מול השער הצהוב של קיבוץ בארי חיכו לנו שני חיילים. לאן אתם? שאלו אותנו. את התשובה הרגילה לא יכולנו לענות. יש לכם מלווה? להיות בן קיבוץ לא מספיק ימים אלה. בימינו, צריך ליווי. ביום המציין חצי שנה לשבת השחורה נסענו, אבא שלי ואני, ללון בבארי. פעם, לפני השבת השחורה שבה נחטפו שבעה מבני משפחתי ששהו בקיבוץ ונרצחו שלושה, היינו מבקרים קבועים במקום שבו הוא נולד וגדל.
הנוכחות הצבאית ששלטה במקום לפני כמה חודשים נעלמה. אולי זה סימן של תקווה לסיום המלחמה, אבל עכשיו הקיבוץ שוב לבד. במקום ללכת בשביל הקבוע המוביל לשכונות הכרם והזיתים ההרוסות שבהן גרו בני המשפחה שלי, המשכנו בשביל הראשי עד לביתו של דני פוקס, חבר ובן כיתה של אבא. נכנסנו בשער עם שלט "אין כניסה", שכנראה הוצב במיוחד נוכח המשלחות הרבות שמסתובבות בקיבוץ, לבית מסודר ונקי שמעלה תחושת דיסוננס. ביתו של דני לא נפגע, מלבד התקרות שקרסו ונבנו מחדש אחרי שחיילים שהו בו במשך כמה ימים במהלך הלחימה. דני ומשפחתו חולצו ביום שבת אחר הצהריים ולאחר הפינוי הוא ושני בניו הצטרפו לכוחות ועזרו לחלץ רבים מחברי הקיבוץ הלכודים. דני נשאר בשער הקיבוץ והכווין את הכוחות עד צהריי יום ראשון. כאשר עברו לטפל בגופות, הוא ביקש טרמפ למלון בים המלח. ראלף, כלב קטן וחום עם פרווה ארוכה, מקבל את פנינו ואנחנו יוצאים למרפסת לשתות בירה. עם כוס קרה ביד ובריזה נעימה המלווה בציוץ ציפורים, לרגע אחד אני מפנטזת שהכל אותו דבר. אחרי רגע זה עובר.
אני נכנסת עם אבא בחזרה לאוטו ואנחנו נוסעים לקיבוץ ניר עוז הסמוך, להשתתף בהלווייתו של אלעד קציר ז"ל, שהיה חטוף בעזה 184 ימים עד שגופתו חולצה. את אלעד לא הכרתי אבל את אחותו, כרמית, כן. היא והמשפחה כולה נלחמו עליו במשך חצי שנה, מתמודדים עם הירצחו של אביו ועם חטיפת אמו, חנה, ששבה בעסקה הראשונה. באומץ, רהיטות ונחישות שמעתי את כרמית מדברת פעמים רבות והיא נכנסה לליבי וללב משפחתי. זה לא הסוף שהגיע לאלעד ולמשפחתו. את אלעד היה אפשר להחזיר בחיים. בזמן ההספדים הקורעים הסתכלתי סביב על שאר משפחות החטופים שהגיעו לאירוע. קיוויתי שאנחנו לא חוזים בעתיד שלנו.
הנסיעה שלנו ממשיכה. הוויז כבר יודע להכווין לאתר הזיכרון של הנובה. כשאנחנו יורדים לשביל העפר הצדדי אני מדמיינת איך זה לרקוד כאן עם חברים לאור הזריחה, להסתכל סביב ולהרגיש שלווה מוחלטת. 364 אנשים צעירים כמוני סיימו כאן את חייהם. אבא ואני הולכים בשקט בין העמודים, לידינו כמה צעירים מחלקים לבאים סרטים צהובים. בחורה עם שיער צבעוני מרחפת בין העמודים, מניחה פרחים, מסדרת בעדינות את החפצים הקטנים שהונחו לידם. בעיניים שלה כאב בלתי נגמר, לרגע המבטים שלנו מצטלבים.
