אין לי מושג כמה זמן עבר מהשבת האחרונה. כלומר: אני יודע שעבר קצת יותר משבוע, אבל זה היה שבוע שנמשך בערך שלושים שנה. אני מניח ומקווה שיבוא היום שבו אזכר בבוקר של שבעה באוקטובר רק כזכרון רחוק. אבל זה עדיין טרי. התחושה של ההפקרה קשה. באופן כללי ממעטים לחייך פה. "פה", זה בעצם ב"מחנה הפליטים" במרכז שבו נמצאים שורדי כפר עזה.
במרכז הזה אפשר לראות באמת מהי עוצמתה של הרוח האנושית. לפעמים צריך פשוט להודות על האמת. האנשים של כפר עזה זה פשוט משהו אחר. כמו גם של כל מי ששרד את המתקפה המרושעת והנאצית הזאת על יישובי העוטף היקרים והחזקים. משהו שיוצא לי לחזור עליו כל הזמן בימים האחרונים אלו המילים: "העם הזה יצוק מפלדה". הרוח האנושית חזקה והיא תנצח. כשאני רואה את האנשים שנמצאים סביבי, אין לי שום ספק שאנחנו נמצאים על הספינה המפוארת ביותר בעולם. הספינה היחידה שבאמת לא תטבע.
אבל אם אנחנו כבר מדברים באנלוגיות, במיוחד שמשווים את ישראל לספינה, ספינה מפוארת וגדולה שלא ניתנת להטבעה, אנחנו חייבים גם להודות על האמת. ישראל היא כרגע ספינה ללא קברניט. אין מי שינווט את הספינה הזאת ויסביר מה קורה. אנחנו יודעים כיום בוודאות (ולא שהיו ספקות קודם) שמי שעומד בראשות הממשלה אינו כשיר למשימה. מי שנמצא יחד עימו אינו כשיר למשימה. הם אינם מסוגלים לדבר פרט ליצירת ג'ובים וליצור פילוג. מי ומה שיביא לחורבן ישראל אינם צבאות האויב אלא ההנהגה הישראלית. לפי הדיווחים שאנחנו מקבלים כאן ונחשפים אליהם זה נראה ששום דבר לא השתנה שם למעלה בהנהגה. עדיין אותה הנהגה מנהלת את הפוליטיקה הקטנה שלה. עדיין אין שום שיקול ענייני אלא רק שיקול פוליטי צר. של יצירת ג'ובים. הם פשוט לא כשירים.
המזל הגדול, אם אפשר לומר דבר כזה על כל הסיטואציה (ובאמת שהתחושה היא שהרע עוד לפנינו מפני שאנחנו עדיין לא יודעים מה יוליד יום בחזית הצפונית), זה שהאזרחים האמיצים והאיכותיים של הקיבוצים בסביבה מנהלים את כל האופרציה הזו. אבל גם כוחם מוגבל. בסופו של דבר הקיבוצים יודעים להיות מעין אקס טריטוריה או אוטונומיה בתוך המדינה, בדיוק מהסיבה שציינתי קודם. הם היו הראשונים לזהות שהעומדים בראש המדינה והממשלה אינם כשירים לנהל מדינה, בטח שלא מדינה שנמצאת באיום הקיומי החמור ביותר שלה מאז יום הכיפורים (או מלחמת העצמאות- תלוי את מי שואלים).
בעדכון האחרון שקיבלנו כפר עזה, יותר מחמישים מתושבי הקיבוץ נרצחו וישנם עשרות חטופים.
בשבת השחורה אבד לנו הקשר עם הוריה של קרן, אשתי – סנדי ויגאל פלש. הבית שלהם היה סמוך מאוד לגדר. בחמישי קרן קיבלה הודעה על כך שאמה נרצחה, הבוקר קיבלנו את הבשורה הקשה גם על אביה. אני לא יודע איך היא עומדת בזה. היא חזקה בצורה שאני לא מבין. זכיתי.
הסיפורים ששומעים כאן בכל פינה פשוט בלתי נתפסים. מעולם לא חשבנו שנצטרך לחיות כך ועם זה.
אנחנו נמצאים כרגע בקיבוץ במרכז הארץ אבל יש הרגשה קשה מאוד של חוסר ביטחון, שאתה לא בטוח בשום מקום שבו אתה נמצא. ויש כאן פחד מאוד גדול מהמחשבה על כך שאם תפתח חזית צפונית ישכחו מהחטופים.
את תושבי הקיבוץ החטופים יש לשחרר ואנחנו מקווים שזה יקרה כבר אתמול. תינוקות חטופים זה דבר בלתי נתפס ויש לשחררם מיד. הדם רותח בעורקים, אבל אנחנו גם יודעים שצריך לשמור על זהירות מסוימת על מנת שכולם יחזרו בשלום. אנחנו סומכים על חיילינו שידעו לעשות את זה, כי הם אלו שיודעים לעשות את זה טוב מכולם. אבל לצערנו כל עוד ראש הממשלה הוא זה שעדיין נמצא בשלטון, אנחנו לא בטוחים שזה אכן מה שיקרה. גם אם בסופו של דבר החטופים ישוחררו, אנחנו ורק אנחנו צריכים לוודא שלא ישוחררו אלו שיוכלו להקים ולחזק את תשתיות החמאס כי על ראש הממשלה אנחנו כבר לא סומכים שימוטט את שלטון החמאס וישחרר את החטופים במחיר הגיוני שלא יגרום לנו לשלם מחיר גבוה יותר בעוד 15-20 שנה.
במידה מסוימת החורבן הזה בעצם מוליד מחדש את הקיבוץ כולם עושים הכל. עכשיו אין צורך במהנדסים. עכשיו צריכים עובדי מטבח, לוחמים ועם הזמן יצטרכו דברים נוספים כמו נגרים ועוד. הקיבוץ נולד מחדש ורוחו מראה שכוחו עדיין במותניו. למרות כל מה שאומרים, למרות כל מה שקרה.
