fbpx

צדק מאוחר ללבנון // הטור של אור הלר

"התביעה להכרזה על מלחמת רצועת הביטחון כאחת ממלחמות ישראל, נראית מוצדקת מתמיד"

0

20 שנה ליציאה מלבנון

תל אביב כבר ראתה את כל סוגי ההפגנות. של שמאלנים, של ימנים. של בני העדה האתיופית. גם אחת, שבסופה נרצח ראש ממשלה. אבל העוברים ושבים במוצאי שבת, 23 במאי, ראו אחת בלתי שגרתית. דגלי גולני, צנחנים והשריון התנוססו. גם דגלי לבנון ודגלי ישראל ביחד. מישהו הביא דרבוקה לראש המצעד שכלל מאות אנשים, מכיכר רבין למוזיאון תל אביב, בשירה גדולה של 'שתי אצבעות מצידון'. מי אלה? תהו המתבוננים, מה הם רוצים? אלה שמאלנים? אלה ימנים? זה בעד ביבי? זה נגד ביבי?

מדינת ישראל הרשמית לא הקדישה אירוע אחד, טקס אחד, במלאות 20 שנה לאירוע ההיסטורי שכונה בצה"ל מבצע 'דמדומי בוקר'. הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שהושלמה ב־24 במאי 2000 וסיימה שהייה של 18 שנים בלבנון. כמה סמלי הדבר, שבתהלוכה המשונה באותה שבת היו בעיקר חפ"שים, חיילים פשוטים. סמלים וסמלים ראשונים, מקסימום קצינים זוטרים. בדיוק אלה שנשאו את מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון על כתפיהם, על גופם, על ליבם.

אישה מבוגרת ניגשת אליהם. "מי זו?", רובם לא מזהים אפילו את ד"ר רחל בן דור, יו"ר התנועה שרק רצתה להתפרק מיום הקמתה, 'ארבע אמהות', שהוקמה לאחר אסון המסוקים הנורא ב־1997 – ובעיקר אמא של חייל בלבנון, שהחליטה שכפי שתפקידה היה לשמור עליו כילד קטן, תפקידה הוא להוציא אותו ואת חבריו מהאדמה הארורה של לבנון. באותו ערב באה רחל לראות את אותם חיילים, בני 40 פלוס, שרבים מהם הילכו באותו מצעד גם בזכות הקמפיין חסר התקדים שניהלה.

טורים נוספים מאת אור הלר:
מלחמת הקורונה הראשונה // הטור של אור הלר
סכנה ברורה ומיידית // מאת אור הלר

ולערב אחד, האנשים הבוגרים האלה, עם זקנים, או קרחות, או כרסים, או הכל ביחד, הרשו לעצמם לחזור לגיל 18 ו־19, אל מוצבים עם שמות כמו 'רותם' ו'כרכום' ו'דלעת' ו'בופור'. לוחם הנח"ל מכרכום, ד"ר ניצן פלדמן, פגש בפעם הראשונה אחרי 22 שנים את אבי זרינצ'נסקי, שהיד שלו עדיין מחוררת מהפצמ"ר הארורה ההיא. הוא לא ישכח את פברואר 1998, כשאותה פגיעה של חזבאללה הרגה שלושה חיילים, כשאבי נפצע והוא – ניצן – הציל לו את היד. ברחוב החשוך פגשתי את התצפיתן שי צפוני, שלפני 22 שנה שיקר כשלמוצב התקשרה מירי רוסמן, זוגתו של חברו יוני דבירי, שנהרג מפגיעת פצמ"ר, ומיהר להגיד לה "יוני במקלחת" וניתק. הוא שמר את השקר הזה 22 שנה.

זה גם משבר הקורונה, שנתן לכולם הרבה זמן לחשוב בלילות, זה גם התאריך העגול של 20 שנה, אלה גם ספרים חדשים ומצוינים כמו 'המלחמה האבודה' של חיים הר־זהב ו'דלעת' של מתי פרידמן. ישראל סגרה את השער על לבנון לפני שני עשורים וסיימה מלחמה ללא שם וללא אות, עם לא מעט סיבות להשאיר אותה בבוידעם של תולדות הטרגדיה שלנו כאן.

אבל כשהלכתי אחריהם בהערצה לא מבוטלת באותו ליל שבת, שילוב של חיילים, לוחמי צד"ל נבגדים ומשפחות שכולות, תביעתם להכרזה על מלחמת רצועת הביטחון כאחת ממלחמות ישראל, נראתה מוצדקת מתמיד. שלושה ממפקדיהם בלבנון עשו כברת דרך מאז. שר הביטחון בני גנץ היה מפקד יחידת הקישור ללבנון, שסגר את השער באותו יום במאי. שר החוץ גבי אשכנזי היה אלוף פיקוד צפון, שפיקד על הנסיגה. הרמטכ"ל אביב כוכבי היה מפקד החטיבה המזרחית ביק"ל, פקודו של תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר שנהרג ברצועת הביטחון.

זו החלטה משמעותית. יש מספיק נימוקים ללמה לא. אלא שנדמה ש־20 שנה אחרי, הגיע הזמן ל"כן". להכיר במלחמה הממושכת ההיא כאחת ממערכות ישראל. למענם ולמעננו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook