המשפחה של אחי מתגוררת במושב סמוך לגדר. יש לו אישה ו-3 בנות. עם תחילת המתקפה נותק שם החשמל. הם ידעו שמחבלים מסתובבים סמוך לישוב. ב-23:00 נותק איתם הקשר לגמרי.
הם היו נצורים בממ"דים במשך 30 שעות, בלי חשמל, בלי אספקה, כשמסביבם מחבלים. היום בצהריים, כשהבינו שהצבא כנראה כבר לא יגיע – החליטו להסתכן ולברוח בשיירה אחת ארוכה. בלי שום עזרה.
בצמתים הסמוכות חיכו מחבלים, אז הם נסעו צפונה דרך השדות. כשהגיעו לבית קמה – דווחו שנחלצו.
לאימא שלי סיפרתי שלקחו אותם באוטובוסים ממוגנים של צה"ל. מאז שהייתי נער לא שיקרתי לה ככה, במצח נחושה.
לא יודע אם עשיתי את זה מבושה, או רק כדי לא להדאיג כי היא כבר בכתה יום שלם.
זה כמובן רק סיפור קטן ולא משמעותי לעומת מה שמתחולל מסביב אבל אין דרך יפה להגיד את זה: תושבי הדרום הופקרו.
זה נורא להבין שאין מדינה. זו אי וודאות מפני הבאות, יחד עם הוודאות הנוראית שאתה פשוט לבד.
יגידו שעכשיו קוברים מתים וזו לא השעה לבוא חשבון. אבל אם מישהו חושב שיהיה אפשר להחזיר את האמון של מי שחיו ושמרו על הגבול בדרום עשרות שנים ובתמורה זכו לבוז, בלי שכל המעורבים יקחו אחריות ויתנו את הדין על מעשיהם, לא מבין מה קרה ב-7 באוקטובר 2023.
