לכל סיפור יש שני צדדים? תלוי אם דווחו עליו בישראל

הלילה אני לא אישן בשקט, ולא כי יש לי מחשבות טורדניות, אלא כי ההתרעות על תקיפות וירי לעבר אשקלון הגיעו שעות ספורות אחרי שהתעוררנו כולנו לידיעה על תקיפת צה״ל בעזה. אבל אני לא הסיפור כאן, אלא מה שהיה, ובעיקר מה שלא היה, באותה ידיעה.

מה לא סיפרו לנו?

הכותרות בעברית הכריזו: ״צה״ל חיסל שלושה בכירים מהג׳יהאד האסלאמי ברצועה״, ״מצב מיוחד הוכרז בעוטף עזה״. הודעת דובר צה״ל ודבריו של שר הביטחון צוטטו שוב ושוב בכל האתרים והמהדורות. העיתונאים דיברו על ההחלטה לבצע את התקיפה גם ללא כינוס הקבינט, על החששות מדליפת מידע אם בן גביר יעודכן. והיה עוד עניין, שולי לכאורה, שנכתב בדיווח: ״בצד הפלסטיני דיווחו על 12 הרוגים״. העיתונאים כנראה שכחו לציין שלפחות 9 מההרוגים האלה היו אזרחים.

באנגלית אגב, הכותרות התעדכנו ל-13 הרוגים – שלושת בכירי הארגון, ועוד שש נשים וארבעה ילדים, וגם על לפחות 20 פצועים נוספים בתקיפה האווירית הזו. ובינתיים בצד שלנו, פוליטיקאים התייחסו ברשתות החברתיות לפרטים הנוספים האלה כאל ״קושי הסברתי״.

הפער הזה בפרטים, בעובדות ובגישה למה שקרה הלילה בין דיווחי התקשורת הישראלית והדיווחים בחו״ל, הוא אולי מטלטל ומכעיס, אבל הוא ממש לא מפתיע, ובטח שלא חדש. תשאלו את שלומי אלדר.

המקרה המוזר של שלומי אלדר וד״ר אבו אל-עייש

לפני כמעט 15 שנה, במהלך מבצע ״עופרת יצוקה״, במהדורת חדשות 10, העיתונאי שלומי אלדר, אז הכתב לענייני פלסטינים ורצועת עזה, שוחח בשידור חי עם ד״ר אבו אל-עייש – רופא פלסטיני עזתי שיילד מאות תינוקות יהודים וערבים בבתי החולים בישראל והפך לסמל לדו-קיום. באמצע השיחה נשמעה מהצד השני של הקו זעקה צורמת של ד"ר אבו אל-עייש. זה קרה רגע לפני שראה מול עיניו את שלוש בנותיו נהרגות מירי של פגז צה״לי.

רגעים טלוויזיוניים צורמים ומצמיתים כל כך לא קיימים כמעט מחוץ לעולמות השידור החי. אבל במקום שיהווה רגע של מפנה עיתונאי, לאחר אותו שידור הגיעו מאות תלונות למשרדי חדשות 10 נגד שידור השיחה הזו בשידור חי. התלונות הביעו מורת רוח מכך שבכלל ניתנה לרופא במה ושהשידור היה קשה להאזנה.

אלדר, ששנים ספורות אחר כך מצא את דרכו החוצה מהתקשורת הישראלית, היה מסוג העיתונאים שכבר כמעט לא קיימים היום בישראל. את התמונות שהוא הביא בכל שידור לא היה נעים לראות, אך היה זה מעשה עיתונאי חשוב – להביא את התמונות מהצד השני, ולא כדי לגרום לנו, הצופות והצופים בבית להזדהות עם הכאב שלהם, אלא רק כדי שנדע שהכאב הזה קיים. שידורם לקהל הישראלי חיוני להבנת התמונה הגדולה, שהיא המציאות שבה אנחנו חיים.

