בקיץ 2014 סיימתי קורס קצינים והגעתי לביסל"ח להכנות לקראת קורס מ"כים. המח"ט המשיחי, שבמקרה היה קרוי כהנא, החליט שאין סיכוי שאנחנו לא נכנסים לעזה.
הוא הקפיץ את כל החניכים מההכנות לקורס, ואחרי יומיים של אימונים אינטנסיביים הכריז שאנחנו מוכנים לכניסה. לא זכרתי את השמות של כל המחלקה.
הכניסה הראשונה שלי נעצרה אחרי שחיילי גדוד 13 נשרפו חיים בנגמ"ש שהכניסו אותם בתוכו לעזה. אני נכנסתי שבוע אחרי. כבר זכרתי שמות עם מחלקה לא אורגנית ולא מאומנת.
דווקא החיילים שהשארתי בחוץ נהרגו בפילבוקס, בגלל הבלאגן האטומי ששרר בצה"ל אז.
גילינו אתמול שהצבא לא מוכן למלחמה. אני שומע על חיילים שמגיעים לימ"חים ונתקעים שם בלי ציוד רפואי או ממגן, אח שלי תקוע בצאלים כי הטנקים לא עובדים.
אין לנו ברירה אלא להגן עם מה שיש על אזרחי ישראל. אבל לכבוש את עזה עכשיו?
הרוסים יצאו לכבוש את אוקראינה עם צבא לא מתפקד, הם גילו בדרך הקשה שאפשר להפסיד עם אחד הצבאות הגדולים והיקרים בעולם.
אני שומע אנשים שרק רוצים להרים נשק. התסכול מכך שאין מה לעשות עצום, ומובן. אבל מושגים ערטילאיים כמו "נקמה" או "הרתעה" הם לא סיבה לצאת למבצע ענק שאין לנו מושג איך נצא ממנו.
צריך לעשות משהו. זה בטוח. אנחנו לא יכולים לחיות לצד חמאס. אבל אני מפחד שיזרקו את אחים שלי וחברים שלי, ובסוף גם אותי, להילחם במלחמה שאנחנו לא מוכנים אליה, ולא ברור אם היא בכלל תעזור.
אנחנו יוצאים לעשות עוד מאותו דבר, בלי תוכנית ובמחיר הרבה יותר גבוה. ואני מפחד.
