר לי משפט, שזה now or never. וזה לא מובן מאליו. זה מסוכן עכשיו, גם לישראלים, להגיד שהם מאמינים בשלום ושיש להם תקווה. אנחנו רואים מה קורה לישראלים שמפגינים, וזה עוד ישראלים במדינה דמוקרטית! מה לגבי הפלסטינים?".
"קהל היעד בהתחלה היה הקהילה הבינלאומית, לא הישראלים או הפלסטינים", אומר אבראהים, "בגלל שני דברים שראינו שקורים שם: 1. שהם מעודדים את צד א' או צד ב' לחסל את האחר, כמו קבוצות פוטבול. 2. שיש ההקצנה באיסלאמופוביה ובאנטישמיות. אז החלטנו שלפחות בהתחלה נדבר אליהם, כדי שאנשים יבינו את המורכבות של הסכסוך. מבחינתנו, אם אתם רוצים להיות מעורבים תעשו את זה ממקום של לדחוף לסיום אמיתי של הסכסוך. גם היתה לנו אמירה מאוד חד משמעית, שלסיים את המלחמה זה לא מספיק טוב."
כן, cease fire cease fire.
אבראהים מהנהן. "כן, (נניח) סיימנו את המלחמה מחר בבוקר. ואז הם יחזרו לתרדמת בקהילה הבינלאומית. הם מתעניינים בנושאים הפלסטינים רק כשקורה משהו, רק כשמתים אנשים בכמויות. אבל כשאנשים סובלים בלואו קי לאף אחד לא אכפת. אנשים יחזרו למציאות שהם חיים בה, לאותו מצב קטסטרופלי, והעולם ישכח מזה עד המלחמה הבאה. אז מה עשינו בזה? ולכן האמירה שלנו היא שיש שני נרטיבים קיימים שהאחד הוא פרו-ישראלי, השני הוא פרו-פלסטיני ואנחנו מייצגים את הנרטיב השלישי: זה שקורא לסיום הסכסוך. כמובן שאנחנו באופן אישי מאמינים בפתרון של שתי מדינות. כי יש פה שני עמים ולשניהם מגיעה הגדרה עצמית ועצמאות ולחיות בכבוד".
אני שואלת אותם למשמעות השם שבחרו, Unapologetic. אמירה מסבירה שאפילו בחוגים של עמותות השלום קשה לעיתים להתבטא בחופשיות. "תמיד קיים פחד להישמע כמו "הערבי הטרוריסט", "הערבי הכועס", היא אומרת. "ומהצד השני", מוסיף אבראהים, "יש את הפחד להישמע 'הערבי הציוני'.
אמירה מסכימה ומוסיפה: "זה כאילו כל אחד בקונפליקט הזה הוא ספר מלא במילים, אבל אני מאמינה רק במשפט אחד מכל ספר. אנחנו לא תומכים באופן טוטאלי או מתנגדים באופן טוטאלי לאף צד. כשאנחנו אומרים, למשל, שאנחנו נגד חמאס – זה נכון, אבל זה לא אומר שאנחנו תומכים במה שעושים עכשיו בעזה ובמלחמה. זה הקול השלישי שלנו. זה ה- third narrative. "כן," אבראהים מוסיף, "זה קול שלא מתנצל שהוא מביא מורכבות. אם מישהו רוצה להסתכל על החיים בשחור ולבן, זה שלהם. אנחנו נביא את המורכבות כי אלה החיים האמיתיים." השניים מדגישים שאת הפודקאסט הם מממנים מכיסם, כדי שאף אחד לא יוכל להגיד להם איך לדבר ובאילו מילים להשתמש.
לאורך הפרקים אמירה ואבראהים מספרים על עצמם ועל תהליך גיבוש הזהות והמודעות הפוליטית שלהם, דנים לעומק במושגים השונים המלווים את הסכסוך ומבקרים בחופשיות הן את הצד הפלסטיני והן הישראלי, לצד אמפתיה גדולה לשני העמים.
"כשגדלתי", מספרת אמירה, לא הרגשתי מאה אחוז חלק מהחברה הפלסטינית. מצד שני, גם לא הרגשתי חלק מהחברה הישראלית. הרגשתי שאני יותר מדי ליברלית לפלסטינים ויותר מדי פלסטינית לישראלים. ואז אמרתי אוקיי, או שאעזוב את המדינה, או שאקבל את שניהם. אגיד לשני הצדדים: אני פלסטינית-ישראלית. זה מה שיש. וזה מה שעשיתי."