בדרך חזרה לבארי אנחנו שותקים. איפה הלשון המושחזת של אבא שלי שתקליל? כשאנחנו מגיעים לקיבוץ כבר יורד הערב. אנחנו עולים עם דני לחדר האוכל. בתוך החלל הגדול שפעם היה הומה אנשים, רק שלושה שולחנות מלאים הערב. כמה עשרות בודדות של אנשים נמצאים כאן. חלקם מגיעים לעבוד בבארי כמה ימים בשבוע, חלקם חזרו לגור בקיבוץ באופן קבוע.
במקום הפאב המיתולוגי של בארי, נפתח אחד אלטרנטיבי. החלל התת קרקעי נראה מזמין ונעים, מלא כלי מוזיקה וכורסאות. דני מחווה על בירה עטופה באחת מהגלויות היומיות של שושקה, אלו שנוצרו בעקבות המלחמה. הפחית מעודדת אותו אבל בעודי עומדת בפאב הריק מאדם, ליבי נחמץ.
מאוחר יותר בבית שלו, דני מוציא בקבוק וויסקי. חיים ילין, השכן ממול, מצטרף אלינו. אנחנו עושים לחיים. אני, כאחת שלא יודעת לשתות, משתנקת בסתר בעוד השאר לוגמים בהנאה. ילין הוא אדם אופטימי שמשרה עלי רוגע, אבל אני מרגישה שאפילו הוא לא מצליח לשמור על חיוך לאורך זמן. אנחנו שותים בדממה שמדגישה את זו של הקיבוץ. מאוחר יותר, בטיול ערב עם ראלף, פנסי הרחוב מזכירים לי לילות קיץ מאושרים בקיבוץ שבהם שכבתי לישון לקול צרצרים ותקתוק השעון האנלוגי בבית של סבא וסבתא או נרדמתי במסיבת פיג'מות אצל בני הדודים.
לרגל ציון התאריך הזה של חצי שנה, כל ערוצי החדשות הגיעו לשדר מבארי. בכניסה לבית של שושן ואבשל, שם נרצח הדוד שלי וממנו נחטפו שבעת בני משפחתי (מתוכם אחד, טל שהם, עדיין שבוי בעזה), אנחנו רואים אור פנימי מבצבץ ולא טיפוסי לתקופה. פרוז'קטורים אדירים הוצבו בחלל כדי להאיר את חורבות הבית שמשמש רקע לפאנל של כאן 11. אני תופסת עמדה בה אוכל להביט על התמונה האבסורדית הזו: מה שהיה פעם אחד המקומות האהובים עליי בעולם הפך תפאורה טרגית לערב שידורים מיוחד לכבוד האסון הלאומי.
בבוקר שאחרי התעוררתי, למרות המחשבות הבלתי נשלטות שאמרו שיכול להיות שלא.
עקב יקיצה מוקדמת ולא מאוד טיפוסית, יצאתי לסיבוב. הלכתי בשבילי הקיבוץ שאני אוהבת כל כך כשאשליית השלווה נרקמת ונשברת שוב ושוב: שורת בתים במצב רגיל לחלוטין ואחריה שורה הרוסה, שורות שנשארו שלמות למעט בית אחד הרוס, או שורות הרוסות לגמרי ופתאום בית אחד ששרד. רנדומליות מובהקת עד כאב. משהו באוויר מרגיש כמו אביב, אבל כל תחושת רוגע מתפוגגת כשאני מבינה עד כמה השבילים ריקים לחלוטין מאדם.
הנסיעה לתל אביב בין השדות החקלאיים והשמיים הכחולים עוברת ביעף ומיד אני שוב בעיר ההומה. אין מלחמה בתל אביב. אני עולה הביתה, הלב צונח יחד עם התיק נוכח התמונה המשפחתית השבורה שהשתקפה בפני שוב ביומיים האחרונים. אני כל כך מקווה שהתמונה תוכל להתאחות שוב בקרוב עם שובו של טל ויתר החטופים, אבל באותו הערב כבר יש חשש שהעסקה שעל הפרק שוב בסכנה.