כך עשה גם במאי 2004, בזמן מבצע ״קשת בענן״ כשהביא לצופי ערוץ 10 בכל ערב את התמונות והקולות מכל שכונה ברפיח, שהיתה מקום ההתרחשות של אותו מבצע. הוא הראה את ההרס, את המצוקה, את תעייתם של עשרות הפליטים שבתיהם נהרסו ובידיהם שרידי רכוש. הוא נתן שמות להרוגים ופנים לאנשים החיים. בניגוד לרוב המוחלט של התקשורת בישראל, אלדר לא הסתמך על הודעות דובר צה״ל, אבל גם לא על הדיווחים הפלסטיניים. הוא שידר לצופים את שראו עיניו, ולא סטה גם כשזה הוביל להתנגשות חזיתית עם גרסת צה״ל. מאז עברו כמעט שני עשורים, ונראה שעם השנים גם העניין בלראות את הפנים האנושיות של הצד השני הלך ודעך, ודיווחים כמו אלה של אלדר נדחקו החוצה.

כשהתותחים רועמים – העיתונאים שותקים

כיום, ברוב מערכות התקשורת בישראל, כשהתותחים רועמים, גם קולם של הכתבים הצבאיים, הפוליטיים והמדיניים רועם. רועם הרבה יותר מזה של הכתבים לענייני פלסטינים. התקשורת בישראל נוטה לתמוך בצה״ל ובמערכת הביטחון ללא סייג, וככה גם מטמיעה את ההתיישרות האוטומטית למסרים של מערכת הביטחון ולתפיסת הקורבנות הישראלית, בחברה כולה – התיישרות שרק מתחזקת בזמני לחימה.

לתקשורת יש תפקיד קריטי והשפעה מרחיקת לכת על הבניית התודעה הקולקטיבית של הציבור, והאופן שבו התקשורת בוחרת לספר סיפור חדשותי משפיע על האמונות הקיימות בנוגע לאותו סיפור – במקרה הזה, ההסתכלות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כסיפור שבו ישראל היא תמיד הקורבן, והפלסטינים הם תמיד האויב האלים. זה קורה, בין היתר בשל הישענות מוגברת של העיתונאים על מקורות צה״ליים, היעדר ירידה לשטח ובחירה, מודעת או לא, שלא להציג את הצד הפלסטיני. וכך, המידע שמועבר לציבור הישראלי רווי בדיסאינפורמציה ולא פעם מבנה תפיסת מציאות שקרית, שיהיה קשה מאוד לשנות.

מה נזכור מפרשת שירין אבו עאקלה?

השבוע גם תחלוף שנה מאז פרשת מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, אשת תקשורת פלסטינית מוכרת מאוד בעולם הערבי כולו. תזכורת קצרה: התקרית התרחשה ב-11 במאי 2022, במחנה הפליטים ג׳נין, בזמן חילופי אש בין כוחות צה״ל לחמושים פלסטינים. אבו-עאקלה נורתה למוות מאש צה״ל. את זה קבע תחקיר ביטחוני בינלאומי, ואפילו תחקיר של צה״ל קבע כי קיימת סבירות גבוהה שאבו עאקלה נפגעה מירי צה״ל. אבל הדיווחים הראשונים בישראל על אותה תקרית טענו שהיא נורתה, ככל הנראה, מאש פלסטינית, וכך זה התקבע בתודעה הקולקטיבית שלנו. כשיוצא לי לדבר היום עם ישראלים על הפרשה, גם שנה אחרי, ואחרי שכבר התפרסמו תוצאות התחקירים שהוכיחו שכדור ישראלי היה זה שהרג אותה, רובם מדגישים בפניי: ׳אבל לא אנחנו הרגנו אותה׳. 

האמת היא ש…

ברגע שהציבור הישראלי נחשף באופן שיטתי רק לצד הישראלי, הוא יתקשה להבין את הפגיעה שחווה הצד השני. כך גם מתעצמת תחושת הקורבנות הקולקטיבית, שמפחיתה בקרבנו תחושות של אחריות, מוסריות ואשמה, ויוצרת הצדקות של מניעת נזק עתידי לנקיטה בפעולות אלימות שלנו כלפי היריב והענשתו על נזק שכבר נעשה. זה מה שקורה כשהציבור הישראלי לא נחשף לכאב האם הפלסטינית, אלא רק לזה של האם היהודיה. זה מגביר את השנאה ואת המרחק בין שני העמים שחיים כאן, וזה גם מונע מאיתנו, הציבור הישראלי, לקבל את האמת לאמיתה.

והאמת היא שהלילה בעזה צה״ל הרג שלושה בכירים בג׳יהאד האסלאמי, וגם שש נשים וארבעה ילדים.