אבראהים מתאר מצב כמעט הפוך, דווקא של תחושת שייכות לשני הצדדים: "הדרך הכי טובה בשבילי היתה לא להיאבק בשני האלמנטים האלה של הזהות שלי ופשוט לקבל את הכל ואז הרגשתי יותר שלם. תמיד אהיה חלק מהעם הפלסטיני אבל אותו דבר נכון גם לגבי החלק הישראלי. גדלתי על ערוץ הילדים, על ששטוס והפיג'מות ומה שאת רוצה. היו לי חברים יהודים מאז שהייתי ילד. להתכחש לכך שזה חלק מהזהות שלי זה להתכחש למשהו שבאמת קיים בי. ובמקום שאלחם ברגשות האלה אני פשוט מקבל את כולם. אני תמיד רואה את זה כיתרון, אני בשום רגע לא חושב שזה חסרון. אפילו כשאני נפגע כששני הצדדים נפגעים אני עדיין חושב שזה יתרון, כי יש לי יכולת להרגיש אמפתיה לשניים".
בשבועות הראשונים למלחמה עזב אבראהים את הבית במרכז. לא רק מפחד מהטילים, אלא מפחד התגובות ברחוב למשמע ערבית. "אמרתי, אני לא אחכה שיהיה כאן לינץ'. אנשים בהו בי. את רואה מבט של פחד בעיניים ואני לא יכול לדעת מתי המבט הזה יכול להפוך למבט של כעס או נקם. זה יכול לקרות בשנייה. והיו כמובן חששות אצל כל החברים שלי שאנחנו נהיה הבאים בתור. שהחברה הערבית, אחרי המלחמה הזאת, יבואו גם עלינו."
בפודקאסט, אמירה מספרת שכל הסביבה הרגישה לה עוינת. "כאילו יש לי מטרה על הגב. אי אפשר לדעת מי יתקוף אותך, פלסטיני שיטעה לחשוב שאת יהודיה או יהודי שיתקוף אותי כאישה פלסטינית".
אנחנו מדברים על הברים המתפקעים עד אפס מקום בתל אביב, על האבסורד שהחיים ממשיכים כאילו כרגיל בזמן המלחמה, ועל החוסן החברתי, או ההדחקה, שמאפיינים מאוד במובן מסויים את שתי החברות, גם הפלסטינית וגם הישראלית.
"אנחנו תמיד מטאטאים את כל הבעיות מתחת לשטיח", אומר אבראהים. "ראינו מה קרה במאי 21'. היתה פה קטסטרופה לאומית, וזהו! נגמר! כאילו לא קרה. אף אחד לא בא וניסה להבין מה שורש הבעיה. ואני מאמין שזה גם יקרה הפעם, לצערי. אז אמרנו שמישהו חייב לפתוח את הדברים האלה ולדבר עליהם, ואם זה יהיה אנחנו, זה יהיה אנחנו. ואם יתקפו אותנו וישפטו אותנו מהצד הזה או הזה, הכל בסדר, ואם ישפטו אותי ויגידו בוגד של אלה או של אלה – לא אכפת לי, אני אקריב את עצמי. אבל הכל צריך להישמע."
ואמירה אומרת: "אם לא נצליח, אז שיבואו אחרינו. שזה יהיה הצעד הראשון".
למרות הכל, אני שואלת, אתם נשמעים מלאי תקווה, דווקא בתקופה שבה רובנו איבדנו תקווה. אתם באמת מרגישים כך?
אמירה מצטטת את חמזה, פעיל שלום פלסטיני מהגדה שהתארח בפרק 7: "תקווה היא כמו אהבה. היא פעולה. יש תקווה רק אם אנחנו יוצרים תקווה".
"אנחנו גם איבדנו את התקווה. אני איבדתי את התקווה. דווקא בגלל זה אני מרגישה שצריך לדבר כי זה עכשיו או לעולם לא. אנחנו זורעים עכשיו תקווה אבל יודעים שעכשיו אין. מי מרגיש פה תקווה? אנחנו ריאליסטים. מסתכלים ב-'Doomscrolling' ורואים אנשים מתים, דם דם ודם. אבל אין ברירה אחרת. אז חייבים ליצור תקווה". היא פונה לאבראהים: "לך יש תקווה?".
"התקווה שלי", אומר אבראהים, "לא ירדה במילימטר, אפילו אחרי השביעי. הדחיפות גדלה פי מיליון. זה ההבדל. אני יודע שאפשר אחרת. אפשר. זה לא בלתי אפשרי בכלל."
